בהלכה, חליצה היא מצוות עשה, המתקיימת כחלופה לייבום, כשאדם נפטר ללא צאצאים חיים ומותיר אחריו אלמנה ואח אחד או יותר. החליצה מתקיימת לפני עשרה זקנים בבית דין.
לאחר החליצה האישה מותרת להינשא לכל אדם למעט כהן, שהיא אסורה לו בגלל גזירת חכמים (ראו איסורי נישואים לכהן). אמנם מצווה זו מעיקרה אינה אוסרת על היבם מלהינשא לאחרת, אולם בימינו, חרם דרבנו גרשום מאפשר לשומרת יבם המסרבת לחליצה לעגן את היבם. אם שומרת היבם תסרב לחליצה, היבם לא יחויב במזונות.
היו דיווחים על מקרים נדירים בהם סירבו האחים לקבל חליצה מאלמנת אחיהם או שלא הצליחו לאתר אותם[דרושה הבהרה]. תקנת הרבנות הראשית[1] מנחה את בית הדין לחייב, לאחר שלושה חודשי המתנה, את היבם הסרבן במזונות יבמתו.
פרטי החליצה וגדרה
החיוב בחליצה הוא רק כאשר הבעל מת ללא כל צאצאים (בנים, בנות או נכדים) חיים בעת מותו. אם לבעל לא היו אחים, קרובי המת פטורים מלחלוץ לאשתו. כמו כן, אם האח מנוע מלשאת את האישה, למשל מפני שהוא נשוי לאחת מקרובותיה ('איסור ערווה'), האישה פטורה מייבום וחליצה ואסורה לו מכוח איסור עריות. כל אישה הפטורה מן הייבום פטורה אף מן החליצה.
אם ישנם כמה אחים, והאישה אסורה להתייבם רק לאחד מהם, חייב אחד משאר האחים לייבם אותה או לחלוץ לה. מי שהיה נשוי לכמה נשים (פוליגמיה) - אסור לאחיו לייבם יותר מאישה אחת, וכן אין צורך לחלוץ אלא לאחת מהם כדי להתיר את כולן להינשא לזרים. במקרה שבו רק אחת מהנשים אסורה להתייבם, הרי היא פטורה גם מחליצה, ופוטרת גם את צרתה (היינו - האישה השנייה) מחליצה. הלכה זו, שנקראת 'צרת ערווה', הייתה נתונה במחלוקת בין בית הלל לבית שמאי, שכן לדעת בית שמאי מותר לייבם את צרת הערווה, ואף צריך לחלוץ לצרת הערווה כדי להתירה להינשא לזר.
עריכת הטקס
הטקסט המקראי
|
|
"וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ, לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ; וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים, וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל - לֹא אָבָה יַבְּמִי. וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ, וְדִבְּרוּ אֵלָיו; וְעָמַד וְאָמַר, לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ. וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו, לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים, וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ, וְיָרְקָה בְּפָנָיו; וְעָנְתָה וְאָמְרָה, כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ, אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו. וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל: בֵּית, חֲלוּץ הַנָּעַל."
|
|
|
| ספר דברים, פרק כ"ה, פסוק ה'
|
טקס החליצה מתבצע כאשר האדם נועל סנדל מיוחד למעמד זה, המתקיים בפני שלושה דיינים (ומוסיפים עוד שני הדיוטות). האישה חולצת את סנדלו, יורקת בפניו (על הרצפה שלפניו) וקוראת לפניו: ”ככה ייעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו", ומסיימת: "ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל”, והעומדים שם אומרים ”חלוץ הנעל” שלוש פעמים.
אחרי החליצה אומרים הדיינים: ”יהי רצון שלא תבואנה בנות ישראל לא לידי חליצה ולא לידי ייבום”. למעשה, החלק העיקרי בטקס הוא חליצת הסנדל, שאם לא נעשה, יש צורך לחזור על החליצה מחדש, אך אם האישה לא קראה את הפסוקים או לא ירקה בפני היבם, החליצה חלה בדיעבד.
לאחר מכן נהגו לכתוב שטר חליצה שבו בית הדין מאשר את החליצה ושהאשה מותרת להנשא[2].
קשיים כתוצאה מחובת החליצה
בעיות אפשריות
על פי ההלכה, גם אם ביום מותו של הבעל חשוך הילדים נולד לו אח (לפני שמת), אח זה חייב לייבם או לחלוץ את האישה. התוצאה היא שאישה עלולה להיוותר עגונה שלוש-עשרה שנים, עד הגיע האח למצוות, מבלי שיהיה כל פתרון למצוקתה, שכן קטן (מי שלא מלאו לו 13 שנים) אינו יכול לחלוץ. קושי גדול אף יותר מתעורר במקרה שישנו אח יחידי שהוא שוטה או שאינו נחשב כבר דעת לחלוץ.
בעיה נוספת, קשה לא פחות, התעוררה בתקופות של ריבוי מקרי שמד בקרב יהודים. אם אחיו של הבעל הוא משומד, קטנים הסיכויים שיסכים לקיים טקס דתי יהודי של חליצה, והאישה צפויה להישאר עגונה עד סוף ימיה.
בעיה אחרת ונדירה היא במקרים של אילמת, שעל פי ההלכה אינה יכולה לקבל חליצה (אין באפשרותה לומר את חלקה בטקס החליצה). הפתרון היחיד למצוקתה, אם היא חפצה לצאת מהעגינות, הוא קיום הייבום המקורי - בעילתה בידי המייבם ולאחר מכן גירושים ממנו.
היו גם מקרים של אחים שדרשו תשלום עבור החליצה[2].
פתרונות אפשריים
לפני הנישואין
בתקופת הפוסקים האחרונים הנהיגו שבשעת הנישואין היו אחי הבעל כותבים לכלה שטר חיוב חליצה, בו היו מתחייבים שאם חס וחלילה ימות הבעל בלא בנים, יפטרו את האשה בחליצה כשרה בחנם וללא עיכוב. בנוסח אחד של שטר כזה מתחייבים האחים להגיע לבית דין במקום מגורי האשה לצורך סידור החליצה. בנוסח אחר, האחים משעבדים את כל רכושם באחריות גמורה, שאם יהיה צורך בכך הם יפטרו את האשה תוך חודש ימים מדרישתה הראשונה, בלי כסף ובלי גריעה מהנדוניה, אבל האשה נדרשת ללכת למקום מגורי היבם. נוסח זה לא ציין את גובה הקנה, וגם לא מתמודד עם הבעיה של אסמכתא. בנוסח אחר מחוזקת ההתחייבות בחרם חמור ושבועה דאורייתא. במקרים בהם היה לחתן אח קטן, האב היה מתחייב שכשיגדל האח הקטן יובבא לכלה שטר התחייבות שלו[2].
היו אחדים, בעיקר הרב חיים לויער, שרצו לתקן שבמקומות מועדים בהם כנראה לא תהיה אפשרות לקבל חליצה, תינתן לאשה אפשרות להינשא בלא חופה וקידושין כפילגש, וכל זאת מחמת החשש שמרוב קושי הניסיון יצאו לתרבות רעה. כנגד רעיון זה יצאו רבים חוצץ, והוא נדחה על הסף הן מהפן ההלכתי, והן מהפן המוסרי, בעיקר על ידי הרב חיים עוזר גרודזינסקי[3].
בשולחן ערוך בהגהות הרמ"א מופיע פתרון הלכתי נדיר ומרחיק לכת, שנועד לאפשר לאחים למומרים למצוא לעצמם זיווג, ללא חשש שאלמנתם תתעגן לאחר מותם. הבעל יכול להודיע בקידושי האישה, שהוא מקדשה אך ורק בתנאי שלא יידרש יבום מאחיו. אם בסופו של דבר יידרש יבום כזה, יתבטלו הקידושין רטרואקטיבית, והאישה תהפוך לרווקה. ייחודו של דין זה משך אליו את תשומת לבם של פוסקי הלכה, שניסו לעשות בו שימוש כדי להקל על עגונה בעטיין של סיבות אחרות.
לפני מות הבעל
במקרים בהם הבעל מודע לבעייתיות שעלולה להיווצר עם מותו, יכול הבעל קודם מותו לגרש את אשתו, על מנת שלא תזדקק ליבום או חליצה.הוצא להשתמש לצורך כך בגט על תנאי, שאם ימות מחולי זה, תהא האשה מגורשת[2].
לאחר מות הבעל
הצעה אחרת, שיש בה פתרון חלקי, ניתנה על ידי הרב אברהם אהרן יודלביץ. חידושו היה שיכול היבם למנות שליח (עדיף בשכר) לצורך ביצוע מצוות חליצה. על אף שלכאורה היא ככל שאר מצוות שבגופו כתפילין ותפילה שאין יכול למנות שליח ("וחלצה נעלו מעל רגלו" כתיב), בכל זאת הסיק שביבום שייך לומר "יד פועל כיד בעל הבית". תהודת חידושו הגדול זיעזעה את עולם הרבנות וקמו לו מתנגדים מכל פינה, הבולטים שבהם היו הרב חיים עוזר גרודזינסקי[4], הרב יוסף רוזין והרב איסר זלמן מלצר. לאחר תקופה הוציא הרב יודלביץ את ספרו "אב בחכמה" שמוקדש ברובו המוחלט לחידוש זה. בספר הוא מגבה את פסיקתו בראיות רבות, ואף התבטא בחריפות על אחדים מהחולקים עליו[5]. סיפרו שבערוב ימיו חזר בו מפסיקתו[6] ויש שחלקו על כך.
על אפשרות אחרת שנאמרה לבעול ולגרש מיד, כתב הרב יחיאל יעקב ויינברג: "והעניין נוגע לפיקוח נפש של אשה צעירה, והיה רב שוטה שהציע ליבם ולגרש אחרי הבעילה. הוצרכתי ללחום נגד רעיון מזוהם זה. השבות יעקב והחתם סופר ואפילו הגאון הרב חיים עוזר גרודזינסקי ז"ל נותנים עצה זו, אבל בימינו הוא דבר מבהיל ועלול לעורר סערה"[7].
כשהאח רוצה ליבם והאישה רוצה לחלוץ
אם האח מעוניין בקיום הייבום והאישה לא[8], היא יכולה לבקש מבית הדין שלא לקיימו[9]. אולם קיימת מחלוקת בפוסקים אם במקרה זה בית הדין יכול לכפות את האח לחלוץ לה[10].
זקוקה ליבם
כל עוד לא התקיים היבום או החליצה, האישה מכונה 'זקוקה' ליבם, דהיינו - יש איסור בנישואיה או בקיום יחסי מין בינה ובין אדם אחר. אם מצב זה נמשך תקופה ארוכה במהלכה אין לאישה אפשרות לצאת ממנו, היא נחשבת לעגונה.
קיום מצוות החליצה בזמננו
| חילוקי דעות במצווה לחלוץ בזמננו
|
| בעל הדעה |
לייבם או לחלוץ |
הטעם/מקור
|
| חכמים/רבנן |
מצוות ייבום קודמת[11] |
כתוב "יבמה יבא עליה" וזה בכל מקום, וגם אם כוונתו איננה שלימה לשם מצוות הקמת שם אחיו שמת
|
| רבי יודאי |
מצוות ייבום קודמת[12] |
|
| רבי עקיבא |
מצוות חליצה קודמת |
"שלף איש נעלו" זו מצות חליצה "ונתן לרעהו" זו מצות יבום, מכאן סבר שחליצה קודמת
|
| אבא שאול |
(חליצה לשם מצווה טובה מייבום שלא לשם מצווה)[13] |
|
| רב אלפס |
מצוות יבום קודמת |
|
| רבינו חננאל[14] |
מצוות ייבום קודמת |
|
| שאילתות של רב אחאי גאון |
מצוות ייבום קודמת |
|
| ספר החינוך |
מצוות ייבום קודמת |
נקראת (המסכת בשם) יבמות ולא חליצות מפני שאמרו 'מצות יבום קודמת למצות חליצה'
|
| רבינו תם |
מצוות חליצה קודמת |
|
| הרב שלמה עדני |
מצוות ייבום קודמת |
פירוש מלאכת שלמה למשנה, מסכת יבמות, פרק י"ב, משנה ו'
|
| מדרש הגדול |
מצוות ייבום קודמת |
כל מי שאינו רוצה לקיימה נידון בבושה חמורה דכתיב וחלצה נעלו וירקה בפניו..מצות יבום קודמת למצות חליצה
|
| ספר הקנה |
מצוות חליצה קודמת |
בזמן הגלות אין מייבמין כי הייבום צריך כוונה להחזיר הנפש במצות בוראו והיצר לוחם עמו ומתגבר עליו ואין מניחו לשים כוונתו במצווה.
|
ביהדות ארצות האסלאם היה מקובל, לעיתים, לייבם, שכן ייחסו חשיבות רבה לדברי המשנה האומרת שמצות ייבום קודמת למצוות חליצה ואולי גם בגלל דברי הקבלה לפיהם היבום מסייע בענייני גלגול נשמות (נשמת המת מתגלגלת בבן שיוולד לאחיו). לעומת זאת, ביהדות אשכנז היה מקובל שבשום פנים אין להחליף את החליצה ביבום, כלומר אף אם האישה ואחי הבעל מעוניינים - אל להם להפוך לזוג.
בתקנות הרבנות הראשית לישראל משנת תש"י ("חרם ירושלים"), נאסר לייבם בארץ ישראל, ללא קשר למוצא היבם, אלא רק במקרים מיוחדים. הטעם היה ש"בזמננו ברור הדבר שרוב יבמים אינם מכוונים לשם מצווה, ומשום דרכי שלום ואחדות במדינת ישראל, שלא תהיה התורה כשתי תורות"[15]. שנה לאחר מכן, יצא הרב עובדיה יוסף נגד התקנה, וקבע בפסק דין שגם בזמן הזה מצוות היבום קודמת לחליצה עבור הספרדים, וכי להחלטות הרבנות הראשית לישראל אין סמכות לאסור את מצוות היבום, ולכן אין להחלטה זו תוקף[16].
אף שמדובר במצווה שמקורה בהלכה, הרי מכוח חוקי הנישואים בישראל, המחייבים אדם להינשא רק לפי עקרונות דתו, חלים דיני ייבום וחליצה בישראל גם על יהודים שאינם שומרי מצוות, ואשה שזקוקה לחליצה, לא יכולה להינשא קודם חליצה.
יבמה מבוגרת, שאינה מתכננת בלאו הכי להינשא לאחר, ומשכך אין לה צורך בחליצה כדי שתוכל להינשא, אם רוצים שניהם שלא לעשות לא ייבום ולא חליצה - נחלקו הפוסקים אם יכולת בידם לעשות כך. המחלוקת נובעת ממחלוקת בהגדרת הסטטוס ההלכתי של החליצה, אם היא מצווה בדומה לאכילת מצה בפסח שחייבים לקיימה, או שהיא פעולה משפטית קניינית בלבד, שהרוצה יעשנה ושאינו רוצה לא יעשנה.
לשאלה זו בהגדרת הסטטוס ההלכתי של החליצה השלכות נוספות, כגון קיום החליצה בזמן שהאשה אבלה על מות קרובה לפני קבורתו, מצב המוגדר בהלכה כאונן הפטור מכל המצוות; וכן, האם על החולץ לברך ברכה על החליצה, כפי שמברכים על כל המצוות[17].
בעת שזוג נרשם לנישואין נוהגים ברבנות לרשום את שמות האחים למקרה, חלילה, שהבעל ימות ללא צאצאים, ויהיה צורך בחליצה.
דיונים תלמודיים בנושאי חליצה
מסכת יבמות מרחיבה רבות בהלכות ייבום וחליצה. בין השאר נידונים שם הנושאים הבאים:
נישואין מפילין או מיתה מפלת
ישנה מחלוקת תלמודית, מתי נגרם המעבר של האשה למצב של זיקה ליבם כך שהיא זקוקה לייבום וחליצה; אם זה נגרם בשעת נישואי המת, כלומר שכבר בשעת נישואיו של האח הראשון שנפטר עתה חלו דיני התורה המשייכים אותה כאשתו של השני במקרה שהראשון ימות ללא בנים, או שדין זה נגרם ומתחדש רק בשעת מיתת האח המת.
בין שתי שיטות אלו, ישנם הלכות רבות שנובעות כתוצאה מכל אחת מהשיטות. אחת מהן היא צרת ערווה. אם אחת מהיבמות הייתה צרת ערווה בשעת הנישואין, ולאחר מכן כבר לא, באופן שהערווה אינה ערווה יותר, כגון אחות אשתו שאשתו נפטרה, באופן כזה הערווה עצמה תהיה מותרת לייבום מכיום שהותרה, אך הצרה תהיה אסורה מכיוון שנאסרה בשעת הנשואין שעה אחת[18].
צרת ערווה
ערך מורחב – צרת הבת
כאשר אשה נצרכת ליבום ועימה נופלת ליבום אשה נוספת של אותו בעל שמת (שהיה נשוי לשתי נשים) שהיא ערווה לגבי היבם (כלומר קרובת משפחה האסורה בנישואין עם היבם מהתורה מצד עצמה, כגון בתו של היבם), אזי גם האשה הראשונה שאינה אסורה ליבם מצד עצמה אסורה להתייבם לו מכח האשה השנייה, וכן היא מותרת מיד להנשא לזר ללא צורך בחליצה, אם אין יבמים נוספים.
יבמה שנאסרה שעה אחת
יבמה שנפטרה מן החליצה בשעת מות בעלה, נשארת פטורה ממנה לעולם. מקור הדין הוא אמרתו של רב האומר: ”כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבוא עליה, הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה”. דין קיים גם אם היו כמה יבמות שנפלו לפני כמה יבמין, ואחת מהם נאסרה לאחד מהאחים, למרות זאת חל דין זה על היבם והיבמה ואסור להם לקיים את היבום.
הראשונים חלוקים אודות טעם דין זה. יש שתלו זאת בטעם דרכיה דרכי נועם[19] המורה שברור שהתורה לא תגרום למצב בו היבמה תיזקק ליבום לאחר שנפטרה, דבר העלול לגרום שתי בעיות, האחת שיבמה שהותרה ונשאת לאדם אחר, ותזקק ליבום לאחר נישואיה לאחר, וממילא תזקק לבצע חליצה, דבר המציג אותה כאשה שנישאה באיסור, מכיוון שלאחר נישואיה הייתה עליה זיקת היבם, ומכיוון שדבר זה עלול לגרום עליה להתגנות על בעלה, ברור שהתורה אסרה זאת[20] הבעיה השנייה היא, שאין זה דרכי נועם אם עליה להזדקק שוב לאותו יבם שכבר נפטרה ממנו[21]
לפי שני טעמים אלו, דין נאסרה הוא דין דאורייתא, ומכיוון שהיבמה אסורה להתייבם הרי היא ”כאשת אח שיש לה בנים” כלשון הגמרא, והיא ערווה גמורה, האוסרת את צרתה להתייבם.
יש מהאחרונים שתלו את דין נאסרה בסברא, שדיני האישות חלה רק בשעת נפילה שהיא הזוקקת ליבום, ומכיוון שבשעת הנפילה לא הייתה נפילה ליבום, לא ניתן לזקוק אותה ליבום לאחר מכן. לפי טעם זה, ניתן להבין מדוע יבמה שהותרה, נאסרה וחזרה והותרה, מותרת ליבום לכל הדעות, גם לפי מי שסובר שאין מצוות יבום באופן כזה[22] מכיוון שכבר הייתה נפילה ליבום המתירה את איסור אשת אח, ולכן גם אם מצוות יבום התבטלה, לא נפקע איסור אשת אח.
לעומת זאת, הרמב"ם[23] מסתפק בדבר, והוא מציע אפשרות כי הדין הוא תקנה דרבנן, ואם כן אין צרתה נפטרת מהחליצה.
אשת אחיו שלא היה בעולמו
אחד מהאופנים בהם נפטרת היבמה מחליצה, הוא כאשר היא אשת אחיו שלא היה בעולמו, כלומר שהאח עדיין לא נולד בשעת פטירתו של המת בעלה של היבמה. לפי דעת רבי שמעון[24], אם היבם נולד לאחר שאחד מהאחים כבר ייבם את היבמה, אין היבמה אסורה יותר, מכיוון שכאשר היא נשאת ליבם היא נעשית אשתו לכל דבר[25] ונפקעת איסור אשת אח לגבי היבם, ולכן כאשר האח הנולד בא לייבם מכח נישואי אחיו, היא מותרת לו, מכיוון שהוא קם תחת אחיו, ולגבי אחיו וכל הבאים מכוחו הותר איסור אשת אח[26]. עם זאת, כאשר האח נולד לפני היבום, אין תקף לגביו ההיתר, ויש התולים זאת באיסור ל "יבמה שנאסרה שעה אחת"[27]. בדעת רבי שמעון נחלקו אמוראים אם הוא מתיר אף כאשר האח נולד לפני מעשה הייבום או דווקא לאחר שייבם[28].
אשת אח שיש לה בנים
"אשת אח שיש לה בנים" הוא מושג תלמודי נפוץ במסכת יבמות, המשמש כל אשת אח שאינה נופלת ליבום. בתואר זה מתארת הגמרא יבמה שנאסרה שעה אחת, או אשת אח שלא היה בעולמו[29], וזאת מלבד אשת אח רגילה שיש לה בנים.
התואר בא להבדיל את האשה, מ"אשת אח שאין לה בנים" האסורה ליבום, כמו למשל חלוצה לדעת רבי יוחנן, כלומר אשה שנפלה לייבום וחלצו לה, שבאופן כזה מכיוון שהיא אשת אח שיש לה בנים המכונית "במקום מצווה", אז כבר לא קיים איסור אשת אח, והאיסור לייבם את האשה לאחר החליצה הוא איסור מחודש של לאו של "כיון שלא בנה שוב לא יבנה". לעומת זאת, לפי ריש לקיש גם אשה כזו נחשבת לאשת אח שיש לה בנים[30].
ההסבר לכינוי זה הוא העובדה שאיסור אשת אח הותר לחלוטין לעניין יבום, עד שאפילו בנפילה שנייה, כלומר כאשר לאחר שייבם היבם את היבמה הוא מת והיא נפלה ליבום לפני יבם אחר, כך שהוא לא מייבם אותה בזיקת אחיו הראשון אלא בזיקת אחיו השני, גם באופן זה מותר לייבם אותה[31]. כתוצאה מעובדה זו, מכנה הגמרא את איסור אשת אח שלא הותר ליבום כ"אשת אח שיש לה בנים".
אחת מהדוגמאות העיקריות לנושא היא אמרתו של רב יהודה[32]: ” אמר רב יהודה אמר רב כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה.”.
לקריאה נוספת
- ספר דברים, פרק כ"ה, פסוקים ה'–י'
- מסכת יבמות, בייחוד דפים מסכת יבמות, דף ק"א-מסכת יבמות, דף ק"ו (תיאור דיני החליצה)
- משנה, מסכת סוטה, פרק ט'
- אנציקלופדיה תלמודית, כרך טו ערך חליצה, וכרך כא ערך יבום.
- דניאל פרידמן, הרצחת וגם ירשת - משפט, מוסר וחברה בסיפורי המקרא, הוצאת דביר, 2000, הפרק "ייבום ואיסור עריות", עמ' 339-320.
קישורים חיצוניים
- מדריך בנושא חליצה, באתר עמותת עתים
- מתיה קם, פיליפ טריה, החליצה במקרא, באתר "תרבות•il"
- מצוות חליצה באתר ישיבות "אחינו"
- הרב אריה שטרן, מצוות חליצה המעשה והכוונה בטעות ובתנאי - מסכת יבמות דף קב, באתר ערוץ מאיר
- עידן יוסף, לראשונה בהיסטוריה היהודית: קלון בשידור חי, באתר News1 מחלקה ראשונה, 27 ביוני 2007
- הערך "חליצה", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם)
- רבקה לוביץ', הרמ"א כבר גרס: אפשר להתנות קידושין, באתר ynet, 13 באוגוסט 2007
- תיעוד חליצה
- תיעוד חליצה באיראן
- חליצה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- "יבום וחליצה 2020 במדינת ישראל - זה קורה גם היום", פודקאסט "מבקרות ברבנות", כותבות ומגישות רבקה לוביץ וניצן כספי שילוני, 4 במרץ 2020.
- תחיה ברק, "פרמתי את שרוכי הנעל של גיסי. הורדתי לו את הנעל וזרקתי אותה. הביאו לי אבן וירקתי עליה", באתר ynet, 1 באוגוסט 2024
- הערך "חליצה", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- ארכיון אסף שטרי חליצה וחיוב חליצה, בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ מיום כ"א בטבת תש"ד.
- ^ 1 2 3 4 אוצר השטרות הנהוגים בישראל, ירושלים תרפ"ו, 1926, עמ' 90-97, באתר היברובוקס
- ^ ראו באריכות שו"ת אחיעזר חלק ג' סי' כג, וכן ב-מאמר על פרשייה זו ומכתבו של הרב חיים לויער
- ^ ראו 'אגרות רבי חיים עוזר' סי' שצז
- ^ ראו ספר שם עמוד מג
- ^ בביוגרפיה על הרב יודלביץ ישורון ב' תשנ"ז
- ^ כתבי הגאון רבי יחיאל יעקב וויינברג, חלק א סי' מ
- ^ בתלמוד מבואר שאם הבעל מוכה שחין, אזי יכולה האישה לבקש מבית הדין להתירה. אולם רש"י והרמב"ם הרחיבו דין זה אף לכל טענה. בעלי התוספות והרמב"ן חולקים עליהם בדין זה, וסוברים שרק אם האח מוכה שחין או שהוא מעבד עורות וכיוצא בזה, יכולה האישה להיפטר ממנו.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ד', עמוד א'
- ^ דעת רש"י והרמב"ם שכופין אותו לחלוץ לה. אולם חלק גדול מהראשונים האחרים (ובכללם בעלי התוספות) פוסקים כי אין בית הדין יכול לכפות עליו לחלוץ.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ל"ט, עמוד ב'
- ^ מדרש ז"ח לספר רות, דף פח עמוד ב, רקנטי דף קכב
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ג', עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ל"ט, עמוד ב'; תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ק"ט, עמוד א'
- ^ הובא דעתו בספר אגודה להרב אלכסנדרי הכהן
- ^ תחוקה לישראל על פי התורה, ח"ג, עמ' 69
- ^ יביע אומר, ו, אבן העזר סי' יד. ו-במאמר על פרשיה זו.
- ^ ראו שו"ת חכם צבי סי' א
- ^ תוספות בתלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ל', עמוד א'
- ^ תוספות על תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ב' ד"ה ואחות אשתו.
- ^ רש"י על תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף פ"ז, עמוד ב'.
- ^ תוספות שם.
- ^ כך שיטת הרשב"א בתלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף מ"א
- ^ בפירושו על משנה, מסכת יבמות, פרק ג', משנה ז'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף י"ח, עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף כ', עמוד א'
- ^ רש"י שם.
- ^ רש"י על מסכת יבמות, דף ב', עמוד א' ד"ה ואשת אחיו שלא היה בעולמו.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף י"ט, עמוד א' וברש"י.
- ^ רש"י על מסכת יבמות, דף ב', עמוד ב'
- ^ רבי נחום פרצוביץ, בדעת רש"י במסכת יבמות, דף י"ב.
- ^ כך היא דעת רבים מהאחרונים וביניהם רבי נחום פרצוביץ. לעומת זאת החזון איש סבור שהיבום השני נחשב גם ליבום זיקת אחיו הראשון.
- ^ במסכת יבמות, דף ל', עמוד א'.
