מחיקת השם הוא איסור הלכתי למחוק את אחד משבעת שמותיו הקדושים של הקב"ה. איסור זה נלמד מהפסוק "לא תעשון כן לה' אלֹוהיכם"[1] שנסמך לאמור על עבודה זרה "ואִבדתם את שמם מן המקום ההוא".[2]
אדם שמחק במזיד אחד מן השמות שנכתבו בקדושה, נענש במלקות.[4] אפילו שם השם שנכתב לשם קדושה שלא במקומו, כגון שטעה וכתבו בספר התורה שלא במקומו, אסור למוחקו, אלא צריך לחתוך את השם מן היריעה ללא גרימת נזק לשם.
הכינויים שמשבחים בהן את הקב"ה כגון "חנון", "רחום" וכדומה, נחשבים כשאר כתבי הקודש ומותר למוחקם.[5]
כוונת הכתיבה
איסור מחיקת השם חל רק על שמות שנכתבו לשם קדושה. לכן, אם אדם כתב שם בטעות ולא התכוון לקדושה, מותר למוחקו. לדוגמה, אדם שהתכוון לכתוב את השם "יהודה" או "ירמיהו", ובטעות השמיט את ה"ד" או את ה"ירמ", כך שהתקבל השם המפורש, מאחר שלא התכוון לכתוב את השם אין בו קדושה ומותר למוחקו.[6][7]
סופר סת"ם שעמד לכתוב בתורה את המילים "אלהים אחרים", שמשמעותן אלילים, והתבלבל וחשב שמדובר בשם שמכוון לקב"ה - מאחר שכוונת התורה שם לאלילים, לא ניתן להחיל על הביטוי קדושת השם ומותר למוחקו,[7] וכן הגהות הרמ"א על שולחן ערוך יורה דעה רעו ב
קדושת השם לא חלה על שמות שנכתבו על ידי גוי. לכן אין קדושת השם בספר תורה שנכתב על ידי גוי. אמנם אסור לבזותו ולכן צריכים לגונזו. ספר תורה שנכתב על ידי עובד עבודה זרה לשם עבודה זרה, צריך לשרוף, ואין בשרפה זו איסור משום שבאותם השמות שכתב אין קדושה (הואיל ולא כתבם לשם קדושת השם אלא לשם עבודה זרה), וכדי שלא להניח שם לעבודה זרה תיקנו חכמים לשרוף את ספריהם.[8] בדומה לכך, ספרי תנ"ך שהודפסו על ידי מסיונרים יחד עם הברית החדשה, שהיא יסוד העבודה זרה הנוצרית, יש לשרוף או לאבד באופן אחר כדי שלא להניח להם שם.[9]
לכל אחד מן השמות הקדושים יש גם משמעות אחרת (לדוגמה השם "צבאות" במשמעות הרבים של צבא, או "אל" כלשון סמיכות), ומי שכתב את אחד השמות והתכוון למשמעות אחרת, אין בכתיבתו שום קדושה. באופן דומה, שמות פרטיים שמסתיימים בשם השם (כגון "ישראל", "שמואל", "ידידיה" וכדומה) אינם קדושים, כיוון שבכתיבתם הכוונה לאדם הנקרא בשם זה, ולא לשם ה'. לכן אף שנקראו על שם ה', אין בכוונת כתיבתם קדושה, ומותר לזרוק דפים שיש בהם שמות אלו. מאותה סיבה גם אין צורך לכתוב קו מפריד בין הי' לה' בשמות כגון "ידידיה" (ידידי-ה), ואין צורך להשמיט את הה' שבסוף המילה (ידידי').[7] בדומה לכך, גם את שם היישוב בית-אל, אפשר לומר, לכתוב ולמחוק, מכיוון שהכוונה להזכיר שם מקום ולא לקרוא בשם השם[10]
אסור למחוק מספר תורה או מדף חול שם קדוש, ויש לגזרו ולגנזו בצורה מכובדת. בשל דין זה נוהגים רבים מהעיתונים הדתיים לציין בכל דף שיש בו פסוק או שם קדוש "דף זה טעון גניזה", וכן לטשטש תמונות עם פסוקים או עם שמות השם כדי להימנע מהצורך בגניזה.
מותר למחוק בגרמא (לדוגמה העמדת הדף במקום שירד גשם וימחק את הכתב), אך לא בידיים.
מילים שמשמשות כשם ה' בשפות זרות (כמו God ו-الله) – הרמב"ם כותב שדינם ככינויים ולא כשמות ה' ממש,[11] ובכינויים אין איסור מחיקה.[5] על פי זה, הדעה המקובלת בפוסקים היא שאין איסור למחוק שמות אלה.[12] אמנם, רבי יאיר חיים בכרך סובר שאם השם נכתב באותיות כתב אשורי אסור למחקו.[13]
מקרים חריגים
המקום היחיד שהותר למחוק שם קדוש הוא בבדיקת סוטה. התורה מורה שכדי לבדוק אם הסוטה זינתה, כותבים את פרשת סוטה שבתורה, על מגילת קלף בדיו נמחקת, ומוחקים את המגילה אל תוך המים, לרבות את שמות ה' הכתובים בה, ואחר כך משקים את הסוטה במים המשמשים לבדיקתה.[14] על כך אמרו חז"ל: "גדול השלום ששם שנכתב בקדושה נמחה על המים מפני השלום, בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו".[15]
בגמרא מסופר שכאשר דוד המלך חפר את היסודות לבנין בית המקדש הראשון התיר אחיתופל להטיל חרס עם שם קדוש אל מי התהום על מנת לעוצרם ולמנוע הצפת העולם, ולמד זאת בקל וחומר מהיתר מחיקת השם בסוטה, שהרי גם זו מטרה של הבאת שלום לעולם.[16]
