PROFILPELAJAR.COM

פרוטוקול קיוטו (הידוע גם בשם אמנת קיוטו) הוא תוספת לאמנת היסוד של האומות המאוחדות לשינויי אקלים (אמנת המסגרת של האו“ם בדבר שינויי האקלים UNFCCC), אמנה בינלאומית בנושא התחממות כדור הארץ. הפרוטוקול מאשרר חלקים מאותה אמנה. מדינות שחתמו על הפרוטוקול מתחייבות להפחית פליטת פחמן דו-חמצני וחמישה גזי חממה אחרים וכל עיסוק שעלול להגביר פליטת גזים הקשורים להתחממות כדור הארץ. הפרוטוקול נחתם במסגרת התכנסות ועידת האקלים של האו"ם.

השם הרשמי של ההסכם המוצע, שמאשרר חלקים מאמנת יסוד לשינויי אקלים, הוא פרוטוקול קיוטו לוועידת היסוד של האו"ם לשינויי אקלים. הפרוטוקול נדון בעיר קיוטו ביפן בדצמבר 1997, הוצע לחתימה ב-16 במרץ 1998 ונחתם שנה אחת אחר כך, ב-15 במרץ 1999. בוועידה השתתפו 161 מדינות^[1].

אף על פי ש-36 מהמדינות המפותחות הפחיתו את הפליטות שלהן (מטרה אותה ביקש הפרוטוקול להשיג), הפליטות העולמיות עלו ב-32% מ-1990 עד 2010^[2].

פרטי הפרוטוקול

פרוטוקול קיוטו הוא הסכם משפטי המחייב את המדינות המפותחות להפחית את הפליטה המשותפת של גזי חממה בשיעור של 5.2% יחסית לשיעור שנמדד ב-1990. לפי שיעור הפליטה המשוער עבור שנת 2010, המדינות ידרשו להפחתה בשיעור של 29%^[1].

יופחת שיעור הפליטה של הגזים הבאים:

פחמן דו-חמצני
מתאן
חמצן דו-חנקני
גופרית שש-פלואורידית
HFC - תרכובות המכילות מימן ופלואור (hydroflourcarbons)
PFC - תרכובות המכילות פחמן ופלואור (perflourcarbons)

שיעור ההפחתה יימדד בין השנים 2008 עד 2012. יעדים אזוריים: האיחוד האירופי יפחית 8%, ארצות הברית 7%, יפן 6%, רוסיה לא נדרשה להפחית כלל, ואילו אוסטרליה ואיסלנד הורשו להעלות את שיעור הפליטה ב-8% וב-10%, בהתאמה.

הקשיים בתהליך אשרור ויישום האמנה

בשנת 1997 עם חתימת האמנה, התחייבה ארצות הברית להפחית את פליטת גזי החממה ב-7 אחוזים מתחת לרמת הפליטה שנרשמה ב-1990. ההפחתה שהייתה מחייבת את החברות העסקיות והצרכנים בארצות הברית להתייעל ולהקטין את צריכת האנרגיה שלהם. ארצות הברית, על-פי האמנה, התחייבה לפעול לשינוי במדיניות האנרגיה שלה שיעודד מעבר משריפת פחם ונפט למקורות אנרגיה שאינם עתירי פחמן^[1].

אולם ארצות הברית הפכה למכשול העיקרי בפני יישום האמנה, לאחר שנשיא ארצות הברית, ג'ורג' ווקר בוש, זמן קצר לאחר שנכנס לתפקיד, הודיע באפריל 2001 כי אינו מעוניין ביישום האמנה וכי הוא מושך את חתימת ארצות הברית עליה^[3]. זאת משום שביצועה יקר מדי ומשום שמדינות מתפתחות כמו סין אינן מחויבות ליישם אותה^[4]. בתגובה ביקר האיחוד האירופי את התנערות בוש מאמנת קיוטו^[5], הודיע שימשיך ליישם את האמנה בכל מקרה^[6], והוביל את המאמצים הדיפלומטיים ליישומה^[7]. בעקבות ארצות הברית ראש ממשלת אוסטרליה ג'ון הווארד וממשלת הימין שהוביל, גם הודיעו שימשכו את תמיכתם באמנה^[8], וגם יפן הודיעה כי היא דוחה את החלטתה לגבי האמנה^[9].

בספטמבר 2003, נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, הודיע כי ייתכן ורוסיה לא תצטרף לאמנה^[10], אך במאי 2004 הבטיח כי יאיץ את ההליכים לאשרורה. לאחר שהאיחוד האירופי הודיע על תמיכתו בכניסתה של רוסיה לארגון הסחר העולמי, אותה התנה האיחוד בתמיכה רוסית באמנת קיוטו^[11].

ב-6 ביולי 2005 פתח טוני בלייר, כנס בסוגיית האקלים הגלובלי בלונדון, בהשתתפות נציגים מ-20 מדינות. בלייר קרא למדינות ה-G8 ולמזהמות גדולות נוספות, כמו סין והודו, להשתמש במקורות אנרגיה נקיים יותר, והכריז שכשייפוג תוקפה של אמנת קיוטו ב-2012, תזדקק הקהילה הבינלאומית למסגרת עבודה משוכללת יותר כדי להתמודד עם שינוי האקלים^[12].

בדצמבר 2005, חשף העיתון הבריטי "אינדיפנדנט" כי תאגיד הנפט האמריקאי אקסון מוביל מימן שדולה שפעלה להכשלת אמנת קיוטו. השדולה ביקשה לשחזר באירופה את ההצלחה בשכנוע הממשל האמריקאי שלא לחתום על האמנה^[13].

בפברואר 2006 נבחרה בקנדה ממשלה שמרנית בראשות סטיבן הרפר, שלה קשרים רבים בתעשיית הנפט במדינה. מיד עם תחילת כהונתה הודיעה הממשלה כי היא לא מחויבת ליעדי האמנה, ובפועל הגדילה קנדה את פליטת הפחמן שלה ב-20% עד שנת 2009 (במקום ירידה של 6% כפי שהתחייבה באמנה), זאת בעיקר בעקבות פיתוח תעשיית הנפט ממרבצי חולות הזפת של אלברטה, שהפקתם גורמת לזיהום ופליטת פחמן רבה^[14]. בדצמבר 2011, הודיעה קנדה כי תפרוש מפרוטוקול קיוטו, לאחר שעל פי האמנה היה עליה לשלם קנס של 13 מיליארד דולר על הגדלת הפליטות שלה^[15].

ב-23 בספטמבר 2007 החרים הנשיא בוש פסגה שארגן האו"ם בנושא האקלים, בפסגה, שנמשכה שכללה 150 משתתפים, בהם יותר מ-80 מנהיגי מדינות, נאמו בין השאר אל גור, נשיא צרפת ניקולא סרקוזי, קאנצלרית גרמניה אנגלה מרקל, ומנהיגים אחרים. מזכ"ל האו"ם הכריז כי "נחוצה פריצת דרך בשיחות הגלובליות כדי להפחית באופן דרסטי את רמת פליטות גזי החממה בעולם". ברמיזה למדיניותו של ממשל בוש, אמר בפסגה כי "חלף הזמן שבו אפשר היה לפקפק בנושא ההתחממות העולמית, וכי האו"ם הוא הפורום המתאים לשיחות על פעולה גלובלית"^[16].

כניסת האמנה לתוקף

הפרוטוקול חייב כי את האמנה יאשררו לפחות 55 מדינות, בכדי שתיכנס לתוקף. אולם עד תחילת 2002 היא אושררה רק על ידי 47 מדינות^[17].

אחרי שנים ארוכות של עיכובים, נכנסה האמנה לתוקף ב-16 בפברואר 2005, בעקבות אישורו על ידי רוסיה ב-18 בנובמבר 2004. בשעת הכניסה לתוקף היו חתומות עליו 141 מדינות. כאשר המדינות המתועשות היו מחויבות להפחית עד 2012 את פליטת גזי החממה שלהן בשיעור של 5.2% בממוצע, ביחס לרמה של 1990. מספר מדינות התחיבו להפחתה גדולה יותר, בהן: גרמניה (21%-), דנמרק (21%-) והממלכה המאוחדת (13%-). ההגבלות חלו על 35 מדינות בסך הכל; אך המחויבות לא כללה את ארצות הברית, המזהמת הגדולה בעולם, בגלל פרישתה מהאמנה ב-2001^[18].

ישראל והפרוטוקול

ממשלת ישראל אישרה את אמנת האקלים בספטמבר 1996 וחתמה על פרוטוקול קיוטו בשנת 1998. בפברואר 2004 אושר הפרוטוקול על ידי ממשלת ישראל. ישראל הייתה מוגדרת באמנה כמדינה מתפתחת, על כן, לא חלו עליה ההגבלות לעניין פליטת גזי חממה. עם זאת, השוואת פליטות פחמן דו-חמצני בין ישראל למדינות אחרות מראה כי ישראל נמצאת ברמה אחת עם המדינות המפותחות^[19].