הנשיא בוש חותם על החוק לקיצוצים במס, יוני 2001בוש בפגישה בבית הלבן עם חברי קונגרס בכירים, לרבות המועמדים לנשיאות ג'ון מקיין וברק אובמה, במסגרת התייעצות בעניין גיבוש תוכנית חילוץ למשבר הכלכלי, ספטמבר 2008
בוש נכנס לתפקיד בתקופה של מיתון כלכלי בעקבות התפוצצות בועת הדוט-קום. גם פיגועי 11 בספטמבר פגעו בצמיחה של הכלכלה האמריקנית. לצד זאת נהנתה ארצות הברית ממאזן תקציבי חיובי ומעודף תקציבי של 230 מיליארד דולר, עודף שנוצר בסוף כהונתו של ביל קלינטון, בסוף שנות ה-90.[1] את כהונתו החל בוש בהוצאה לפועל של רפורמה מקיפה, שהייתה אמורה להיות הדגל העיקרי של נשיאותו. עם כניסתו לבית הלבן החל הצוות של בוש לממש את ההבטחה שהבטיח בוש בטרם הבחירות. הוא החל לגבש הצעת חוק לקיצוץ דרמטי במיסים, ובחודש מאי 2001 עבר החוק (EGTRRA Act) בקונגרס ברוב של 58 סנאטורים ושל 240 חברי בית הנבחרים ונכנס לתוקף חודש לאחר מכן.[2] החוק הביא להורדה ניכרת בתשלומי מס ההכנסה ששילמו זוגות נשואים, לביטול מס העזבון, ולהפחתת שיעור המס השולי. הקיצוצים במיסים הוגדרו כזמניים למשך 10 שנים, אך בוש הבטיח לפעול על מנת להפכם לקבועים.[3] בוש התגאה שקיצוציו במיסים הם המשמעותיים ביותר מאז כהונתו של רונלד רייגן כנשיא, וטען כי הקיצוצים הללו יקלו על האוכלוסייה ויתניעו את הכלכלה. לאחר מאבק קשה בקונגרס בראשית שנת 2003 הביא בוש להצבעה חוק חדש (JGTRRA Act), אשר העמיק וביסס את הרפורמה שביצע במערכת המיסוי בשנת 2001. המאבק בסנאט להעברת החוק, הגיע לשיאו לאחר שההצבעה הסתיימה בשוויון 50-50, והסתיים כאשר החוק עבר לבסוף על חודו של קול, באמצעות הצבעתו של סגן הנשיא דיק צ'ייני אשר השתתף בהצבעה מתוקף סמכותו.[4]
הורדות המיסים שיזם בוש הביאו באופן צפוי לירידה בהכנסות המדינה. בעוד שההכנסות הפדרליות בתקציב האמריקני בשנת 2000 עמדו על 2,025 מיליארד דולר, בשנים הבאות הן ירדו עד שהגיעו בשנת 2003 לשפל של 1,782 מיליארד דולר.[5] במקביל לירידה בהכנסות, האמירו הוצאות המדינה באופן חד ולא צפוי בשנותיו הראשונות של בוש, בעיקר בשל הגידול בהוצאות הביטחוניות של ארצות הברית שנבעו ממעורבותה במלחמות אפגניסטן ועיראק.[6] כתוצאה מכך, גדל הגירעון הפדרלי של ארצות הברית - בעוד בשנת 2000 הוא עמד על 5,674 מיליארד דולר, בשנת 2004 הוא צמח ל-7,379 מיליארד דולר .[7] במקביל, עד לסוף הקדנציה הראשונה של בוש הצליח הממשל האמריקאי לייצב את הכלכלה, כאשר כבר החל משנת 2002 נהנה המשק האמריקני מדי שנה מגידול נאה בשיעור הצמיחה.[8] בנוסף לכך, מגמת הירידה בהכנסות המדינה התמתנה, ובשנת 2004 החלה מגמה של עליה בהן. הגידול בגירעון אף הוא התמתן[5] ומספר המובטלים החל לרדת.[9] הממשל טען שהסיבה לעלייה בצמיחה ולהתחזקות המשק נעוצה בצעדים הכלכליים השונים שנקט בוש, בעיקר הורדות המיסים.
המגמות הכלכליות החיוביות של סוף הקדנציה הראשונה של בוש נמשכו גם במהלך רוב זו השנייה. הגידול בהכנסות המדינה היה גבוה, ואם בשנת 2003 ההכנסות עמדו על 1,782 מיליארד דולר, בשנת 2007 הן הגיעו כבר לנתון גבוה במיוחד של 2,568 מיליארד דולר. הגירעון המשיך לגדול אם כי באופן מתון יותר,[7] ושיעור האבטלה המשיך להצטמצם, כאשר הוא מגיע בראשית 2007 לשפל של כ-4.2%.[9] עם זאת, בתקופה זו הלכה וירדה הצמיחה במשק. בעוד הצמיחה הגיעה לשיא של 3.8% בשנת 2004, החל מהשנה העוקבת הצמיחה ירדה משנה לשנה, כאשר בשנת 2007 היא הגיעה ל-1.8%.[8]
בנוסף לירידה בצמיחה, המשק האמריקני ספג מכה נוספת בדמות התפוצצות בועת נדל"ן,[10] כאשר בדצמבר 2007 נכנסה ארצות הברית למשבר כלכלי רחב, הגדול ביותר מאז השפל הגדול.[11] ההשלכות המידיות היו צניחה במדדי המניות השונים בבורסות, ערעור יציבותם של מוסדות פיננסיים, משבר משכנתאות, מחירי נפט מרקיעי שחקים, וירידה בערך הדולר.[12][13] בעקבות המשבר האבטלה המריאה ועברה את סף ה-8% בשנת 2009,[9] הכנסות המדינה צנחו,[5] וכך גם הצמיחה ירדה באופן חד.[8]
תגובת ממשל בוש למשבר הייתה העברת תוכנית חילוץ כמעט חסרת תקדים. התוכנית כללה העברת מהלך חקיקה בקונגרס (Emergency Economic Stabilization Act of 2008) שיסמיך את הממשל להשקיע 700 מיליארד דולר מכספי הציבור האמריקאי לצורך רכישת משכנתאות בעייתיות מידי הבנקים האמריקאים שנקלעו למצוקה על מנת להציל את הבנקים מפני פשיטת רגל, ולנסות לבלום את המשבר.[14][15] ב-29 בספטמבר2008 דחה בית הנבחרים של ארצות הברית את הצעת החוק המקורית של תוכנית החירום, ברוב של 228 מתנגדים מול 205 תומכים.[16] הצעת החוק רוככה, ובסופו של דבר ב-3 באוקטובר 2008 אישר בית הנבחרים גרסה מתוקנת של החוק ברוב של 263 תומכים מול 171 מתנגדים.[17] שעות ספורות לאחר אישור החוק בקונגרס, חתם בוש על החוק, והוא נכנס לתוקף. התומכים בתוכנית החילוץ טענו כי התערבות הממשל בשוק הייתה חיונית על מנת למנוע משבר אמון באשראי, וכי אם הממשל לא היה פועל באופן זה, המשבר הכלכלי עלול היה להחריף לכדי שפל כלכלי.[18] המתנגדים לתוכנית החילוץ מחו על העלות האדירה של התוכנית הפתאומית וההרחבה הגדולה של הגירעון, וטענו בין השאר כי לא נלקחו בחשבון כלל חלופות נוספות.[19]
מומחים רבים הצביעו על המדיניות הרגולטורית הבעייתית לדעתם שהנהיג בוש בתחומי הנדל"ן והסחר בניירות ערך כאחת מהסיבות לפרוץ המשבר. עוד טענו כנגדו שהגידול בגירעון בכהונותיו כנשיא הודות לקיצוצים במיסים ולעלויות הגבוהות של המלחמות במזרח התיכון תרם אף הוא להתפתחות המשבר.[20] אחרים לעומת זאת טענו כנגד זאת שהטלת אחריות פרוץ משבר כלכלי על בוש רק מעצם היותו נשיא מכהן היא שגויה. בפרט נטען שהמדיניות הרגולטורית של בוש נוסחה למעשה כבר תחת הנשיא ביל קלינטון, ושלמעשה בוש דווקא מיתן מדיניות זו.[21]
הביצועים של כלכלת ארצות הברית בתקופת ממשל ג'ורג' ווקר בוש
צמיחה
אבטלה
הכנסות
הוצאות
מאזן תקציבי
חוב כולל
2000
+4.1%
4.0%
2,025
1,789
+236
5,629
2001
+1.0%
4.2%
1,991
1,862
+128
5,770
2002
+1.8%
5.7%
1,853
2,010
-157
6,198
2003
+2.8%
5.8%
1,782
2,159
-377
6,760
2004
+3.8%
5.7%
1,880
2,292
-412
7,355
2005
+3.3%
5.3%
2,153
2,655
-318
7,905
2006
+2.7%
4.7%
2,406
2,472
-248
8,451
2007
+1.8%
4.6%
2,568
2,728
-160
8,951
2008
-0.3%
5.0%
2,524
2,982
-458
9,986
2009
-2.8%
7.8%
2,105
3,517
-1,412
11,876
2010
+2.5%
9.7%
2,162
3,457
-1,294
13,529
הערות: המספרים הם במיליארדי דולרים. הנתונים מתייחסים ליריעת שנים רחבה יותר מתקופת כהונתו של בוש (אשר כיהן בתפקיד בין 20 בינואר 2001 ועד ל-20 בינואר 2009). כמו כן, שיעורי האבטלה נכונים לחודש ינואר בכל שנה. מקורות:[5][7][8][9]
חינוך, בריאות ורווחה
בוש חותם על החוק "אף ילד לא נשאר מאחור" (No Child Left Behind Act), ינואר 2002
כבר החל מהמחצית השנייה של שנת 2001, בחודשים שקדמו לפיגועי 11 בספטמבר, החל בוש לקדם את הרפורמה המרכזית שלו בתחום החינוך (No Child Left Behind Act), שהייתה פרי הבטחתו בבחירות שנערכו כשנה קודם לכן. מטרת הרפורמה הייתה לצמצם את פערי החינוך בין עניים לעשירים ולהגדיל את ההשקעה הלאומית בחינוך. במסגרת הרפורמה הורחב המימון של מערכת החינוך, ובתי ספר שבהם למדו ילדים להורים שנמצאים בעשירוני ההכנסה הנמוכים, אמורים היו לזכות בתקציב ציבורי גבוה יותר.[22] היוזמה זכתה לתמיכה דו-מפלגתית רחבה, ועברה בקונגרס ברוב גדול, וזאת במקביל להתעצמותה של הלחימה באפגניסטן. החוק נכנס לתוקפו בינואר 2002.[23] רבים טענו כי הרפורמה שיזם בוש הייתה מוצלחת במיוחד, כיוון שהייתה מגמה של שיפור בנתוני הביצועים של התלמידים במתמטיקה ובקריאה כפי שהשתקפו במבחני ההערכה הארציים.[24] המבקרים טענו שהתמקדות בהצלחה כמותית ובמבחנים, באה על חשבון מרכיבים חיוניים אחרים הנדרשים לחינוך.[25][26] החוק נשאר בתוקף לאורך כל תקופת כהונתו של בוש כנשיא וכך גם לאורך רוב תקופת כהונתו של הנשיא ברק אובמה. במהלך שנת 2012 העניק אובמה למדינות שונות פטור מיישום החוק,[27] ולבסוף, בדצמבר 2015, בוטל החוק והוחלף ברפורמה חדשה הנקראת "Every Student Succeeds Act". במקום החוק נוסחו תקנות חדשות שאפשרו לבתי הספר בין השאר, גמישות רבה יותר בקביעת יעדיהם הלימודיים.[28]
בוש החל לקדם במקביל גם רפורמה מקיפה בשוק הבריאות שהייתה רצופה במאבקים ונפרסה על פני חודשים רבים. החוק עבר בקונגרס ברוב קטן ונכנס לתוקפו ב-8 בדצמבר2003.[29] הרפורמה היוותה את השינוי הגדול ביותר מזה 38 שנים בתוכנית המדיקר, וכללה הגדלה של החברות הפרטיות בשוק הביטוח, וסיוע לאוכלוסיות חלשות בתשלום עבור תרופות.[30]
עם ראשית כהונתו השנייה, ולאחר שהבטיח זאת במערכת הבחירות של שנת 2004, החל בוש לקרוא לרפורמה דומה גם בתחום הביטוח הלאומי, רפורמה שתכלול הפרטה חלקית של המערכת.[31] הצעתו של בוש נתקלה בהתנגדות חריפה בקונגרס. בניסיון להשיג תמיכה יצא בוש למסע שכנוע ארוך ברחבי ארצות,[32] אך סקרים העידו שהתמיכה הציבורית בתוכנית נמוכה.[33] לבסוף החליטה ההנהגה הרפובליקנית בקונגרס לא להעלות את ההצעה לדיון, לאחר שהיה נראה שהיא לא תזכה לרוב.[34] בעקבות הירידה בפופולריות של בוש עקב הטיפול בהוריקן קתרינה, וכן זכייתם של הדמוקרטים בקונגרס ברוב בבחירות האמצע של שנת 2006, ירד לחלוטין הסיכוי להעביר את הרפורמה.
מדע, אנרגיה וסביבה
אחת הסוגיות שעמדו על הפרק כבר מראשית כהונתו של בוש היה הייתה מימון פדרלי של המחקר בתאי גזע עובריים אנושיים. מחקרים כאלו היו מוגבלים בארצות הברית בהתאם לחוק שעבר בנושא בשנת 1995,[35] בוש תמך בהמשך המדיניות הקיימת בנושא, והתנגד למחקרים מעין אלו.[36] התנגדותו של בוש לעניין הביאה אותו ב-19 ביולי2006 להשתמש לראשונה בכהונתו בהטלת וטו נשיאותי, על מנת למנוע חקיקה של הקונגרס שנועדה לערוך ליברליזציה בנושא.[37]
בוש הרבה לטעון שארצות הברית "מכורה לנפט" זר,[38] ועל כן עליה להפוך לעצמאית אנרגטית על ידי הרחבת ייצור הנפט המקומי של ארצות הברית.[39] לצורך כך פעל בוש בשלהי כהונתו להסרת האיסור על קידוחי נפט במים הטריטוריאליים של ארצות הברית וקרא לקונגרס להשלים את המהלך.[40] בעניין זה טען בוש כי "הדבר היחיד שעומד בין העם האמריקאי ועתודות נפט עצומות הוא פעולה של הקונגרס האמריקאי (התרת קידוחי נפט)".[40]
ב-14 בינואר2004, זמן לא רב לאחר אסון מעבורת החלל קולומביה, נשא בוש נאום לאומה בעניין מה שהצטייר כדשדוש בתוכנית החלל האמריקאית. בנאום, אשר עד מהרה זכה לכינוי החזון לחקר החלל, סקר בוש את אתגריה של ארצות הברית בתחום. הוא התווה שורה של יעדים מרחיקי לכת בחקר החלל, לרבות השלמת פיתוח פרויקט חללית אוריון וביצוע משימות מאוישות לירח ולמאדים. לימים נודע המתווה כתוכנית קונסטליישן. בשנים הבאות הוגדל תקציבה השנתי של סוכנות החלל האמריקאית ב-5% מדי שנה, עד שב-2008 הגיע לשיא של 18 מיליארד דולר.[41] בהתאם למתווה של בוש, בשנים הבאות עבדו צוותים על גיבוש מסמך מדיניות רשמי לתוכנית החלל האמריקאית בראשית המאה ה-21. עבודה זו הגיעה לסיומה בשלהי שנת 2006, אז הוצגה לציבור "מדיניות החלל הלאומית של ארצות הברית לשנת 2006" (2006 U.S. National Space Policy). בין מטרותיה הרשמיות של התוכנית עומדות "הבטחת חופש הפעילות של ארצות הברית בחלל לשם ההגנה על האינטרסים האמריקניים" ו"הרחבת הנוכחות האנושית במערכת השמש באמצעות אמצעים מאיושים ובלתי מאוישים". בנוסף, הושם דגש על עידוד היזמות הפרטית בחקר החלל, הרחבת שיתוף הפעולה הבינלאומי וקידום ענייני הביטחון הלאומי של ארצות הברית.[42]
איכות הסביבה
בעוד ממשל ביל קלינטון קידם את אמנת פרוטוקול קיוטו, אמנה הקוראת לצמצום פליטת גזי חממה לאטמוספירה ומלחמה בהתחממות הגלובלית, כבר במרץ 2001 הורה הנשיא בוש להסיר את חתימתה של ארצות הברית מאמנת קיוטו, בטענה שיישום האמנה יהיה יקר מדי וכן בטענה שהאמנה מפלה לרעה את ארצות הברית.[43][44] בוש טען שהוא איננו מטיל ספק בשאלת ההתחממות הגלובלית והוא מודע לכך שמדובר בבעיה רצינית.[45] עם זאת, הוא טען שבשאלת אחריותו של האדם לתופעה קיימת מחלוקת, כאשר יכול להיות שהדבר נובע באופן טבעי.[46]
במהלך כהונתו הוביל בוש גם מספר מהלכים שזכו לשבחים מפעילי איכות סביבה שונים. בכלל זה אפשר לציין שורה של צווים נשיאותיים שהעביר על מנת להתמודד עם בעיות סביבתיות,[47][48] הכרזה על איי הוואי הצפוניים מערביים (אנ') כעל אזור מוגן ובכך הפיכתה לשמורת הטבע הימית הגדולה ביותר בארצות הברית,[49] וקידום השימוש באנרגיות חלופיות.[50]
בוש במטוסו בחולפו על האזורים שנפגעו מהוריקן קתרינה, אוגוסט 2005
פחות משנה לאחר שנבחר בוש לנשיא בפעם השנייה, ספגה ארצות הברית את המשבר הפנימי הגדול ביותר שחוותה מאז פיגועי 11 בספטמבר2001. בשלהי אוגוסט 2005, הכתה סופת הוריקן קתרינה את דרום מזרח ארצות הברית וגרמה לאחד מאסונות הטבע ההרסניים ביותר שפקדו אי פעם את ארצות הברית.[51] ב-27 באוגוסט, יומיים לפני שהגיעה הסופה לשיאה, הכריז הנשיא בוש על מצב חירום בלואיזיאנה,[52] וביום המחרת במיסיסיפי ובאלבמה.[53] בוש הורה להעביר את אזורי האסון הצפויים לטיפולם של המחלקה לביטחון המולדת ושל הסוכנות הפדרלית לניהול מצבי חירום, אך היו כאלה שטענו כי למרות הוראתו של בוש, הגופים הללו לא נקטו פעולות של ממש כדי להתכונן כראוי לאסון הצפוי.[54] בשבועות שקדמו לבואה של הסופה, פונו רוב תושבי העיר ניו אורלינס שבלואיזיאנה, שמלכתחילה סומנה כחוליה החלשה. עם הגיעה של סופת הוריקן קתרינה לאזור ניו אורלינס, קרסה מערכת הסכרים של העיר וכ-80% משטח העיר הוצף.[55] כתוצאה מכך, חוותה העיר נזקים קשים, מעשי שוד וביזה רבים ואובדן של חיי אדם שנאמד במאות הרוגים. מתוך 60,000 תושבים שלא עזבו את העיר לפני בוא הסופה, פינה משמר החופים של ארצות הברית כמחציתם.[56] ב-2 בספטמבר עשרות אלפים מאנשי המשמר הלאומי של ארצות הברית הגיעו לעיר על מנת לסייע בעבודות החילוץ ולהשיב לה את הביטחון והסדר.[57] באותו יום ערך בוש סיורים במקומות שונים בלואיזיאנה, מיסיסיפי ואלבמה.[58]
לפחות 1,833 בני אדם נהרגו בהוריקן הקטלני,[59] ועלות הנזקים הוערכה בכ-108 מיליארד דולר (במונחי 2005).[60] תפקודו של הנשיא בוש באותה עת גרר ביקורת חריפה כלפיו. נטען כנגדו כי מינה אנשים בלתי מוכשרים לסוכנות הפדרלית לניהול מצבי חירום,[61] וכי המלחמה שיזם בעיראק הקשתה על ריכוז המאמצים בטיפול במשבר.[62] כמענה לביקורת, הודיע בוש כבר בעיצומם של האירועים כי הוא נושא באחריות על המחדלים.[57] תפקודו של בוש בכל הקשור להוריקן קתרינה הגביר את מגמת הירידה בפופולריות שלו, והיו מי שטענו כי היה זה נקודת מפנה פוליטית, שממנה לא יכול היה להתאושש עוד.[63]
בעקבות פיגועי 11 בספטמבר וראשית המלחמה העולמית בטרור, נקט ממשל בוש שורה של צעדים משמעותיים ושנויים במחלוקת, צעדים אשר ננקטו במטרה להגביר את ביטחון הפנים של ארצות הברית. לצד מהלכים רבים שנבעו מצווים נשיאותיים שהוציא בוש, המדיניות גובתה בשורה של חוקים שהעביר הקונגרס, כאשר החוק החשוב ביותר היה חוק הפטריוט (USA PATRIOT Act). החוק, אשר נכנס לתוקף ב-26 באוקטובר2001, צמצם בין השאר בצורה דרמטית את המגבלות שהוטלו על רשויות אכיפת החוק בפעילות לאיסוף מודיעין בתחומי ארצות הברית, והרחיב את שיקול דעתן של רשויות ההגירה ואכיפת החוקלעצור ולגרש מהגרים החשודים בפעולות הקשורות לטרור.[64][65] אחד המהלכים המרכזיים הנוספים שהוביל בוש בנושא היה הרחבה חסרת תקדים של פעילויות המעקב וההאזנה של הסוכנות לביטחון לאומי (NSA), כאשר המטרה היא סיכול יוזמות של ארגוני טרור לפגע בארצות הברית וביעדים אמריקניים מעבר לים. בכלל זה גם הוטמעו מערכות מתקדמות בארגון, שהגדילו את יכולות המעקב שלו.[66] עוד דבר שהנהיג בוש היה אישורו ל-CIA להשתמש בשיטות חקירה מחמירות יותר כנגד אנשים העוסקים בטרור או החשודים בכך,[67][68] כאשר בלטו טענות לעינויים שאירעו לכאורה בעצורים החשודים בטרור במתקן המעצר בגואנטנמו.[69] לצד כל זאת, הוחמרו בכל ארצות הברית נוהלי האבטחה, כאשר הדבר בולט במיוחד בביטחון נמלי התעופה והטיסות בארצות הברית.[70] דבר נוסף שנעשה בתחום היה הקמת המחלקה לביטחון המולדת של ארצות הברית (United States Department of Homeland Security), מחלקה בממשל האמריקני הנושאת באחריות להגנה על הטריטוריה של ארצות הברית מפעולות טרור ותגובה לאסונות טבע. מטרתה העיקרית של המחלקה היא להתכונן, למנוע ולהגיב למצבי חירום.[71]
צעדיו של בוש עוררו מחלוקות עזות בארצות הברית. תומכיהם טענו שמדובר בצעדים הכרחיים על מנת לחזק את הביטחון הלאומי, ושלולא הם ספק אם היה ביכולתה של ארצות הברית למנוע מתקפות טרור נוספות אחרי 11 בספטמבר.[72] ממשל בוש האמין כי המדיניות החדשה "סיפקה מידע קריטי" שהציל את חייהם של אמריקאים רבים.[73]
מנגד, טענו רבים שמדובר במדיניות מופרזת שתוצאותיה הן פגיעה רחבה בזכויות אדם וריכוז כוח גדול מדי בידי הממשל הפדרלי.[74][75]
הגירה
בוש מבקר בגבול ארצות הברית–מקסיקו סמוך לעיר אל פאסו, נובמבר 2005
בין השנים 2000 עד 2005, כמעט 8 מיליון מהגרים קבעו את מושבם בארצות הברית, נתון גבוה יותר מכל תקופה אחרת בתולדות ארצות הברית.[76] מוצאם של רוב המהגרים הוא ממקסיקו ושאר מדינות אמריקה הלטינית, וכמחצית מהם נכנסו לארצות הברית באופן בלתי חוקי.[77] עם ראשית הקדנציה השנייה של בוש, התופעה הגיעה לשיאה ורבים, בעיקר במחנה השמרני והימני יותר במפלגתו, תבעו את בלימת ההגירה. מדיניותו של בוש בנושא ההגירה, נחשבה למאוזנת ומרכזית יחסית. מחד הוא פעל להקשחת הגבולות, כאשר תגבר את גבול ארצות הברית–מקסיקו באלפים מחיילי המשמר הלאומי של ארצות הברית, הרחיב את תקציב משטרת הגבולות והורה על הקמתה של גדר הגבול בין ארצות הברית למקסיקו.[78][79] מאידך קרא הנשיא בוש לקונגרס לאפשר ל-12 מיליון המהגרים שכבר נמצאים בארצות הברית אשרת עבודה במסגרת מעמד של "עובדים זמניים".[79] בחודשים מאי ויוני 2007, קידם בוש חקיקה בקונגרס שתאפשר לו לתת את אשרות העבודה שרצה לספק למהגרים שבארצות הברית, ומצד שני להגדיל עוד יותר את תקציב משטרת הגבולות. הצעת החוק (Comprehensive Immigration Reform Act of 2007) קודמה כיוזמה דו-מפלגתית.[80] העמדה של בוש כנגד רבים מתומכיו במפלגה הרפובליקנית הביאה לקרע במפלגתו,[81] ולבסוף הצעת החוק נפלה בהצבעה בסנאט, עם 53 מתנגדים ו-46 תומכים.[82]
בקיץ 2005, עם הודעת הפרישה של סנדרה דיי אוקונור בחודש יולי, ופטירתו של נשיא בית המשפט ויליאם רנקוויסט בחודש ספטמבר, ועל רקע החולשה הפוליטית ממנה סבל לנוכח הוריקן קתרינה והדשדוש במלחמה בעיראק, קיבל הנשיא בוש הזדמנות נדירה למינוי שני שופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית. המינוי הראשון היה של ג'ון רוברטס שיועד תחילה להחליף את אוקונר כשופט, ואחרי פטירתו של רנקוויסט מונה לנשיא בית המשפט. על אף שהיה ברור שהמועמד הוא שמרן מובהק, כישוריו המשפטיים וקסמו האישי גרמו למינוי לעבור בסנאט בתמיכה של רבים מחברי המפלגה הדמוקרטית, מה שנחשב כהצלחה גדולה של בוש.[83]
לעומת זאת, ניסיון המינוי השני של בוש נכשל. בוש מינה לתפקיד את היועצת המשפטית האישית שלו, הארייט מאיירס. ביקורת רבה הושמעה על המינוי של מקורבת ועל חוסר הניסיון של המועמדת במשפט חוקתי. הימין השמרני חשש שמאיירס לא תהיה מחויבת לנושאים הקרובים לליבו, כמו המאבק בהפלות. רבים מהם יצאו בפומבי נגד המינוי, והנושא גרם לקרע בין בוש לבין רבים מתומכיו.[84] לאחר סדרת פגישות בין מאיירס לבין חברי הסנאט התברר שהמינוי שלה לא מובטח, והיא פרשה. במקומה של מאיירס מונה השופט הפדרלי סמואל אליטו, אשר מינויו זכה לאישור הסנאט ב-31 בינואר2006, בהצבעה שהתפלגה כמעט לחלוטין על פי הקווים המפלגתיים.[85]
להט"ב, הפלות והמתות חסד
בוש התנגד לכל אורך כהונתו לשינויי חקיקה ניכרים ביחס לזכויות להט"בים, ובעיקר התרתם של נישואים חד-מיניים. במהלך רוב הקדנציה הראשונה שלו, בוש נהג להימנע מנקיטת עמדה חדה בנושא, כאשר מבקרים טוענים שהדבר נעשה בעיקר על מנת למנוע ביקורת שלילית. בראשית שנת 2004 יזם בוש לראשונה צעד קונקרטי בנידון, והודיע על תוכניתו להוספת תיקון לחוקת ארצות הברית שייאסור הכרה בנישואין בין בני אותו מין, לאחר שבית המשפט העליון של מדינת מסצ'וסטס התיר נישואין כאלה במדינה זו.[86] התיקון לא עבר לבסוף בקונגרס, וקריאת בוש לחקיקת תיקון כזה עמדה גם במרכז מערכת הבחירות של שנת 2004, כאשר הרפובליקנים מבטיחים לקדם זאת. ביולי 2004 ביטא בוש את דעתו בעניין ואמר: "אני מאמין בקדושת הנישואין... ההיסטוריה מלמדת אותנו שהנישואין בין גברים לנשים הם בסיס לחברה טובה". הוא הוסיף ואמר: "מה שהם (הומוסקסואלים) עושים בפרטיות בבית שלהם... [הם] צריכים להיות מסוגלים לעשות. זוהי אמריקה – זו חברה חופשית, אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים להגדיר מחדש את מוסד הנישואין המסורתי".[87] באוקטובר אותה השנה, בתשובה לשאלה האם הומוסקסואליות היא בחירה, ענה: "אני פשוט לא יודע", והוא הוסיף: "יש להתייחס לאנשים האלו בסובלנות ובכבוד...".[88]
לעומת התנגדותו הנחרצת של בוש לנישואין חד-מיניים, הוא הכריז בראיון ב-26 באוקטובר2004, זמן קצר לפני הבחירות, שהוא אינו מתנגד לזכותה של כל מדינה להתיר "איחוד אזרחי" (civil union) בין בני אותו המין.[89] לצד כל זאת, בוש נהג להבהיר שאין לו בעיה אישית עם להט"בים, ושהוא מקבלם. הוא היה הנשיא הרפובליקני הראשון שהכיר בארגון הלהט"ב במפלגה הרפובליקנית, לוג קאבין רפובליקנס, כאשר נפגש עם חברי הארגון.[90] דבר נוסף אותו עשה היה להאריך את הצו הנשיאותי מתקופת ביל קלינטון, צו נשיאותי האוסר הפליה על בסיס נטייה מינית במוסדות הממשל, אך עם זאת היו שטענו שתחת בוש הצו איננו נאכף כהלכה.[91] בוש היה גם לנשיא הרפובליקני הראשון שמינה הומוסקסואל מוצהר לתפקיד בממשל, כאשר מינה את סקוט אוורטס למנהל הלשכה הלאומית למאבק באיידס.[92] מינוי דומה נוסף היה ב-2001, אז בוש מינה את השגריר הומוסקסואל המוצהר הראשון בתולדות ארצות הברית, כאשר מייקל גסט הפך לשגריר ברומניה.
בוש התנגד להפלות מלאכותיות, עם זאת לא נעשו צעדים משמעותיים לאסור זאת. בתחום זה הוציא לפועל כבר ביומו הראשון בתפקיד, מדיניות במסגרתה ארגונים לא ממשלתיים המקבלים מימון פדרלי נדרשים להימנע מקידום ותמיכה בהפלות.[93] עוד יותר מהתנגדותו להפלות, התנגד בוש באופן נחרץ להמתות חסד, ובמסגרת זאת ניסה לקדם מהלכים לאיסור פדרלי של העניין.[94][95]
Kennedy, Jr., Robert F. (2005). Crimes Against Nature: How George W. Bush and His Corporate Pals Are Plundering the Country and Highjacking Our Democracy. New York: HarperCollins. pp. 256 pages.
Mcguinn, Patrick J. No Child Left Behind And the Transformation of Federal Education Policy, 1965-2005 (2006)
Rhodes, Jesse H. An Education in Politics: The Origins and Evolution of No Child Left Behind (Cornell University Press; 2012) 264 pages; explores role of civil-rights activists, business leaders, and education experts in passing the legislation.
Van Bergen, Jennifer. The Twilight of Democracy: The Bush Plan for America. Common Courage Press, 2004.
Herman, Susan N.. Taking Liberties: The War on Terror and the Erosion of American Democracy. Oxford University Press, 2011.
^W. James Antle III (August 1, 2005). "Leaving No Child Left Behind". The American Conservative. Archived from the original on September 10, 2012.
^Harvard Graduate School of Education (June 1, 2002). "No Child Left Behind?". HGSE News. Archived from the original on October 23, 2002.; Edited by Gary Orfield and Mindy L. Kornhaber (May 1, 2001). Raising Standards or Raising Barriers?. The Century Foundation Press.
^Knabb, Richard D; Rhome, Jamie R.; Brown, Daniel P (December 20, 2005). "Tropical Cyclone Report: Hurricane Katrina: August 23–30, 2005". National Hurricane Center.
^Knabb, Richard D; Rhome, Jamie R; Brown, Daniel P; National Hurricane Center (December 20, 2005). Hurricane Katrina: August 23 – 30, 2005 (PDF) (Tropical Cyclone Report). United States National Oceanic and Atmospheric Administration's National Weather Service.
^Greenburg, Jan Crawford. Supreme Conflict: The Inside Story of the Struggle for Control of the United States Supreme Court.2007. Penguin Books. Page 278.
