העיר העתיקה בצפת היא האזור העירוני העתיק ביותר בצפת, הבנוי מסביב להר צפת. ישנם ממצאים המעידים על קיומו של יישוב כנעני בעיר העתיקה עוד בתקופת הברונזה התיכונה (סביבות 1500–2000 לפני הספירה). ההתיישבות היהודית במאה ה-16 נחשבת לתור הזהב של המקום, ובאזור זה התמקדה פעילות היישוב היהודי עד הקמת מדינת ישראל ב-1948. החל מאמצע המאה ה-17 ועד אותה שנה, היה המקום מחולק לשני רבעים: הרובע היהודי (היה נקרא בפי הערבים: חארת אל-יהוד - حارة اليهود והיה אף הוא מחולק לשני רבעים: רובע החסידים ורובע המקובלים, כיום ידוע גם כרובע בתי הכנסת, בשל שלושים ושניים בתי הכנסת הממוקמים בו) והרובע הערבי.
היסטוריה
תקופת הברונזה ועד למאה ה-16
הזמן הקדום ביותר לגביו נמצאו ממצאים המעידים על קיומו של יישוב כנעני בעיר העתיקה בצפת הוא תקופת הברונזה התיכונה, תקופה המתוארכת בשנים 2,000–1,500 לפנה"ס. הממצאים נמצאו בספטמבר 2012, בחפירות שבצעה רשות העתיקות במדרון המזרחי של מצודת צפת ובהן נתגלו שרידי כלי חרס מתקופות הברונזה התיכונה, הברזל (המאה ה-8 לפנה"ס), הרומית המאוחרת והתקופה הממלוכית. ממצא נוסף התגלה בכתובת בנייה ששולבה במסגד אל ג'כאנדר (אסכנאדר), המרוחק 150 מטר צפונית למיקום החפירה, והיא מיוחסת למושל צפת האמיר סיף א-דין בכתמור אלג'וכנדאר אל-מנצור אל-אשרפי, שמשל בצפת בשנים 1309–1311 ובנה מה מבנים רבים[1].
מצודת-צפת עצמה - מצודה עתיקת יומין הממוקמת בראש העיר העתיקה - הוקמה על-פי הערכת רשות העתיקות במאה ה-12 על ידי הצלבנים, חודשה והורחבה על ידי הממלוכים במאה ה-14 והייתה למצודה הגדולה ביותר במזרח התיכון באותה תקופה[2]. יש הטוענים שמקורה של המצודה עתיק עוד יותר והיא נבנתה בזמן המרד הגדול של היהודים ברומאים (המאה ה-1), אז החליט יוסף בן מתתיהו לבנות מספר מבצרים במקומות אסטרטגיים בגליל העליון והתחתון. בחיבורו מתאר יוסף את בניית המבצרים ומספר כי הוא ביצר את "סלע עכברה, את ספף ואת ימנית ואת מירון". על פי הערכת היסטוריונים, "ספף" היא מצודת צפת[3]. עם זאת, עיקר בניית מצודת צפת נעשה בתקופת הצלבנים.
לאחר כיבושה של ארץ ישראל מידי המוסלמים ב-1099, הקימו בה הצלבנים שורה של מבצרים ומצודות במטרה לבסס את מעמדם ושלטונם בארץ. בגליל, הם החליטו לבנות מצודה בעיר המרכזית צפת, אותה כינו "מפתח הגליל". ב-1140 הורחבה המצודה באופן משמעותי בהוראתו של מלך ירושלים פֿוּלְק החמישי מאַנז'וּ, ונוספו בה מבצרים ועמדות קרב. ב-1168 מסר מלך ירושלים אמלריק את המצודה לידי מסדר הטמפלרים אשר הוסיפו לבצרה, זאת כחלק ממטלתם להגן על הממלכה הצלבנית, אלא ששליטתם במקום לא ארכה זמן רב[4].
ב-1179 נפלה צפת בידי כוחות המוסלמים בפיקודו של צלאח א-דין. מיד עם כיבוש העיר, נסו הטמפלרים לעבר המצודה וקיוו לתפוס בה מחסה, אך לאחר חמשת ימי מצור שערכו המוסלמים סביבה ונפילת המגדל הראשי במצודה בעקבות הוראתו של צלאח א-דין לכרות מנהרה מתחת למגדל הראשי במצודה ולגרום לקריסתה, פרצו כוחות המוסלמים למצודה, כבשוה ופירקוה לחלוטין[5]. עם-זאת, שלטון המוסלמים בצפת לא החזיק זמן רב, וזמן מועט לאחר מכן חזרה העיר לידי הצלבנים שהחלו לשחזר ולבנות מחדש את המצודה. ב-1188, הושמד הצבא הצלבני על ידי צלאח א-דין בקרב קרני חיטין, והמצודה חזרה לשליטת המוסלמים. א-דין פיקד באופן אישי על המצור שהביא לכיבושה. מצור זה הסתיים רק לאחר כחמישה שבועות ובסופו נכנעו הצלבנים[5].
בשנת 1202 פקדה רעידת אדמה חזקה את צפת וסביבותיה, וגרמה להתמוטטותה החלקית של המצודה. מאוחר יותר, ב-1220, פקד אמיר דמשק אל מלכ אל מעט'ם עיסא לפרק את המצודה[6], זאת בעקבות חששותיו מחזרת הצלבנים למקום, לאחר שנחתו באותה העת במצרים במסגרת מסע הצלב החמישי[7]. ב-1240 שבו הצלבנים לשלוט בצפת במסגרת הסכם שנחתם בינם לבין אמיר דמשק. הם החלו מייד לשחזר ולבנות מחדש את המצודה, השקיעו בה יותר ממיליון מטבעות זהב והפכוה למבצר הצלבני הגדול ביותר במזרח התיכון. את מבצע הבינוי הוביל בישוףמרסיי בנואה ד'אליניאן[8][9].
ביוני 1266 צר צבאו של הסולטאן הממלוכי ביברס על המצודה. המצור נמשך כחודש וכלל מאבק עיקש בין הכוחות הצלבנים, שראו במצודה את הנכס האסטרטגי היחיד שיש ברשותם, לבין הצבא הממלוכי של ביברס. במהלך מאבק זה הפעילו הממלוכים מכונות היורקות שמן בוער לעבר החומות, ניסו לשחזר את מבצעו של צלאח א-דין ולכרות מנהרה מתחת למצודה ואף ניהלו שני קרבות ישירים, אך נכשלו בכל פעולות אלו. ב-23 ביולי, לאחר שהבינו הצלבנים כי לא יוכלו להחזיק במצודה עוד זמן רב ללא סיוע ולאחר עריקתם של נוצרים מקומיים מתוך המצודה לצבאו של ביברס, החליטו הצלבנים להיכנע והעבירו את המקום לידי המוסלמים. עם זאת, עדיין נותרו צלבנים ברצועות הערים לאורך החוף בארץ ישראל ובעקבות חששותיו של בייברס מניסיונותיהם לחזור ולכבוש את המצודה, החל צבאו בחיזוק המצודה, הוסיף לה מבצרים רבים ובנה בה מגדלי ענק[10]. בספרו תאריח' צפד ("תולדות צפת"), תיאר קאדי צפת במאה ה-14 שמס אלדין אלחֻ סיני אלעֻ ת'מאני את מראה המצודה לאחר שיפוץ הממלוכים במילותיו של חברו לכס השיפוט: "ולה מצודה שכמעט אין כדוגמתה, הנראית כמצופה בזהב. היא כמו שואפת אל העננים דרך הערפל ולעת בין-ערבים היא כמו עוטה יין שעליו מעין טל מן הכוכבים. ואף תשאף לשמים לא יעצור בעדה שום מעצור"[11]. תיאור מעניין נוסף של צפת באותם ימים ניתן לקרוא בטקסט אותו כתב אלע ת'מאני ואשר מתאר דו-שיח בין אדם המלגלג על צפת לחברו המגן עליה. באחד מקטעי ההגנה מצוטט שרף אדין אל חוסיין אבן אל-כמאל בתיאורו את צפת: "צפת היא מולדתי ומחוז חפצי. צפת מושקית במבול הגשמים, עיר אשר אין אחרת כמוה, בריחה הטוב ובאווירה הלח והמבושם, עיר המזינה את הנוף בגלל אווירה הצח ולה אור כאור הירח"[12]. תיאור טכני של שיפוץ המצודה ניתן למצוא בחיבורו של הגאוגרף הערבי א-דמשקי, אשר נכתב בשנת 1300 ובה מתאר דמשקי את שיפוצו של בייברס:
הוא בנה בעיבורה מגדל עגול. הוא מתנשא לגובה 120 אמה וקוטרו 70 אמה. ברום המגדל שני מעברים. חמישה סוסים רתומים יוכלו לעבור שם עד לרומו באמצעות משטח מהודק ללא מדרגות. למגדל שלוש קומות ובו אולם, חדרים, בית מרחץ ומחסנים. מתחת לבניין בור מים הממולא במי גשמים המספקים את צורכי מגני המצודה במשך שנה שלמה. המבנה דומה למגדלור של אלכסנדריה
— הגאוגרף הערבי א-דמשקי. מובא ב'ארץ ישראל' של הסופר אלי שילר, עמ' 74
שרידי המגדל ובור המים נמצאים עד היום מתחת לאנדרטה לזכר לוחמי ההגנה שבפסגת גן המצודה.
עם כיבוש ארץ ישראל על ידי הסולטאן סלים הראשון ותחילתה של התקופה העות'מאנית, ירד ערכה של מצודת צפת ולא נעשה בה שימוש מיוחד. רק במחצית המאה ה-18 החלו שוב להכיר בחשיבותה האסטרטגית, והיא נבנתה מחדש על ידי השליט הבדואי דאהר אל-עומר. מאוחר יותר, באפריל 1799, השתלטו על המצודה חייליו של נפוליאון בונפרטה, אך אלו נסוגו לאחר זמן קצר.
ב-1837, בעקבות רעידת האדמה הקשה שפקדה את צפת וסביבותיה, חרבה מצודת צפת כמעט כליל[13] ומתקופותיה ההיסטוריות נותרו שרידים בודדים. עם-זאת, עם תחילתו של המנדט הבריטי והשתלטות הכוחות הערביים על המצודה[דרושה הבהרה], חזרה המצודה לתפארתה והפכה לחלק בולט מהרובע הערבי בצפת, לעמדת הגנה והתקפה כלפי הרובע היהודי וממנו ולמוקד האסטרטגי החשוב ביותר בצפת לו אף הייתה את החשיבות הגדולה ביותר לקרב על שחרור העיר.
בעקבות ערכה ההיסטורי, ביצעה רשות העתיקות שורה ארוכה של חפירות במצודת צפת ובהן נתגלו עשרות ממצאים המעידים על היסטוריית המקום. בשנת 2004 בוצע במקום פרויקט שימור[14].
המסורת על יישוב יהודים בעיר עוד קודם למאה ה-13
חזית הכניסה למערת שם ועבר, צפת
במקורות ההיסטוריים כמעט ולא נמצאה עדות ליישוב יהודי בצפת קודם למאה ה-13. עם-זאת, בהתחשב בכך שבעיר קבורים שורה ארוכה של תנאים, ניתן להעריך כי גם במאה ה-1 וה-2 לספירה היה במקום יישוב יהודי בולט. על פי המסורת, בבית הכנסת 'הצדיק הלבן' בצפת קבור התנא רבי יוסי בנאה, כאשר מתחת למראשותיו קבור ספר התורה בו למד וקרא מידי שבת. ברחובות המזוהים כיום כעיר החדשה של צפת קבורים התנאים נחום איש גמזו ובנימין הצדיק ובבית הקברות העתיק של צפת קבורים רבי יהושע בן חנניה, הינוקא מכפר סכנין, רבי שמעון בן חלפתא, רבי חנניה בן הרכינס ועוד. גם ביחס לתקופת הנביאים אפשר למצוא מקורות לחיי יהודים בעיר צפת. מלבד שורת התנאים שהוזכרה לעיל, בבית הקברות העתיק מיוחסת קבורתם גם של מספר נביאים, בהם הנביא בארי והנביא הושע בן בארי[15]. במאה ה-16 רווחה קבלה בקרב יהודי צפת כי אף אליהו הנביא התגורר בעיר, כשבית הכנסת 'אליהו הנביא' (לימים האר"י הספרדי) היה מקום מושבו[16].
יתרה-מזאת, יש הטוענים כי בעיר העתיקה של צפת נמצא בית המדרש אותו בנו שם ועבר, צאצאיו של אדם, ובו שהה יעקב 14 שנה בעת בורחו מעשו[17]. מערה זו[18] נקרא כיום מערת שם ועבר והיא ממוקמת בסמיכות לבית הסראייה. למעשה, לשלוש הדתות ישנה מסורת שונה ביחס למקום. בתקופה הצלבנית זוהתה המערה כמקום קבורתו של טוביה, אחד מכותבי הספרים החיצוניים והפכה למקום הקדוש לנוצרים. ב-1188, לאחר כיבוש צפת על ידי צלאח א-דין וצבאו, זוהה המקום על ידי המוסלמים כמקום בו סיפרו בני יעקב לאביהם על מציאתם את כתונת יוסף מלאה בדם ובו התאבל יעקב על יוסף[19]. על פי המסורת המוסלמית, דמעותיו של יעקב ניקבו את קירות המערה ויצרו את המעיינות הנובעים בסביבתה של צפת. ב-1310, מושל צפת, בכתמור אלגֻ'כנר, הרחיב את המערה ופרץ כניסה חדשה בקשת מאבני גזית לבנות ואדומות. וכאמור, על פי המסורת היהודית, מקום זה היה בית מדרשם של שם ועבר אשר במופיע במקורות פעמים רבות וגם נזכר כמקום אליו ברח יעקב מעשו. עם-זאת, האר"י, בהתייחסו למערה זו כותב כי היא מקום קבורתם של התנאים רבי דוסא בן הרכינס, רבי שמעון בן עזאי ורבי נחמיה הקדר[18], אך לא מתייחס למסורת המדוברת. בראשית שנות ה-2000 הורתה רשות העתיקות לסגור את המקום בשל סכנת התמוטטות הנשקפת לתקרתו. מאוחר יותר, לאחר תיקון הליקויים ושיפוץ תקרת המערה, חזרה המערה לפעילות[20].
עדויות ראשונות ליישוב יהודי בעיר במאה ה-13
עדויות ראשונות על יישוב יהודים בעיר צפת, ניתן למצוא לאחר כיבוש צפת בפעם השנייה על ידי צלאח א-דין. עדות לכך ניתן למצוא ביומנו של ר' שמואל ב"ר שמשון שביקר בצפת יחד עם ראש הגולה וקבוצת יהודים ב-1209/1210, כעשרים שנה לאחר שנכבשה מידי הצלבנים. ר' שמואל מציין כי לאחר שיצאו הם מצפת לסיבוב בכפרי הסביבה, חזרו הם לעיר לעשות בה השבת וכן ש"בכל אלו המקומות יש קהילות של יותר מה' מניינים"[21]. העובדה שצפת הייתה המקום ממנה יצאו ר' שמואל וראש הגולה ואליה חזרו וכן עדותו על ה' מניינים לכל הפחות אפילו בכפרים הסמוכים, מעידים על קיומו של יישוב יהודי מכובד בעיר באותה תקופה[22]. גם רבי יהודה אלחריזי ב"תחכמוני" מזכיר את צפת בה ביקר באותה תקופה במהלך מסעו לסוריה וכותב כי בשנת 1211 הייתה בצפת ישיבה שנשאה את השם 'גאון יעקב' ואשר בראשה עמד רב בן לראשי ישיבות, אותו הוא מכנה "צדוק הצדיק"[23]". קיימת אי ודאות לגבי זהותו של אותו 'צדוק הצדיק', אם כי יש הטוענים כי מדובר בבנו של ר' אברהם אבן עזרא - ר' צדוק הצדיק ראש הישיבה[24]. גם ב-1286 עמד היישוב היהודי על תילו כאשר בית הדין של צפת נזכר כמי שהצטרף לחרם שהטיל הנשיא ישי בן חזקיה מדמשק על מתנגדי הרמב"ם, לאחר פולמוס ודיון שנערכו סביב כתביו[25][26][24]. יישוב יהודי זה בעיר צפת נראה שהמשיך עוד שנים רבות ובו חיו ופעלו ר' יוסף בן שלמה הגלילי ממדינת צפת הנזכר בספר 'אוצר החיים' של ר' יצחק דמן עכו, בעל ה'שערי צדק' רבי שם טוב הספרדי ועוד[27].
המאה ה-16 ותקופת תור הזהב של העיר
כרך של השולחן ערוך שהודפס במאה ה–16, בחיי הבית יוסף ובו צוינה הכתיבה בצפת
עיקר סיפורו של היישוב היהודי בעיר העתיקה בצפת מתחיל ב-1517, עת נכבשה ארץ ישראל ובכללה צפת בידי האימפריה העות'מאנית. בתקופה זו, קבעו את מושבם בעיר רבים מגולי ספרד אשר הפכוה למרכז רוחני חשוב, הגדול ביותר בארץ ישראל באותה תקופה. בתקופה זו, המכונה 'תקופת הזוהר של צפת' קבעו את מושבם בעיר רבים ממגורשי ספרד, פורטוגל וסיציליה לצפת, בניהם גדולי הדור של אותה תקופה, כדוגמת רבי יצחק לוריא (האר"י) ותלמידו המובהק רבי חיים ויטאל, רבי יוסף קארו, רבי יעקב בירב, רבי משה קורדוברו, רבי משה אלשיך, רבי אלעזר אזכרי, רבי שלמה אלקבץ, רבי יוסף מטראני ועוד רבים. בעקבות השתקעותם של גדולי הדור, הפכה העיר למוקד לעלייה לרגל עבור יהודי ארץ ישראל ושימשה כמרכז התורה והקבלה הגדול ביותר עבור יהודי ארץ ישראל והתפוצות. באותה תקופה, נהנתה צפת גם משפע כלכלי נדיר, בעיקר בזכות עסקי הצמר, בהם היו נחשבים יהודי ספרד למומחים גדולים. קרבתה של צפת למקורות מים רבים, הנדרשים עבור עיבוד הצמר, סייעה לתושבי העיר להפוך את העיר למרכז הגדול ביותר לייצור צמר. מלבד עסקי הצמר, גם עסקי השמן והיין היו נחשבים למפותחים מאוד בצפת באותה תקופה. נדבך נוסף שהפך את צפת לעיר הפופולרית ביותר באותה תקופה היה לימודי הקבלה ששגשגו מאוד בעיר באותו הזמן, בפרט לאחר עליית האר"י לארץ ישראל והשתקעותו בעיר. מעמדה של צפת באותן ימים היה גדול כל-כך עד שהוגדרה כ"צבי כל הארצות" על ידי ר' יוסף קארו בפתח חיבורו 'אבקת רוכל'[28]. גם הנוסע ר' משה באסלה, אשר ביקר בצפת בשנים 1521–1522, לא חוסך במילות שבח על צפת של אותן ימים:
"העיר מלאה כל טוב, ומזונות משובחות כדגן ותירוש ויצהר לרוב מאד, ובזול לקונה, כל דבר בעתו. וללא רוב השמן והתבואה שמוליכים משם לדמשק ולמקומות אחרים, לא היה שווה כלום. מכל פיני פירות טובים נמצאים בה ואשר לא יהיה שם יובא מדמשק. הארץ רחבת ידיים בסחורה, הן בבוטיקי מבגדי צמר, הן במרצריאה, הן בבשמות, גם יש יהודים מוכרים פירות וירקות, שמן וגבינה ועניינים אחרים בשוק. ומי שירצה יעשה סחורה בדגן, תירוש ויצהר, הכל כמו הזמן".
— רבי משה באסלה בתיאור מסעו לצפת בשנים 1521–1522. מובא ב'מסעות לארץ ישראל', אברהם יערי, עמ' 137–138
מלבד התיאורים הרבים אשר ניתן למצוא[29] ברשמיהם של רבני ארץ-ישראל ועוברי הדרכים במאה ה-16, עדות מוחשית ל'תקופת הזוהר' המדוברת והשתקעותם של גדולי הדור ברובע היהודי בעיר ניתן למצוא גם כיום בבתי הכנסת העתיקים שהיוו מרכזי התפילה והלימוד של רבני צפת וארץ-ישראל באותה תקופה והם קיימים ופעילים עד ימינו אנו. הבולטים שבהם:
בית הכנסת 'אבוהב'
בית הכנסת האר"י הספרדי - בית כנסת אשר ממוקם בקצה העיר העתיקה ועל פי המסורת, בו התפלל ולמד האר"י ובו למדו תלמידיו מפיו את תורת הקבלה. בית הכנסת נבנה בין המאה ה-13 למאה ה-14 ובמקור היה נקרא 'בית הכנסת אליהו הנביא'. בתיאור מסעו לארץ ישראל, מתאר הנוסע רבי משה באסולה אשר ביקר בצפת בשנים 1521–1522 את בית הכנסת, וכותב כי יש אשר קבלה בידם שאף אליהו הנביא עצמו התפלל בבית כנסת זה[16].
בית הכנסת אבוהב - בית כנסת אשר על מקורו הדעות חלוקות: יש הטוענים כי הוא בית-הכנסת המקורי שנוסד על ידי רבי יצחק אבוהב עצמו ובו למד והתפלל. ויש הטוענים כי בית הכנסת 'אבוהב' המקורי נהרס כליל ברעש האדמה של 1837 ומדובר בבית הכנסת אחר, גם הוא מהמאה ה-16, שהיה נקרא 'בית הכנסת הגדול' או 'קהל גדול' (מוזכר בכתביו של המבי"ט, מגדולי הדור במאה ה-16) ובעקבות-כך שהועבר אליו ספר התורה של אבוהב לאחר הרעש שהחריב כליל את בית הכנסת המקורי, נהיה שגור שמו בפי כולם כבית הכנסת 'אבוהב'. חיזוק לטענה זו ניתן למצוא גם בכתביו של ר' שמחה מזאלץ אשר מספר כי בבית הכנסת מוחזקים שני ספרי תורה מאותה תקופה: האחד, על פי המסורת, נכתב על ידי רבי יצחק אבוהב בעצמו ושרד עד ימינו אנו. והשני, על פי המסורת, נכתב על ידי רבי סולימאן אוחנה – מגורי האר"י. שני הספרים מוצאים לקריאה אך ורק 3 פעמים בשנה בסימן כש"ר: כיפור, שבועות, ראש השנה ועולים בהם לתורה רק גברים נשואים שטבלו מבעוד-מועד[30].
ארון הקודש בבית הכנסת האר"י האשכנזי
בית הכנסת על שם רבי יוסף קארו, בית הכנסת שעל פי המסורת היה בית מדרשו של רבי יוסף קארו, מחבר ה'שולחן ערוך'. בבית הכנסת ספר עתיק משנים אלו ועל פי המסורת הוא היה המקום המרכזי ללימודי הלכה באותה תקופה, כאשר בשיאו מנה בית המדרש כ־200 תלמידי חכמים שעסקו בתורת הנגלה והנסתר. בתחתית בית הכנסת קיימת חצר קטנה ובה בית מגורים אשר באחד מחדריו נמצאת 'מערת המגיד', בה על פי המסורת כתב קארו את ספריו 'שולחן ערוך' ו'מגיד מישרים' ובה היה המגיד נגלה אליו[31] ומלמדו תורה מידי לילה.
בית הכנסת האר"י האשכנזי – בית הכנסת שעל פי המסורת מיקומו הוא מקום ה'חקל תפוחין קדישין' – השדה בה ערך האר"י את קבלת השבת מידי ערב שבת. תיאור לטקס זה ניתן למצוא בכתביו של תלמיד האר"י בעל ה'חמדת הימים' (שבת קודש, פרק ה', עמודים מ'-מא'): "וכך היה מנהגו של הרב, מידי ערב, שבת בשבתו. היה הוא והתלמידים יוצאים לשוח בשדה לקראת שבת מלכתא". בצידו החיצוני של הקיר הדרומי בביה"כ ניתן למצוא כתובת הקדשה בעברית משנת התקצ"ה[32].
בית המדרש האר"י האשכנזי - בית כנסת אשר ממוקם בסמיכות לבית הכנסת האר"י האשכנזי. על פי הערכת רשות העתיקות[33], מדובר בבית הכנסת היוונים (עולי סלוניקי) בו התפללו[34] רבי משה ר' משה קורדובירו וכן רבי חיים ויטאל טרם הפך לתלמידו של האר"י ועבר לשהות במחיצתו, בבית הכנסת האר"י הספרדי.
בית הכנסת על שם רבי משה אלשיך – בית הכנסת שבו על פי המסורת התפלל ולמד רבי משה אלשיך. בבית הכנסת שמורים מספר רב של ספרי תורה עתיקים, כאשר על פי המסורת חלקם בני למעלה מאלף שנה. יש הטוענים כי בית הכנסת אף קדום יותר ונקרא בעבר "בית הכנסת של בעלי התשובה". עדות לכך ניתן למצוא בעטרת כסף אשר נמצאת בארון הקודש בבית הכנסת ובו מופיע כי הוקדש בשנת צד"ק עבור בית כנסת של בעלי תשובה[35].
בית הכנסת הצדיק הלבן – בית כנסת שנוסד במאה ה-15 על ידי קבוצה מעולי ספרד ונקרא על שמו של התנא רבי יוסי בנאה, אשר על פי המסורת קבור בסמוך לבית הכנסת, כשספר התורה בו קרא מידי שבת קבור למראשותיו[36]. לבית הכנסת אזכור מכובד במקורות העתיקים[37].
כמעט כל בתי הכנסת מאותה תקופה חרבו במהלך שתי רעידות האדמה שפקדו את צפת ב-1759 ו-1873 ושוחזרו לאחר מכן, מלבד קירו הדרומי של בית הכנסת אבוהב בו נמצאים ספרי התורה, אשר המשיך ולעמוד על תילו. בית כנסת האלשיך הוא היחיד מאותה תקופה בצפת וסביבותיה ששרד בשלמותו את רעשי האדמה[35][38], אם-כי יש הטוענים כי גם בית הכנסת של עולי סלוניקי (כיום בית המדרש האר"י האשכנזי[38]) נשאר שלם ולא נפגע ברעש. חיזוק לטענה זו ניתן למצוא בכתביו של רבי שמחה בן יהושוע מזאלאזיץ שביקר בצפת בשנת תקכ"ד (1764), כחמש שנים לאחר הרעש וכך כתב: "ואחר הרעש נמנו וגמרו לטלטל ספר התורה שלו (של ר' יצחק אבוהב) לבית הכנסת הגדולה, כי לא נשאר מי"ז בתי כנסיות רק זאת ועוד אחרת הנקרא גריקיש (בית הכנסת של עולי יוון)". על-אף שבכתביו לא הזכיר ר' שמחה את בית כנסת האלשיך, ההערכה הרווחת היא שאף הוא נשאר שלם ולא נפגע ברעש.
המאה ה-17 עד למלחמת העצמאות
חזית בית הכנסת אבריטש בו אירע נס ההצלה של האדמו"ר מאבריטש ותלמידיו
לאחר שנות השגשוג ותקפות 'תור הזהב' במאה ה-16, בתחילת המאה ה-17 החלה צפת לדעוך, זאת בעקבות פטירתם של גדולי הדור שהגיעו מספרד ומארצות מזרח לעיר, לצד מסי ח'ראג' חדשים אשר הוטלו על יהודי העיר על ידי האמיר הדרוזיפח'ר א-דין, אשר כבש את צפת ב-1602[39]. במחצית המאה ה-17 נראה שהיה בצפת אירוע רב רושם, המופיע במקורות היהודים כחורבן צפת בשנת שצ"ז, זאת ככל הנראה בעקבות המלחמות שלאחר נפילתו של א-דין[40]. ב-1747, בעקבות מגפה שהתפשטה בעיר, התחזקה דעיכתה של העיר משמעותית וב-1759, בעקבות רעידת אדמה חזקה אשר קיפחה את חייהם של כ-300 מתושבי העיר, הגיע גל הנטישה לשיאו. אירועים אלו הובילו לגל עזיבה המוני של תושביה הוותיקים של העיר ודעיכה כמעט מוחלטת של היישוב היהודי בה. ב-1778 החל גל עלייה חדש של חסידים מארצות אשכנז לעבר ארץ ישראל ורבים מהם החליטו לקבוע את מושבם בצפת, מה ששיפר במעט את מצב הקהילה היהודית בעיר והפיח בה רוח חדשה. לימים תיזכר עליית חסידים זו כראשיתו של 'היישוב הישן' האשכנזי בעיר צפת. ב-1799, לאחר נסיגתו של נפוליאון בונפרטה בארץ ישראל, בוצע טבח ביהודי העיר על ידי ערביי האזור שאף הרסו כליל את הרובע היהודי בעיר העתיקה והחזירו את העיר שוב לימי הכאוס. ב-1808 עלו לעיר שניים מגדולי תלמידי הגאון מווילנא: ר' מנחם מנדל משקלוב ואחיו ר' ישראל משקלוב. השניים הפיצו את תורתם ברבים, חיזקו 'היישוב הישן האשכנזי' בעיר והחלו להפיח חיים בחיי הרוח בעיר. אלא שמגמת הפריחה שהחלה לתת את אותותיה בעיר לא החזיקה זמן רב, זאת בעקבות רעידת אדמה שהתרחשה בעיר ב-1823, הותירה חללים רבים ובעקבותיה בוצעה הביזה הגדולה בצפת – שורה של מעשי טבח ושוד שבוצעו על ידי תושבי האזור הערביים והובילו לקריסה כמעט מוחלטת של היישוב היהודי[41]. ב-1831 עלה לארץ ישראל מאוברוץ' האדמו"ר מאבריטש – רבי אברהם דב מאבריטש, מונה לרב היישוב היהודי האשכנזי והחל לפעול לשיקומה של הקהילה היהודית בעיר[42]. אלא שרעידת אדמה נוספת שהתרחשה בעיר ב-1837 והרסה כמעט כליל את מרבית היישוב היהודי ומגפה שפרצה בעיר שנה לאחר מכן, ב-1838, הובילה למנוסה-רבתית של תושבי העיר היהודיים והימחקות כמעט מוחלטת של הקהילה היהודית בעיר, מה שהתבטא במפקד שערך משה מונטיפיורי שנה לאחר מכן – ב-1839 בעיר ובו נמצאו בעיר כ-1,338 יהודים בלבד[43]. סיפור ידוע[44][45] ביישוב היהודי בעיר סביב רעידת האדמה הוא נס ההצלה של האדמו"ר מאבריטש ותלמידיו ששהו בבית הכנסת שייסד האדמו"ר בשעת הרעש, כאשר האדמו"ר הורה לתלמידיו להתאסף סביבו. אף-על שרוב בתי הכנסת קרס ונהרס כליל, הכיפה תחתיה שהו האדמו"ר ותלמידיו נשארה לעמוד על תילה וחייהם ניצלו. לאחר פטירתו, מונה לרב היישוב האשכנזי בעיר הרב שמואל הלר, אשר שימש בתפקיד זה כ-40 שנה. החל מ-1860, החל גל חדש של עליית יהודים מארצות מזרח ואשכנז לעיר והיישוב היהודי בה החל להיבנות בחדש. במפקד שנערך בעיר ערב מלחמת העולם הראשונה מנה היישוב היהודי כ-7,500 יהודים – יותר מחצי מאוכלוסיית צפת באותה תקופה. בתקופה זו, הייתה העיר מחולקת לשני רבעים: הרובע היהודי והרובע הערבי. הרובע היהודי השתרע על פני כ-1,000 מטרים, אורכו היה ממבנה המשטרה הבריטית ועד למדרגות החיץ שבנו הבריטים ורוחבו נמשך עד לבית הקברות העתיק. הרובע הערבי לעומתו, החל מצדן השני של המדרגות ונפרש על פני שטחים נרחבים בעיר, בניהם גם מצודת צפת. בפיהם של תושבי העיר, הרובע היהודי עצמו גם-כן היה מחולק לשני רבעים: הרובע החסידי אשר נמשך מחלקו העליון של הרובע ועד לסמטת אלקבץ ובו גרו רוב הקהילות החסידיות בעיר ורובע המקובלים - הרובע הספרדי, אשר נמשך מסמטת אלקבץ ועד לבית הקברות העתיק.
תקופת המנדט הבריטי
חיילים בריטים ותושבי צפת היהודים סוקרים את ההריסות לאחר מאורעות תרפ"ט
ב-1920, עם תחילתו של המנדט הבריטי, השתנה מאזנה הדמוגרפי של העיר והערבים הפכו בה לרוב, מה שהקנה להם את השליטה בעיר. ב-1929, עם תחילת מאורעות תרפ"ט, פרצו פורעים ערבים לרובע היהודי והחלו לטבוח ולבוז את תושבי הרובע. ההתקפה נבלמה רק לאחר התערבות משטרת המנדט שהניסה את הפורעים וקורבנותיה היו כ-18 יהודים שנהרגו ו-50 שנפצעו. משטרת המנדט כלל לא ניסתה למנוע מהפורעים לבוז את בתי תושבי העיר וכל אשר עשתה היה להוציא כרוז בהוראת הקצין הבריטי פאראדי ובו היא קוראת לכל יהודי הרובע לפנות את בתיהם ולהגיע לבית הסארייה, שם תוצב שמירה להגנתם[46]. מאורעות תרפ"ט הוו קריאת השכמה עבור תושבי העיר. מיד לאחר הפרעות פנו הם במכתבים לראשי המוסדות הלאומיים והלינו על התעלמות מהם ומצורכיהם מצד המוסדות. כמו כן, החלו-הם בקידום יוזמת בניית שכונות מסביב לרובע היהודי, שכונות שהן היום חלק מרכזי מהעיר צפת. את הלך-הרוח בעיר לאחר הפרעות ניתן לראות בכתבה שפרסם עיתון 'דבר' באותם ימים ובה קרא למוסדות הלאומיים לסייע במימוש יוזמת בניית השכונות החדשות: "עסקני צפת רואים בדבר הקמת שכונה ליד העיר את ישועתם של התושבים השרויים במצב של דיכאון ורפיון ידיים. זהו לדידם המוצא היחיד לאמצם להתנער מהעפר. אולם לרגל מצבה החומרי הירוד של העיר, שחלקה היהודי עלה כמעט באש, לא יעלה בידם לבצע את הדבר בכוחות עצמיים. על המוסדות הלאומיים-ציבוריים מוטלת החובה לסייע ביד היישוב הצפתי בהגשמת הרעיון". במרד הערבי הגדול (מאורעות תרצ"ו, 1936) הותקפו יהודי צפת בשנית על ידי ערביי העיר והאזור, אך בניגוד למאורעות תרפ"ט, נהנו משמירה של אנשי ההגנה ולא אירע להם כל-נזק. ניסיונות התקיפה כלפי היישוב היהודי המשיכו כל העת וב-13 ב-13 באוגוסט 1936 פרצו ערבים חמושים בפצצות וברובים מכיוון בית הקברות העתיק לרובע היהודי, פרצו לאחד מבתי הרובע והרגו את סופר הסת"ם אלתר אונגר ושלושה מילדיו[47]. אירוע זה זעזע עמוקות את הקהילות היהודית ברחבי העולם והביא פעילים יהודים ברחבי העולם לטעון כי השליטה בצפת נתונה בפועל בפועל בידי הוועד הערבי הלאומי וכי היהודים בעיר מסוגרים בגטו ולא יוכלו להיכנס ולצאת את העיר ללא אישור הערבים[48]. הבית בו בוצע הטבח – בית אונגר, קיים עד היום. מקומו הוא בסמיכות לבית הכנסת אבוהב והוא מוכרז כמבנה לשימור. בשנות ה-40 שימש הבית את ארגון ההגנה כמקום תצוגה סודי לנדבני הקהילות בצפת, בו הוצגו להם כלי הנשק שנרכשו להגנת היישוב היהודי בכספי תרומותיהם. בשנת 1944 מינה פיקוד ההגנה את מאיר מיבר למפקד הרובע היהודי בצפת. תחת פיקודו החלה ההגנה להכין את הרובע לעמידה בתנאי לחימה ומצור אפשריים, הסתיר בו סליקי נשק ובנה בו עמודות צבאיות. הבריטים מצידם לא התערבו בנעשה בתוך שני הרבעים – היהודי והערבי, מלבד יצירת חיץ בין הצדדים ב-1936 על ידי הריסת שורת בתים שהיו בגבול בין הרובע היהודי לערבי ובמקומם, בניית שורת מדרגות רחבות וארוכות שהגיעו עד למבנה המשטרה. כיום נקראות מדרגות אלו 'מדרגות עולי הגרדום'. בתקופות מתוחות, היו מכריזים הבריטים על מדרגות אלו כשטח צבאי סגור וצלף שהיה עומד בראש בניין המשטרה היה נעזר בפרוז'קטור ומנטרל כל חיכוך בין הצדדים[49]. לימים, עם תחילתו של הקרב על צפת ב-1948, הפנו אותו הכוחות הערביים לעבר עמדות ההגנה ובכך חשפו אותם לירי צלפים, מה שהסב עוגמת נפש רבה לכוחות ההגנה. בנימין גייגר, ממפקדי הרבעים בעיר החליט כי המצב לא יכול להימשך כך ובאישון ליל ניטרל את הפרוז'קטור בירייה חדה מתוך מדרגות 'עולי הגרדום'[50]. פרוז'קטור זה קיים עד היום מעל המבנה ששימש את משטרת המנדט באותה תקופה וכיום משמש את מכללת צפת. ב-1946 הוכרז בצפת חרם ערבי כללי על כל עסקי היהודים ועל כל תוצרתם. את החרם הוביל הנג'אדה (ארגון הנוער הערבי) אשר חבריו סיירו עם אלות מדי יום לאורך הרובע היהודי ווידאו שהחרם נשמר. אין ספק כי החרם אשר בעקבותיו גם היהודים המעיטו את ביקוריהם בשוק הערבי גרם להתגברות המתח הביטחוני בין הערבים ליהודים בעיר והורגש בכל תחומי החיים של יהודי צפת[51]. בעקבות הפרעות הרבים וניסיונות הפגיעה הבלתי פוסקים של ערביי האזור, הלכה אוכלוסיית היישוב היהודי והתמעטה מיום ליום. ערב החלטת החלוקה ב-1947 מנתה האוכלוסייה היהודית כ-1,500 איש בלבד, לעומת 11,000 איש שמנתה האוכלוסייה הערבית.
מלחמת העצמאות והקרב על שחרור צפת
הטקס הרשמי בו העבירו כוחות המנדט לידי הערביים את המבנים האסטרטגיים בעיר. 16 באפריל 1948, רחבת הסראייהמפקדי ההגנה בצפת בתמונה משותפת במהלך ימי הקרב. שלישי מימין: משה קלמן, לצידו משמאל (עם המשקפיים) - אלעד פלדתושבי צפת מהלכים בסמטאות לאחר כיבוש העיר ב-1948. ההרס הרב ניכראלעד פלד, מפקד הרובע היהודי בזמן הקרב על העיר, משחזר בשיחה עם כותב הערך את ימי הקרב. נובמבר 2019
ב-29 בנובמבר 1947 אושרה תוכנית החלוקה באו"ם ובמסגרתה נקבע כי העיר צפת תהיה חלק מהמדינה היהודית על אף שרוב תושביה הם ערבים. כפי שקרה בכל רחבי הארץ - הדבר הוביל לגל תקיפות כלפי היישוב היהודי בעיר. ההתקפה הגדולה הראשונה של צבא ההצלה הערבי על כוחות ההגנה בפיקודו של מיבר בוצעה ביום שישי – 2 בינואר 1948 ונמשכה כעשר שעות.
לאחר שכוחות ההגנה הצליחו לבלום תקיפה זו וסיימוה ללא נפגעים, ניסו הכוחות הערביים לבצע תקיפה נוספת – ביום ראשון, בשעה 18:00. גם את תקיפה זו סיימו כוחות ההגנה כשידם על העליונה, כאשר הם מסיבים אבדות רבות לצד הערבי. גם את ההתקפות שבוצעו לאחר מכן הצליחו כוחות ההגנה לבלום, כאשר ההסלמה מגיעה לשיא ב-19 במרץ, בעקבות חטיפת אחד ממנהיגי הערבים על ידי כוחות ההגנה לצורך איסוף מידע מודיעיני.
ב-16 באפריל, עם עזיבת הבריטים את העיר במפתיע, החל הקרב הגדול ביותר כלפי יושבי הרובע היהודי. ערביי האזור שקיבלו את כלל העמדות החשובות בהם החזיקו הבריטים בטקס רשמי אשר ערכו הבריטים בחצר בית הסראייה, החלו בהתקפה שנמשכה כ-14 שעות ולוותה בארטילריה כבדה, במטרה לפרוץ לרובע ולחסל את כל יושביו. עם-זאת, גם במקרה זה הצליחו כוחות ההגנה להדוף את הכוחות הערביים. שעות לפני עזיבתם את העיר, העמידו הבריטים משאית עליה דגל לבן בחצר המשטרה העירונית וקראו ליהודים לפנות את העיר מיוזמתם, ע"מ שלא ייטבחו. יהודי העיר ובראשם הרב משה פדהצור – מראשי היישוב היהודי, דחו בתוקף את ההצעה[52].
ב-17 באפריל, בעקבות בקשה שהעביר מיבר, הגיע תגבור לכוחות ההגנה ששהו בעיר בדמות גדוד פלמ"ח בפיקודו של אלעד פלד. מיד עם הגעתו של פלד וגדוד הפלמ"ח, העביר מיבר את האחריות על פיקוד הכוחות לידיו של פלד ושת"פ בין 2 הכוחות בהגנת היישוב בשבועות שלאחר מכן היה מלא, כאשר פלד שכינויו המחתרתי היה 'הכנעני' מכריז יום לאחר הגעתו על כינון משטר צבאי בעיר[53]. יומיים לאחר הגעתו על צו גיוס כללי בעיר של כל הגברים מגיל חמש עשרה ועד גיל חמישים ושל כל הנשים מגיל חמש עשרה ועד גיל שלושים וחמש[54]. הקרב הקשה ביותר[55] עבור כוחות ההגנה היה קרב בלימת ההתקפה על הרובע היהודי מכיוון השוק והמסגד אשר עמדו בפתח הרובע הערבי (וכיום חלק מקרית האומנים).
על מנת למנוע את המתקפות מאזור זה הוקמו בו מספר עמדות, הבולטות מבניהם - עמדת אשת"ם ועמדת בלויגרונד, כאשר במפלס העליון יותר של הרובע היהודי הוקמה עמדת שרף (ע"ש ליפא שרף, בעל הבית שבמרתפו הוקמה העמדה), בה עמדו אנשי האצ"ל בצפת לאחר הסכם שותפות שחתמו עם כוחות ההגנה. בהתקפה, אשר בוצעה ב-28 באפריל, הצליחו הערבים בעזרת מבצע מתוחכם של הסחת-דעתם של כוחות ההגנה לפרוץ את עמדת בית אשתם והחלו להיכנס לתוככי המרכז המסחרי מלווים בצעקות ”עליהום גדם או איטבח". באותם פורצים את דלת החנות האחרונה במרכז כשכוונתם לפנות הלאה - לפרוץ את המחסום האחרון שעמד בפתח הרובע היהודי ולהתחיל ולטבוח ביהודי הרובע, פתחו לעברם באש מתוככי המחסום קבוצת חיילי ההגנה שהוזעקה למקום ובראשם מפקד רובע ד' בנימין גייגר. הטווח הקצר, איכות הביצוע ואפקט ההפתעה עשו את עבודתם והניסו את התוקפים[56][57].
מאוחר יותר, מחשש שהתקיפה תחודש על ידי הכוחות הערביים, עלה גדעון אילון, אחד מחיילי ההגנה, לעמדת בלוינגרונד לתצפת על הרובע הערבי. ירי שביצע לעבר הרובע הערבי חשף אותו לירי הצלפים והוא נורה ונהרג[58]. גם הדיפת-תקיפה זו לא שינתה את מצב אי-הודאות וחוסר ההכרעה נמשך.
ב-1 במאי 1948, לאחר שכבשו את המושבים ביריה ועין-זיתון הסמוכים לצפת ופתחו גישה לרובע היהודי הנצור בצפת, הגיעו לעיר לוחמי 'הגדוד השלישי' של הפלמ"ח בפיקודו של משה קלמן, קיבלו את הפיקוד על כלל הכוחות בעיר והחלו בקרב לכיבושה המוחלט בו המטרה היא השגת הכרעה והנסת כוחות ההצלה הערביים. עם-זאת, ניסיונם הראשון של כוחות הפלמ"ח לכבוש את הנכס האסטרטגי ביותר בעיר - הר 'המצודה' במתקפת מרגמות דוידקה נחל כישלון חרוץ, זאת בעקבות מוכנותם של הערבים למתקפה והעמדת ביצורים אותם לא הצליחו הכוחות לפרוץ[59].
ב-9 במאי, קרוב לשעה 22:00 בלילה, לאחר הסקת מסקנות של מפקד החטיבה יגאל אלון, החל הניסיון שני לכיבוש העיר - כאשר הפעם בוצעה התקפה משולשת בו זמנית על שלושת היעדים החשובים ביותר עליהם שלטו הערבים: בניין המשטרה שהיה נמצא בסמיכות גדולה לרובע היהודי ובו התנהל הקרב הקשה-מכולן בשל חומת האבן שהקיפה אותו ותקלה מבצעית שארעה בזמן הפעולה בדמות גשמים שהרטיבו את חומרי הנפץ והוציאו אותן מכלל שימוש[60], הר המצודה שהיה נחשב לנכס האסטרטגי ביותר בעיר[61], ובית שלווה[62], מבנה בסמיכות למצודת צפת אשר שימש שימש במקור כבית משפט מנדטורי ממנו נשלחו לוחמים לכלא עכו ולאפריקה[63]. עדות מוחשית לתקיפות ולקרב-העיקש לכל אורך אותה תקופה ניתן לראות עד היום בחורי הקליעים הרבים המעטרים את עמדות ההגנה השונות ואת בניין המשטרה הבריטית בעקבות ירי הצלפים. למחרת יום התקיפה, בבוקר 10 במאי היו כל היעדים בשליטת כוחות ההגנה ומשימת כיבוש העיר הושלמה בהצלחה[64].
בספרו 'אחד מזקני צפת', מתאר בנימין גייגר, ממפקדי הרבעים בעיר את המצב והתחושות בעיר בבוקר בו הושלם המבצע בהצלחה:
המשטרה, המצודה ובית שלווה שהיו בידי הערבים עד לאותו יום, עברו לידינו עם עלות השחר. כבר לא נשמעו יריות יותר. שקט שכזה לא היה מוכר לנו מזה כמה חודשים. אנשי הקטע נעמדו על מרפסת המרכז, הפונה לעבר ההרים, ולא האמינו למראה עיניהם. כל הדרכים המוליכות לכיוון ואדי טווחין וואדי מירון מוצפות היו בהמוני אדם שנסו בבהלה, ומאידך התנופף לו בגאווה, ברוח הצפתית הקרה, דגל ישראל על גג בניין המשטרה. התקבלה הוראה לא לפתוח באש על הנמלטים: "יש לתת להם לברוח ולהקל על יציאתם." תושבי צפת נשמו לרווחה. הם יצאו מהמרתפים ושבו לבתיהם. גם אני כמפקד הקטע עמדתי יחד עם אנשיי על המרפסת המסוכנת והמותקפת ביותר, ללא כל פחד מפגיעה. לא האמנתי למראה הטרגי: עיר שלמה, גברים, חיילים, נשים וילדים עוזבים את בתיהם ונסים על נפשם. כל המחשבות חלפו ביעף בשעה זו. לפי ראות עיניי לא הייתה כל סיבה למעשה הבריחה. אך למעשה ידעתי את הסיבה. הם ודאי זכרו כיצד התנהגו אחיהם בפרעות 1929 ו-1936 ובטוחים היו שאנו ננהג כמותם וננקום. אינני מנסה להעלות על דל שפתותיי מה היה קורה אילו המצב היה הפוך. ברור לי שאנו לא היינו מצליחים לברוח ולא היה נשאר מאתנו שריד ופליט. תוכניתם היתה להשמידנו!
— בנימין גייגר, אחד מזקני צפת (עמ' 247)
בדיעבד, התברר לש"י - שירות הידיעות בהגנה, שהתקפת הפלמ"ח הקדימה ביום אחד את ההתקפה המתוכננת של צבא ההצלה בפיקודו של אדיב שישכלי לכיבוש הרובע היהודי ושיבשה את תוכניותיו של המופתי אמין אל-חוסייני להכריז על צפת כבירתו הזמנית[64].
חנות מכשירי כתיבה בעיר העתיקה בצפת. רכון על ספריו בכניסה לחנות: בעל החנות ר' פלפל, 1960
צילום עדכני של המקום. כפי שניתן לראות, במקום חנות מכשירי הכתיבה עומדת כיום גלריה אומנותית, 2019
העיר העתיקה לאחר שחרור צפת
גם בעשרים השנים שלאחר שחרור העיר, על-אף שהחלה בנייתן של השכונות החדשות, המשיכה העיר העתיקה של צפת להוות המקטע המרכזי בעיר. הוקמו בה קריית האומנים, בתי המלון, החנויות המרכזיות ומקומות הבילוי, מקומות אשר בחלקם הגדול נהרסו ברבות השנים לצורך הרחבת העיר ועליהן יפורט בהמשך. כיום מהווה העיר העתיקה את אחד ממוקדי התיירות הגדולים בישראל, כאשר 32 בתי הכנסת הסמוכים אחד-לשני מרחק מטרים בודדים ונמצאים בה, היקנו לה גם את השם רובע בתי הכנסת. מרב בתי הכנסת במקום פתוחים לתיירים במהלך שעות היום והצבע הבולט בה הוא צבע התכלת, הצבע שמעטר גם את מרב בתי הכנסת העתיקים בעיר. מדי שבוע נערכים במקום סיורים רבים ועשרות אירועי עלייה לתורה ושמחות.
שימור העיר העתיקה בצפת מאז מלחמת השחרור
חלקים מסוימים בעיר העתיקה של היום, בפרט בחלקה העליון, אינם על אותו מפלס בו היה הרובע היהודי קודם רעידת האדמה של 1837. רעידת האדמה החריבה את רוב העיר ועל פי הערכות ההיסטוריונים רק המקטע שבין סמטות אלקבץ ואבוהב (בה מצויים בתי הכנסת 'האר"י האשכנזי', 'אבוהב' ו'אלשיך' – הראשון נחרב ברעש כליל, השני שרד בחלקו את הרעש והשלישי שרד לחלוטין) ועד לבית הכנסת האר"י הספרדי ובית הקברות העתיק בצפת הוא מקטע מקורי היושב על אותו מפלס בו הלכו גם במאה ה-16[33]. בעקבות רעידת האדמה וההרס הרב שבא בעקבותיה, עבר הרובע היהודי במחצית המאה ה-19 שיפוץ מסיבי בסיועם של נדיבים מרחבי העולם, אלא ששיפוץ זה היה בסיסי לחלוטין ונועד לאפשר חיות במקום ולא להחזיר את המקום להדרו. רק עם סיומה של מלחמת העצמאות ושחרור צפת מידי הערבים לאחר הקרב על צפת, היו האפשרויות והאמצעים בידי תושבי צפת לשחזר ולשמר את בתי הכנסת והסמטאות.
צילום כיפת בית הכנסת אבוהב בעיר העתיקה לפני ואחרי שיפוצה במאה ה-20חזית בית הכנסת האר"י האשכנזי, מימין - קודם שיפוצו בשנת 2003, בשמאל - כיום
בשנת ה'תשמ"ה (1985) החלו מתפללי בית הכנסת אבוהב לשפץ ולשחזר את בית הכנסת, שכאמור – מלבד כותלו הדרומי, נהרס כליל במהלך רעידת האדמה ושופץ לאחריה בצורה בסיסית בלבד. תחילה הרחיקו המתפללים את הריסות בית הכנסת, שיפצו את מושביו שהיו עשויים טיט והיו מלאי טחב ורטיבות, ובחלקו הצפוני של בית הכנסת בו היה מקווה שהתמוטט כליל ברעידת האדמה בנו מטבחון לשימוש המתפללים[65]. בשנת תשנ"ג (1993) ביקרו בבית הכנסת נציגי הסוכנות היהודית, התרשמו ממצבו הקשה והעבירו תרומה מכובדת מהנדבןנסים גאון לשיפוץ בית הכנסת. שיפוץ זה היה המאסיבי והגודל ביותר שידע בית הכנסת, כאשר משרד האדריכלים מילוסלבסקי שהופקד עליו מתחייב לשפץ את בית הכנסת באופן שממצאיו ההיסטוריים, רוח המקום ואיכויותיו יישמרו. בין החלקים ששופצו היו כיפת בית הכנסת ובימתו, אשר העמודים עליה הוצבה התפוררו משמעותית והעץ הקטרני המקיף אותה דהה באופן משמעותי. אחד מהשאלות המשמעותיות של צוות האדריכלים היה האם להחליף את העץ הארז הלבנוני או לתקנו. לאחר בדיקה יסודית התברר שהעץ לא נפגם כלל והוחלט להשתמש בבימה ההיסטורית והמקורית, תוך שחזור חלקים חסרים בעץ, שהיה באותה תקופה יקר המציאות[66]. חלקים מאבני בית הכנסת שנהרסו עבור השיפוץ הושמו לשימור בחצר בית הכנסת. מעל לעשור לאחר מכן, בשנת 2003, ביצעה רשות העתיקות את פרויקט שימור[67]בית הכנסת האר"י האשכנזי, מקום שדה ה'חקל תפוחין קדישין' בו קיבל האר"י את השבת כמתואר לעיל. העבודות שנעשו בפיקוחו של הד"ר אמיר פרוינדליך עסקו בעיקר בחיזוק החזית המערבית של בית הכנסת. בשנת 2005, לאור החשש מקריסתו של בית הכנסת האר"י הספרדי, אישרה רשות העתיקה פרויקט שימור לבית הכנסת העתיק[68][69]. אלא שפרויקט זה לא סייע באופן משמעותי לחיזוקו של בית הכנסת ובשנת 2007 בעקבות מפגעים סביבתיים נוצר סדק ענק בחזית בית הכנסת, סדק שהציב את בית הכנסת בסכנת קריסה[70]. לאור הסכנה, אישר משרד הבינוי והשיכון 305 אלף ₪ לשיפוץ נוסף של בית הכנסת וייצוב חזיתו. בתחילה פרויקט השימור התעכב בעקבות אי-העברת הכספים מצד עיריית צפת, אך לאחר מכן בוצע, כאשר בעבודות השימור נכללו ייצוב חזית המבנה ושחזור מבואות הכניסה.
זקני צפת מתהלכים במדרגות המובילות לבתי הכנסת האר"י האשכנזי באחד מלילות החורף, צפת 1950
המדרגות המובילות לבתי הכנסת האר"י האשכנזי, צפת 2019
סמטה בעיר העתיקה בשעת לילה, סמוך לבית הכנסת של קאסוב
עם-זאת, מלבד פרויקטים אלו הוזנחה העיר העתיקה בצפת במשך שנים וכיום היא נחשבת לאתר מורשת בסכנה מידית[71], כאשר מתוך רשימה של 13 מבנים הבנויים-בה שהוכרזו על ידי רשות העתיקות ב-1972 כמבנים המיועדים לשימור, נותרו בה כיום רק שלושה. 2 סיבית מרכזיות גרמו למצב זה: 1. התפוררותם של מבנים בני מאות שנים שלא שומרו כראוי ומטבע הדברים הלכו ונהרסו עם השנים. 2. אישורי בנייה מאסיביים לקבלנים לבנות מבנים גבוהים חדשים בעיר העתיקה, על חשבון המבנים העתיקים ולצידם. פעולה אשר גרמה לשינוי דרסטי במראה המוכר והעתיק של המקום. בפברואר 1998 עשתה המועצה לשימור סקר והכינה רשימה של כ-350 אתרים ומבנים היסטוריים בעיר העתיקה: בתי מגורים, בתי כנסת ומבנים אחרים. נמצא כי 14 מהמבנים היו הרוסים, 29 מוזנחים, 41 נטושים, 89 משוקמים, 3 משופצים ו-48 מיושבים, על אודות מצבם של השאר לא היה ברשימה מידע[72]. בינואר 2002 היה נראה כי עיריית צפת החלה להבין את חומרת המצב וראש העירייה, עודד המאירי, הודיע על מינויו של האדריכל סרג'יו לרמן בראשה של ועדת שימור שתפעל למען שימור העיר העתיקה[73]. אלא שב-2003 גבר ישי מימון על המאירי בבחירות לראשות העיר צפת והועדה חדלה מלפעול. ב-5 באוקטובר 2008 הכריזה רשות העתיקות על הקמת ועדת היגוי בראשותו של האדריכל אלכס שפול, שתפקידה יהיה "הצעת פתרונות לשימור ושיקום העיר צפת לצד פיתוח עתידי". בכנס שקיימה הרשות במכללת צפת, "הסכימו נציגי הגופים כי יש דחיפות גדולה בקידום מהלך תכנוני משמעותי בעיר העתיקה בצפת לפני שנכס לאומי זה ייהרס ויאבד לעם ישראל", כלשון ההודעה שנמסרה לתקשורת על ידי הרשות[74]. בפברואר 2011 הודיעו רשות העתיקות ועיריית צפת על הקמת פרויקט 'נאמני שימור למורשת העיר צפת'. במסגרת הפרויקט, גובשה קבוצת תושבים מהעיר צפת שהתכנסה אחת לשבועיים ודנה בדרכים לפעול למען שימור העיר[75]. ב-27 באוקטובר 2011 התקבלה בממשלה הצעת החלטה לפיה תוקם ועדת היגוי בין-משרדית בראשות אגף-תוכנית מורשת במשרד רה"מ, "אשר תכין, בהתייעצות עם עיריית צפת, בתוך 12 חודשים, תוכנית אופרטיבית לפיתוח, לשימור ולקידום אתרים במתחם העיר העתיקה של צפת", כלשון הצעת ההחלטה[76]. למסמך הצעת-החלטה זו צורף מכתבו של מנהל רשות העתיקות שוקה דורפמן, אשר הגדיר את העיר העתיקה כמקום "העומד בפני הכחדה". לאחר הקמתה, המליצה הוועדה על שימור 26 אתרים בעיר העתיקה, ובהם בית הכנסת האר"י האשכנזי, בית הכנסת האר"י הספרדי, בית-הכנסת על שם רבי יוסף קארו ובית הכנסת למברג. העלות הכוללת של התוכנית עמדה על כ-61 מיליון ש"ח, כ-2.7 מיליון ש"ח מהם לשיקום בתי-הכנסת[77].
זקנות צפת בסמטת חתם סופר בעיר העתיקה, צפת 1949
סמטת חתם סופר בעיר העתיקה בזווית זהה, צפת 2019
נקודה נוספת שיכולה להסביר את מצב חוסר השימור בצפת, זוהי העובדה שעל-אף התוספת הרביעית בחוק תכנון ובנייה המחייבת כל עירייה להקים ועדת שימור[78], בעיריית צפת לא פועלת כזו. בתגובה לפניית מרכז המחקר והמידע של הכנסת ב-2015 לעיריית צפת בנושא זה, הגיבה העירייה וטענה כי הסיבה לכך היא ש"ועדה ארכיטקטונית חיצונית מייעצת לעיר בנושא שימור" וכן ש"אין לעירייה רשימת מצאי (אינוונטר) מעודכנת של אתרים המיועדים לשימור"[79].
גם בזירה הבינלאומית נעשו ניסיונות לבטא את ערכה ההיסטורי של העיר העיר וב-2009 פנה משרד התיירות לארגון אונסק"ו בהמלצה להכיר בעיר העתיקה בצפת כאתר מורשת עולמי[80][81], אך המלצה זו נדחתה על ידי הארגון.
הממצאים הבולטים שנתגלו מהיישוב היהודי הקדום בעיר
בשנת 2004 ביצעה רשות העתיקות חפירות במדרון המערבי של העיר צפת (שכונת קרן יסוד), אשר היה שייך בתקופה הממלוכית לשכונת אל-ואטא. מן החפירה עלה כי בעשור השני של המאה ה-14 הוקמה במקום שכונה ובנה מבנים צפופים על מדרגות. ב-1408, בעת רעידת האדמה הגדולה שפקדה את צפת, התמוטטה השכונה ושוב לא חזרו לגור בה. בחפירות נמצאו מאות תגליות מהתקופה הממלוכים, בהם מעל ל-600 מטבעות, כלי חרס רבים ומגוון עצום של כלי זכוכית. כמו כן, נמצאה מוטחת על-גבי הקרקע קופת חיסכון מלאה במטבעות זהב, אשר ייתכן ובזמן רעידת האדמה ניסו בעליה לברוח עמה, ללא הצלחה[82].
מערכת המנהרות המסועפת מהמאה ה-16, אחת מהתגליות של 'לבנות ולהבנות'
בשנת 2005 חשפה עמותת 'לבנות ולהבנות' את 'בית הקהל' ו'נסתרות' – שרידים של שכונה מסועפת ומרכז קהילתי יהודי מהמאה ה-16, אשר נמצאו בחפירות במעמקי האדמה בעיר העתיקה--. מלכתחילה, נקנה המקום תחתיו התגלתה השכונה לצורך בניית בית. אלא שעם תחילת החפירות במקום התגלו מבנים וממצאים עתיקי יומין מתקופת 'תור הזהב' של העיר במאה ה-16, בניהם: מערכת מנהרות מסועפת, מקווה, בתי מרחצאות, חדרים, מאפייה קהילתית ובתים. המקום, שככל הנראה, היה חבוי מתחת לאדמה מאז רעידת האדמה הגדולה שהתרחשה בצפת ב-1837 השתמר כמעט כפי שהיה והעמותה כמעט ולא עשתה בו שינוי. מלבד הערכת ההיסטוריונים כי מדובר אכן בשכונה מתקופת 'תור הזהב' של העיר במאה ה-16, חיזוק נוסף לטענה זו ניתן למצוא גם בצורת מבנה השכונה, צורה המזכירה את הרובע היהודי בערים ז'ירונה וסאלו בצפון-מזרח ספרד, אשר מגורשיה היוו כאמור מראשוני העולים לעיר במאה ה-16. ב-2011 הוכר המקום כאתר מורשת לאומית[83] וב-2017 הגיעו לסיומן עבודות השימור והחפירה שבוצעו בו בפיקוח רשות העתיקות. מאז, פתוח האתר למבקרים והגישה אליו היא דרך מרכז המבקרים של האתר בסמטת אלקבץ בצפת[84].
תגליות מהחפירה במוזיאון המאירי
ב-2009 חשפו מנהלת מוזיאון המאירי ג'ודי מור-המאירי, ארכיאלוג רשות העתיקות יוסי סטפנסקי וסטודנטים מהמכללה האקדמית צפת בראשות המרצה ד"ר ינון שבטיאל, מקווה עתיק-יומין נוסף מהמאה ה-16 שנמצא במעמקי האדמה, תחת מוזיאון המאירי. למעשה, מייסד המוזיאון יחזקאל המאירי טען כבר ב-1980 כי מצא שרידי מקווה אשר על פי מה ששמע מזקני צפת הן מהמאה ה-16, אך עד לחשיפה ב-2009 לא היו עדויות מוצקות לממצא. רק בעקבות פנייתה של ג'ודי מור-המאירי, מנהלת המוזיאון שבקשה לבצע חפירות לתיארוך המקווה, חברו יחד רשות העתיקות והמכללה האקדמית צפת והוכיחו את הממצאים. כמו כן, במהלך החפירות התגלו במקום תגליות נוספות כגון שרידי כלים מהמאה ה-19 וכן שברי חרסים ומפולות של אדמה מרעידת האדמה הגדולה של 1837.
ב-2006, בחפירות שבוצעו בחצר בית הכנסת האר"י הספרדי, התגלו[85] קנקן מקומי, בסיס קערה מזוגגת, אולי מיובאת, וכלי בישול פתוח. על פי הערכת הרשות, כלים אלו שייכים לתקופה שבין המאה ה-13 למאה ה-14, תקופת שליטת הממלוכים בצפת והתקופה בה על פי המסורת נבנה בית הכנסת – שבאותו הזמן, מאות שנים קודם לידת האר"י, היה נקרא בית הכנסת אליהו הנביא. מאוחר יותר, לאחר שהפך לבית מדרשו של האר"י, שונה שמו לבית הכנסת האר"י.
ממצאים נוספים מהיישוב היהודי בעיר התגלו ב-2007, בעקבות בור שנפער ברחוב ירושלים, הרחוב הראשי בעיר המשמש גם כמדרחוב העירוני. הבור שנפער ברחוב לאחר סופתגשמים כבידה חשף תחתיו שרידי חדרים של בתים השייכים ככל הנראה לשכונה שהיוותה חלק מרכזי מהיישוב היהודי בעיר וקרסה במהלך רעידת האדמה הגדולה שהתרחשה ב-1837 והסבה נזק רב לעיר[86].
הממצא העתיק ביותר שנמצא בעיר הוא השרידים ליישוב כנעני בעיר צפת כבר מתקופת הברונזה התיכונה שנמצאו בספטמבר 2012 ותוארו לעיל בהרחבה. במהלך החפירה שבוצעה במדרון המזרחי של מצודת צפת נמצאו עשרות שרידי כלי חרס מתקופת הברונזה התיכונה, תקופת הברזל, התקופה הרומית המאוחרת והתקופה הממלוכית, כמו גם כתובת בנייה ששולבה בקיר במסגד אל-ג'כנדאר וממנה עולה כי פעלה בצפת שכונה כבר בראשית המאה ה-14, לצד שרידי בנייה מהתקופה הממלוכית והעות'מאנית[1].
על פי הערכת רשות העתיקות, בעוד בחלקו העליון של הרובע היהודי קרסו הבתים בעקבות רעידת האדמה בצורה אנכית – תוך כדי קבירת המבנים הקדומים ששרידיהם ככל הראה שקעו במעמקי האדמה. בתחתית הרובע, רבים מן המבנים הידרדרו במורד הסמטאות לכיוון בית העלמין, אך לא פגעו במבנים הסמוכים אליהם. אחד מאותם מבנים שלהערכת הרשות לא פגעה במבנים אחרים הוא בית הכנסת האר"י הספרדי ואם-כן המפלס עליו פוסעים בימים אלה סביבות בית הכנסת הוא לכאורה אותו מפלס עליו דרכו גדולי הדור במאה ה-16[33]. את הממצא הסיקה הרשות בעקבות השיפוץ שביצעה לחזית בית הכנסת, בפיקוחו של האריכאלוג אבנר הילמן.
מקווה האר"י – מקווה הסמוך לקבר האר"י ובו על פי המסורת היה טובל האר"י בימי חייו בצפת. מימיו ידועים כקרים מאוד במשך כל השנה וכבעלי סגולות.
מערת שם ועבר - במקור היא שימשה כמערת קבורה של משפחה יהודית אמידה. לקראת סוף המאה העשירית המערה התקדשה על ידי היהודים. לפי המסורת היהודית במערה קבור גם שם בן נח
בית בוסל, 2012בית הסראייה, צפת
בית בוסל - מבנה בפתחו של העיר העתיקה בצפת אשר נבנה ב-1904 במקור כבית חולים של המיסיון האנגלי ובין השנים 1943–1984 שימש כבית הבראה של קופת חולים כללית על שם יוסף בוסל. 14 שנה שימש המקום כבית חולים ולאחר-מכן, שימש למגוון צרכים: כבסיס צבאי גרמני בתקופת מלחמת העולם הראשון, כאכסניה לפליטים נצורים מסוריה ולבנון לאחר המלחמה, וכבית ספר תיכון שהופעל על ידי המיסיון הסקוטי. בשנות ה-2000 נקנה המתחם על ידי המכללה האקדמית בצפת, שכיום משפצת ומשמרת את מבניו, לקראת צירופם לקמפוס המכללה[87][88].
בית החולים הדסה (לימים: רוטשילד) - לאחר בנייתו של בית בוסל - בית החולים של המיסיון הנוצרי ב-1904, החליטו יהודי צפת לפעול להקמת בית חוליםיהודי. ב-1907 לאחר תרומות מנדבנים ברחבי העולם, החלה בניית בית החולים בסמיכות לזה הנוצרי וב-1912 הושלמה בנייתו. ב-1921 וב-1925 אושפזה בבית החולים רחל המשוררת[89]. עם השנים שימש בית החולים למספר שימושים: בזמן מלחמת העולם הראשונה השתלטו עליו העו'תמאנים והשתמשו בו עבור חייליהם[90], מאוחר יותר הוא הועבר לידי שליטת הבריטים שהפכו אותו לבית חולים ממשלתי ולאחר שחרור צפת שונה שונה ייעודו לבית חולים פסיכיאטרי. ב-1952 שונה שמו של בית החולים לבית החולים על שם רוטשילד, כאות תודה על סיועו של האחרון בבניית בית החולים ותפעולו. ב-1972 הסתיימה בנייתו של בית החולים על שם רבקה זיו בצפת ובית החולים רוטשילד יצא מכלל שימוש, גם לאור זאת שמבנו היה בסכנת קריסה. לימים, רכשה אותו מכללת צפת, ערכה בו פרויקט שיקום וכיום הוא מהווה אחד ממבני המכללה לצורכי לימודים אקדמאים, כאשר מראהו ההיסטורי נשמר[91].
בית הסראייה - מבנה בכיכר העצמאות בעיר העתיקה אשר נבנה במאה ה-18 להוות כבית מגורים עבור עלי, בנו הבכור של מושל הגליל דאהר אל-עומר. חלק מהמבנה המקורי נהרס ברעש האדמה של שנת 1837, ולאחר מכן שיפצו אותו העות'מאנים והפכוהו למבנה המוכר כיום. במהלך השנים נוספה למבנה קומה שנייה ובהמשך גם מגדל שעון לכבודו של הסולטאן הטורקי האחרון. בזמן מאורעות תרפ"ט, אספו הבריטים את כל יהודי צפת לתוך חצר בית הסראייה, שם דאגו כי איש לא יפגע בהם. עם-זאת, בביזת הבתים על ידי הערבים לא התערבו הבריטים וכשחזרו היהודים לביתם כמעט ולא נותר להם לאן לחזור[92]
המסגד האדום - אחד מהמבנים הממלוכים העתיקים ביותר בארץ הידוע גם בשם ג'אמע אל אחמר. נבנה ב-1276, כעשור לאחר כבישת צפת על ידי ביברס, בעקבות הוראתו של האחרון לבנות מסגד מפואר בתחתית העיר העתיקה. עדות לסיפור בניית המסגד ניתן לראות בכתובת הייסוד שנשתמרה מעל דלת העץ שבפתח המסגד ובה מפאר הכותב את ביברס ומספר בהתפעלות את סיפור בניית המסגד[93]. כיום שמו המוכר של המקום הוא 'החאן האדום' והוא משמש כמרכז תרבות ואומנות, עובדה שעוררה את זעמם של חברי הכנסת הערביים שהעלו מספר הצעות בנושא לסדר היום של הכנסת[94].
הפילבוקס שנלקח מתחנת המשטרה הבריטית הנמצאת בימינו וכיום משמשת את המכללה האקדמית בצפת. סימני הירי ניכרים
כיכר הדוידקה ותחנת המשטרה הבריטית – כיכר בה מוצב תותח הדוידקה ששימש את כוחות ההגנה במהלך הקרב המכריע על שחרור העיר. התותח מוצב בסמוך לתחנת המשטרה הבריטית שנכבשה על ידי כוחות ההגנה ב-9 במאי ועד היום מעטרים אותה סימני ירי הצלפים במהלך הקרב על שחרור צפת. בשנה האחרונה נבנה במקום מרכז מידע ובו ניתן ללמוד ולהכיר מקרוב על סיפור כיבוש העיר.
עמדת בלויגרונד[95] - אחת מעמדות הקרב המרכזיות אותם הציבו כוחות ההגנה בצפת. בעמדה אשר הוקמה בסמיכות לשוק הערבי והמסגד וממנה היה נתן לתצפת על כל האזור נפל ב-28 באפריל 1948 גדעון אילון, לאחר שעלה לתצפת על הרובע הערבי ולוודא שאין בכוונתם לפתוח בקרב נוסף, שעות לאחר שנסוגו באחד הקרבות הבולטים שנוהלו בין ההגנה לערבים באותם ימים.
בית אשת"ם - בניין אשר נבנה לאחר מאורעות תרפ"ט על ידי ועד העזרה האמריקאי לנפגעי המאורעות, כמרכז מסחרי חדש עבור תושבי צפת. על הנחיצות בהקמת הבניין באותן-ימים היו הדעות חלוקות ויש כאלו שראו בבנייתו מעשה מיותר ומחפיר. בקומת המסד של המרכז הוקם ב-1945 הקולנוע המקורה הראשון בצפת ובו השתמשו גם תושביה הערבים של העיר. באותה שנה נפתח במקום גם מפעל אריגים, בית חרושת לעפרונות, בית מלאכה לתשמישי קדושה עשויים בעבודת יד ומפעל אשת"ם (אש, תעשיות, מתכת) לייצור פרימוסים. על שם של האחרון נקרא הבניין עד היום. בזמן הקרב על צפת היה נחשב הבניין למקום האסטרטגי והחשוב ביותר אותו החזיקו כוחות ההגנה ובשל מיקומו האסטרטגי וההבנה כי הוא יהיה המקום הראשון אשר יותקף במקרה של ניסיון תקיפה ערבי, הוצבו בו 4 עמדות שונות אשר כונו 'עמדות המרכז'[96]. בניסיון התקיפה של ערביי צפת על הרובע ב-28 באפריל נכבש המרכז על ידיהם ונפגע משמעותית, אך כפי שתואר, כוחות ההגנה הצליחו להניס את הכוחות הערביים והמרכז חזר לשליטת ההגנה.
המאוזוליאום הממלוכי - מבנה קבורה ממלוכי אשר נבנה לכבודו של מושל צפת בין 1370–1372 מוט'פר א-דין מוסא אבן חאג' ארוקטאי ובו נקבר לאחר מותו. מעל לאחד מקירות המבנה נמצאה כתובת משנת 852 ובה פקודה מפי הסולטאן אל-מלכ אל-ט'אהר אבו סעיד ג'קמק[97]. כיום משמש המבנה כמקום מפגש לחברי מסדר הבונים החופשיים אשר ערכו בו מספר שינויים כדי להתאימו לייעודו החדש[93].
כיכר המעיין הרדום - כיכר אשר מיקומה במרכז קריית האומנים של צפת ובה מעיין אשר שימש את יהודי העיר העתיקה עד לקום המדינה. ייחודו של המעיין היא העובדה שמימיו הגיחו ופעלו לא באופן קבוע ורציף, אלא מפעם לפעם ומכאן שמו 'הרדום'. יש הטוענים כי מדובר ב'מעיין הסאתורה' - מעיין אשר הוזכר[98] בכתביו של שמס א-דין אל עות'מאני, שופט צפת בתקופה הממלוכית. מסביב למעיין התגלה מבנה עתיק יומין בן 700 שנה מתקופת הממלוכים, המשמש כיום בתור מרכז קהילתי בשם 'חאן החמור הלבן'.
בית הרבנים הראשיים – בתם של רבני היישוב היהודי הספרדי בעיר צפת במאה ה-19. בבית, הממוקם בסמוך לבית הכנסת 'חברת זוהר' התגורר הרב הראשי יוסף יהודה חכים וגרסיא (1820-1897), לאחריו התגורר במקום מחליפו הרב הראשי שלמה חכים דונה ובולסיה (1855–1907) ולאחריו הרב שמעון חי הרוש וגרסיא, מרבני היישוב היהודי בעיר (1893–1973).
בית רחל דויטש – בתה של המיילדת המוסמכת הראשונה בצפת, רחל דוייטש. דוייטש, נכדתו של הרב שמואל הלר, יצאה ללמוד מקצועי מחוץ לעיר והתקבלה ללימודי מיילדות, אותם סיימה בהצטיינות ב-1901. ב-1965, לאחר 64 שנים שבהן שימשה כמיילדת היחידה באזור, נפטרה ונטמנה בבית הקברות העתיק בעיר.
כיכר המגינים – לב השכונה האשכנזית של הרובע היהודי. נבנתה לאחר עליית החסידים ב-1777 ושימשה את תושבי הרובע כשוק פחמים. כונתה ביידיש: 'קוילען פלאץ' (בתרגום לעברית: שוק פחמים).
בית פנחס כהן, מפקדת ההגנה – בית בן 2 קומות מצידו המערבי של כיכר המגינים, אשר בקומתו העליונה שכנה מפקדת ההגנה בתקופת המנדט. עם עזיבת הבריטים ותחילתו של הקרב על הצפת, עברה המפקדה לבית-סמוך אשר היה בבעלותו של יעקב מזרחי, בית שהיה נמוך ומוגן יותר. קודם להיותו מפקדת ההגנה, שימש המקום כסניף הדואר המרכזי בצפת עבור תושבי הרובע היהודי[99].
האגף החדש של מלון הרצליה שנוסף בשנת 1936, צפת 1949
הבניין אשר שימש את האגף החדש של מלון הרצליה, שנוסף בשנת 1936 צפת 2019
מלון הרצליה - מבנה המלון נבנה כבניין בן 2 קומות בשנת ב-1915 ושימש כבית הספר לבנות 'עזרא'. ב-1927 נרכש המבנה על ידי משפחת פרל ומשפחת מייברג אשר שיפצוהו, הוסיפו לו קומה נוספות והפכוהו למלון 'הרצליה'. במלון התארחו בשנות פעילותו רבים מגדולי האומה, בהם גם מנחם בגין בזמן שירותו כמפקד האצ"ל. ב-1976 נסגר וכיום מבניו משמשים בתים פרטיים ובית ספר לבנות.
בית היתומים ובית התמחוי[100] - הוקמו בשנת 1920 בתמיכת הרבי מויזניץ' בסמטת מגיני צפת. בבית היתומים התגוררו כעשרים וחמישה ילדים ונערים שנאספו מרחובות העיר, כאשר הנהלת המוסד מספקת את כל מחסורם. במבנה הצמוד לו עמד בית התמחוי (התבשיל) אשר סיפק ארוחות חמות לאנשים קשיי יום. בית היתומים נסגר לאחר מלחמת השחרור ובית התמחוי קיים ופעיל גם כיום.
סמטת משיח, צפת 2019
בית הרב אברהם זיידה הלר – בית הממוקם בסמטת בר יוחאי הסמוכה לכיכר המגינים. בבית זה גר הרב אברהם זיידה הלר, ראש ישיבת חת"ם סופר ובנו של הרב שמואל הלר. נודע ברבים במהלך מלחמת העצמאות, עת התיר לבקשת המטה האזורי של הפלמ"ח יציאה לעבודות ביצורים במהלך השבת וחג הפסח משום פיקוח נפש ואף יצא בעצמו לסייע בעבודה זו[101]. ב-15 בדצמבר 1952 קיבל את סמל מגיני צפת. נפטר ב-1990 ונטמן בבית הקברות העתיק בצפת.
סמטת משיח – סמטת מדרגות צרה היוצאת מסמטת בר יוחאי. סמטה זו זכתה לכינוי 'סמטת משיח' בשל סיפורה של סבתא יוכבד, מזקנות צפת שחיה במאה ה-20 והייתה יושבת כל יום בכניסה לסמטה עם שולחן ובו שתייה חמה, בציפייה להגעת המשיח דרך הסמטה[102]. על פי הקבלה, בהגיעו של המשיח הוא יעבור בראשונה דרך צפת. מכיוון שהסמטה היחידה בצפת שפונה אל קבר רבי שמעון בר יוחאי היא סמטה זו, הייתה רווחת האמונה בקרב תושבי צפת כי בבוא העת, ממנה ייכנס המשיח[103].
בנק קלינגר – בנק אשר נוסד בצפת בשנת 1904 בשם 'בנק ברשד ברזל קלינגר' על ידי יואל ברשד, צבי ברזל ואליהו קלינגר[104]. בשנות ה-30 רכש קלינגר, מראשי הוועד היהודי את מלוא הבעלות על הבנק ושמו שונה לבנק קלינגר. שימש כסניף בצפת של בנק העולים אשר העניק הלוואות לעולים החדשים[105] היה לבנק הפרטי הראשון בישראל עד[106] 1933-34. ב-1961 מכר בנו של קלינגר את רישיון הבנק לידי בנט קרדיט ואת מבנה הבנק לידי בנק לאומי[107] והבנק חדל מלפעול.
בית הרב משה פדהצור – הבית בו התגורר הרב משה פדהצור, מראשי היישוב היהודי בצפת וראש העיר הראשון שלה לאחר קום המדינה. הוביל את התנגדות תושבי צפת לעזוב את העיר לאחר הודעת שלטונות המנדט לתושבי העיר כי לא יוכלו להגן עליהם. הרב פדהצור היה בראש המתנגדים לעזיבת העיר והכריז: "לא נזוז מצפת! לא נסכים שצפת תהיה חברון שנייה!". לאחר שחרור צפת, הקים את קריית האומנים שסמלה את תקופותיה היפות של צפת העתיקה בשנות ה-60 וה-70.
מסגד אל-אמיס (מוכר גם כג'אמע אל סוואקין[109]) - מסגד אשר שימש את תושביה הערבים של צפת עד לנטישת העיר לאחר הקרב על הצפת. ב-2010, בעקבות פנייתה של עיריית צפת לוואקף, שופץ המסגד על ידי הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, בראשה עומד השייח' ראאד סלאח. הדבר עורר סערה גדולה בצפת ומחאות מצד תושבים מקומיים[110].
מלון מרכזי - מלון אשר הוקם בשנות ה-30 של המאה ה-20, על ידי יהודה מייברג, מראשי היישוב היהודי בצפת. קודם להקמת המלון, היה מייברג שותף במלון הרצליה אותו הקים בשותפות עם זאב מתתיהו פרל ב-1927. זמן קצר לאחר מכן התפרקה השותפות ומייברג הקים את 'מרכזי' בעזרת הלוואה אשר לקח מבנק אפ"ק. בראשיתה של מלחמת העולם השנייה הופקע המלון על ידי הבריטים, אך עם עזיבתם את העיר הוחזר לבעליו. בזמן הקרב על צפת שימש המלון כעמדה הקדמית ביותר עבור כוחות ההגנה והיה חשוף להתקפות קשות ממצודת צפת הסמוכה לו בה שלטו הכוחות הערביים. ב-2015 שונה עבר המלון בעלות ושמו שונה למלון 'המצודה'.
דפוס הגליל - בית הדפוס המודרני הראשון בצפת, אשר הוקם ב-1911 על ידי זאב מתתיהו פרל, יהודה מייברג וברוך מרזל. ב-1926 נמכר בית הדפוס לאהרן פרידמן ושמו שונה ל'דפוס פרידמן'. בזמן הקרב על צפת היה לבית הדפוס חלק חשוב בהגברת חוסנם הנפשי של תושבי העיר, כאשר בו הודפסו עלוני 'קול צפת' בחודשים הרבים בהם התנהל הקרב על צפת. עלונים אלו עדכנו את תושבי העיר במידע חדש, חלקו כבוד לנופלים וחזקו את רוחם של התושבים. לאחר מינויו של אלעד פלד כמפקד העיר העתיקה בצפת, ראה בו פלד נכס חשוב עבור חיזוק החוסן המנטלי של תושבי העיר והורה להרחיב את תפוצתו.
מועדון השעות הקטנות - מועדון אשר הוקם ב-1958 בקרית האומנים שבעיר העתיקה בצפת על ידי יעל שרז. על-אף שהעיר לא הייתה מוכרת באופיה התרבותי, הצליחה שירז להביא למקום אומנים רבים כמנשקה בהרב, אנדה צוויג, אלברט פיאמנטה, דני גוטפריד ועוד. בשנת 1960 כתבה והלחינה נעמי שמר את השיר הראשון של 'השעות הקטנות', להקת הבית של המועדון. בסוף שנות ה-60 דעך המועדון ופסק מלפעול[111].
מלון מצפור - מלון אשר הוקם בצפת בשנות ה-60 של המאה ה-20, מול מצודת צפת. בשנות ה-80, לאחר קשיים כלכליים, נסגר המלון וכיום משמש מבנהו את עיריית צפת.
גן המצודה - נמצא במקום הגבוה ביותר במרכז צפת ההיסטורית, ומשתרע על שרידי "מצודת צפת" העתיקה. הגן תוכנן על ידי אדריכל הגנים שלמה אורן ויינברג, שהוזמן בשנת 1949 על ידי עיריית צפת שבראשה עמד משה פדהצור. ובגן שתי אנדרטאות הנצחה לנופלי מלחמת תש"ח בקרב על צפת והקרב על המצודה הגן משמש דוגמה לתכנון גן רב שכבתי הלוקח בחשבון את המבנה הטופוגרפי, הארכאולוגיה, ההיסטוריה, הנוף, הטבע והאדם.
אתרים היסטוריים שחרבו או נהרסו
רחבת קולנוע אור ברחוב ירושלים בצפת, 1965. קניון דרוקר כיום
בית שלווה - מבנה אשר שימש את משטרת המנדט כבית מנדטורי אשר בין כתליו נשפטו לוחמים אשר נשלחו לכלא עכו ולאפריקה. מאוחר יותר, עם עזיבת הבריטים את צפת, עבר לידי שליטת הערבים ונחשב לאחת משלוש עמדות ההגנה הבולטות שהיו בשליטתם. במהלך הקרב על שחרור צפת נכבש על ידי כוחות ההגנה יחד עם מצודת צפת ותחנת המשטרה הבריטית והיווה את אחד מהסמלים לשחרור העיר. ב-28 באפריל 2009, לאחר שלא הוכרז על היותו מבנה לשימור, נהרס על ידי מכללת צפת כשנשיא המכללה, הפרופסור אהרון קלרמן מנמק זאת באומרו: "אמנם יש לו ערך היסטורי, אבל אילו היה נשאר על תלו אי אפשר היה לבנות את המבנה האקדמי שמנצל את השטח כראוי". בעקבות המחאה הציבורית הרחבה בעיר הודיעה המכללה כי תשחזר את חזית הבניין עם אבן מקורית שנלקחה מהבניין הישן[63].
מוזיאון גליצנשטיין הנטוש, צפת 2019
בית הכנסת למברג - בית הכנסת אשר הוקם על ידי הרב מרדכי זאב מלבוב (למברג) ונקרא על שם קהילת יהודי למברג (לבוב) שבגליציה. בית הכנסת הוקם ככל הנראה בשנות הארבעים של המאה ה-19, אך חרב לאחר מלחמת העולם הראשונה ומאז אינו פעיל. השריד האחרון מבית הכנסת הוא כותלו המערבי אשר שרד ועדיין עומד על תילו. בכותל השתמרו עיטורים מגולפים בדמות אריות וכפות ידיים נשואות. בצד שמאל נמצאת כתובת 'הקדש עולם' של אפרים פישל (אווירבאך) ממנהיגי החסידים בצפת באמצע המאה ה-19. ב-2012, נכלל בית הכנסת ברשימת 26 בתי הכנסת הזקוקים לשימור בעיר העתיקה בצפת שהגישה ועדת היגוי בין-משרדית בראשות אגף תוכנית מורשת במשרד רה"מ, בהמשך להחלטת הממשלה להקים ועדה שתגבש את מסקנותיה לגבי מצב שימור העיר.
קולנוע אור - בית הקולנוע הגדול בצפת אשר נוסד לאחר מלחמת השחרור ברחוב המוכר כיום כרחוב ירושלים. מדי יום היה מושך אליו בית הקולנוע מאות מתושבי צפת והסביבה, זאת גם לאור הנוף המרהיב אשר נשקף מהרחבה הסמוכה לו. בשנת 1981 נהרס[112] בית הקולנוע עבור בניית קניון דרוקר, מבנה רב-ממדים ולא שגרתי בצפת של אותה תקופה אשר חסם את הנוף המרשים ושינה לנצח את זהות האזור. הקניון לא זכה להצלחה רבה וכיום הוא כמעט ואינו פעיל.
הכותל הדרומי שנותר מבית הכנסת סאדאגורא ב'גן הקסום', 2019
מוזיאון גליצנשטיין (לימים מוזיאון התנ"ך הישראלי) - מוזיאון אשר הוקם במצודת צפת בשנת 1954 במבנה מפואר ומלא רושם המזוהה כמבנהו של אחד מראשי ההנהגה הערבית בצפת טרם שחרור העיר ובו הוצגו יצירותיו של הפסל היהודי חנוך הנריק גליצנשטיין. ב-1855, הפך המקום למוזיאון התנ"ך הישראלי, אך עדיין המשיכו להיות מוצגים בו מבחר גדול מיצירותיו של גלינצשטיין, בפרט כאלו העוסקים בתנ"ך. עם השנים הוזנח המקום ונבזז וכיום הוא נטוש לחלוטין, הרוס בחלקו.
מוזיאון הדפוס - מוזיאון אשר נוסד בקריית האומנים שבעיר העתיקה בצפת ב-1961 והציג אוספים של ספרים וגיליונות עתיקים שהודפסו בישראל, בניהם גם כאלו שהודפסו בדפוס הגליל - בית הדפוס המודרני הראשון שהוקם בצפת, בשנת 1911 ובו הודפס בין היתר עלון 'קול צפת' - עלון שיצא בחודשים הרבים בהם התנהל הקרב על צפת ופעל להעצים את חוסנם הנפשי של תושבי העיר, זאת לצד תצוגה של מכונות דפוס עתיקות יומין. המוזיאון נסגר בשנת 2004 וחלק ניכר מהספרים שהצליחו להציל ממנו - הועברו לספרייה הלאומית בירושלים כשהם ברמת תחזוקה ירודה. עם-זאת, לא ידוע מה עלה בגורל מכונות הדפוס העתיקות שהוצגו בדפוס.
בית הכנסת סאדאגורא - בית כנסת אשר נבנה בשנת תרכ"ד על ידי חסידי סאדאגורא ב'גן הקסום' בעיר העתיקה בצפת ומוזכר במפקד מונטיפיורי של 1875. בחורף תרכ"ח בית הכנסת ניזוק באופן כבד במהלכה של סופת שלגים שהתחוללה בצפת וסביבותיה. כיום נותר מבית הכנסת רק כותלו הדרומי[113].
מרכזי מבקרים בעיר העתיקה
לבנות ולהבנות – מרכז מבקרים המציג את 'בית הקהל' ו'נסתרות', שרידים של שכונה יהודית ומרכז קהילתי מהמאה ה-16. המקום נחשף בחפירות שביצעה עמותת 'לבנות ולהבנות' ב-2005 וב-2017 הגיע לסיומן החפירות ועבודות הביצוע במקום והוא פתוח לקהל במלואו. ב-2011 הוכר על ידי הממשלה כאתר מורשת לאומית.
גלריית אומנות בקריית האומנים בצפת
קריית האומנים – קריה לאומנים ואנשי רוח שנוסדה בצפת לאחר מלחמת השחרור על ידי ראש העיר הראשון הרב משה פדהצור. הקריה נבנתה בגבול הרובע היהודי והרובע הערבי (לשעבר) והיוותה בית לעשרות אומנים ואנשי רוח, בפרט בתקופת פריחתה בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20. בין האומנים הבולטים שפעלו בה והקימו אותה: שמשון הולצמן, אריה וחנה לרנר, אריה מרזר, יצחק פרנקל, משה קסטל ומנחם שמי. בשנות ה-90 דעכה הקריה ופעלו בה אומנים בודדים. במסגד השוק הממוקם בקריה מוצגת מדי יום 'התערוכה הכללית' - תיעוד של מבחר מוצגים מעבודותיהם של האומנים שחיי ופעלו בעיר בימי הזוהר של הקריה.
חזית הכניסה ליקב אבוהב, צפת
מרכז אסנט – מרכז שנוסד בשנת 1983 במטרה להנגיש עבור תיירים מהעולם את החוויה הרוחנית היהודית בעיר העתיקה של צפת. המרכז מקיים באופן רציף במהלך השנה פעילויות וסדנאות חוויה במגוון גדול של נושאים הקשורים למורשת הרוחנית של צפת והוא נמצא בקשר שוטף עם ארגונים יהודים המביאים את יהודי התפוצות לביקור בישראל.
יקב אבוהב[114] – יקב בוטיק שנוסד בשנת 2009 בתוך מבנה עתיק בסמטת אבוהב. היקב מייצר את יינותיו בעבודת יד מסורתית. היקב מייצר כ-25,000 בקבוקים בשנה.
מחלבת קדוש – מחלבה הקיימת למעלה ממאה שנה ובה מיוצרים חמישה סוגי 'גבינות צפתיות'. המחלבה עוברת דור אחר דור במשפחת 'קדוש' הצפתית וכיום היא מנוהלת על ידי יואב קדוש, מבני המשפחה. גבינת הבית של המחלבה היא גבינת הצאן הצפתית הקשה.
מוזיאון המאירי – מוזיאון היסטורי המתעד את קורות היישוב היהודי בצפת במאה ה-19 והמאה ה-20.
יקב צפת – יקב בוטיק אשר נוסד בשנת 1995 על ידי משה אלון.
נרות צפת – מפעל לייצור נרות מפוסלים במגוון צורות תנ"כיות, כגון תיבת נוח, שמשון הגיבור בין העמןדים וכן הלאה. המפעל הוקם לפני כ-25 שנה על ידי חסיד ברסלב ומאז פועל בבית מלאכה ברחוב נאגר'ה בצפת, בסמיכות לבית הכנסת האר"י האשכנזי. בקיץ 2008 נתגלו מתחת לבית המלאכה חדרים שכוסו ברעידת האדמה של 1837 ובאוקטובר באותה שנה, לאחר ששריפה שפרצה בליל שבת בבית המלאכה כילתה אותו כליל, שימשו אותם חדרים כמרכז המבקרים הזמני של המקום. הנרות מיוצרים מדונג דבורים.
בית הכנסת ה'צמח צדק' הוקם על ידי חסידי הצמח צדק – ר' מנחם מנדל שניארסון, לפני כ-150 שנה. במהלך מלחמת השחרור, חרב בית הכנסת שמיקומו הוא בפתחו של הרובע היהודי, בעקבות הפגזות של כוחות ההצלה על הרובע. בשנת תשל"ג-תשל"ד נבנה מחדש על ידי הרב אריה ליב קפלן, חסיד חב"ד שעלה ישראל בשליחות הרבי מליובביץ'
בית כנסת בן קרוב ל-95 שנה[דרושה הבהרה] שנבנה על ידי קהילת החסידים בעיר צפת על שם המגיד מטריסק. בית הכנסת נבנה בפתחו של הרובע היהודי ובזמן מלחמת השחרור היה מבין המוקדים הבודדים מאזור זה שלא נפגעו כלל מאש הכוחות הערביים. בשנים האחרונות משמש בית הכנסת את קהילת ברסלב בעיר
בית כנסת אשר נבנה לאחר הרעש הגדול ב-1837 על ידי יוצאי רומניה. במחצית הראשונה של המאה ה-19, עם התמעטות מתפלליו הקבועים של בית הכנסת, הפסיק בית הכנסת את פעילותו. לאחר שחרור צפת הפך לבית הכנסת של חסידי הרב שלמה קרליבך בצפת והתפילות בו הן בנוסח קרליבך
בית מדרש שנוסד בשנת 2004 על ידי הרב נחום גוטרמן, במטרה להגביר את התודעה היהודית בצפת (כלשון העמותה). לרוב, מתקיימות תפילות בביה"כ אך ורק בשבתות וחגים, כאשר בימות החול נמסרים בו הרצאות ושיעורי תורה על ידי מרצי קירוב
בית הכנסת אשר הוקם בשנת 1895 בעליית ביתו של הרב אברהם אלעזר רוקח, שמסר את ביתו לחסידי טשערנאביל לטובת הקמת בית כנסת. בית הכנסת נזכר במפקד מונטיפיורי 1875, אך לא במפקדי 1855 ו-1866
בית כנסת שהוקם בתחילת המאה ה-19, בשנת תר"ל, על ידי חסידי ויזניץ'. לאחר מלחמת השחרור, עזבו חסידי הקהילה את צפת ועברו לגור בסמיכות לרבם, במרכז הארץ. בשנת 1949 עלה לצפת מתוניס הרב יהושע פיטוסי ועמו קבוצה מתלמידיו. הרב ותלמידיו חיפשו בית כנסת לשימוש קהילתם ובסיוע הרב שמחה קפלן – רב העיר קיבלו את בית הכנסת ויזניץ', שהיה נטוש בעקבות עזיבת החסידים. מאז, נקרא בית הכנסת בפי כולם - בית הכנסת ויזניץ' תוניס
בית כנסת אשר ממוקם בסמיכות לבית הכנסת האר"י האשכנזי. על פי הערכת רשות העתיקות, מדובר בבית הכנסת היוונים (עולי סלוניקי) בו התפללו רבי משה ר' משה קורדובירו וכן רבי חיים ויטאל טרם הפך לתלמידו של האר"י ועבר לשהות במחיצתו, בבית הכנסת האר"י הספרדי
בית הכנסת שעל פי המסורת מיקומו הוא מקום ה'חקל תפוחין קדישין' – השדה בו ערך האר"י את קבלת השבת מידי ערב שבת. בצידו החיצוני של הקיר הדרומי בבית הכנסת ניתן למצוא כתובת הקדשה בעברית משנת התקצ"ה
בית מדרש אשר הוקם בתחילת שנות ה-2000 ומהווה אחד המוקדים הבולטים של הקהילה הליטאית בעיר העתיקה בצפת. בבית המדרש פועל גם כולל אברכים ומתקיימים בו מניינים לאורך כל ימות השבוע
בית כנסת אשר הוקם בשנת 1847 על ידי חסידי קאסוב שעלו לארץ והשתקעו בצפת. בית הכנסת היה נחשב לאחד מהמוקדים הבולטים של הקהילה החסידית בעיר בתקופה שקדמה למלחמת השחרור
בית כנסת שהקים האדמו"ר מאבריטש לאחר עלייתו ארצה מאוורוטש. בית הכנסת ידוע בזכות נס ההצלה שאירע בו בזמן רעידת האדמה הגדולה של 1837, כאשר האדמו"ר מאבריטש מאסף סביבו את חסידיו ומבטיח להם שמי שיעמוד לצידו לא יאונה לו כל רע. כל בית הכנסת חרב מלבד אותו מקום בו התאספו האדמו"ר וחסידיו
בית הכנסת שעל פי המסורת היה בית מדרשו של רבי יוסף קארו, מחבר ה'שולחן ערוך'. בבית הכנסת ספר עתיק משנים אלו ועל פי המסורת הוא היה המקום המרכזי ללימודי הלכה באותה תקופה בתחתית בית הכנסת קיימת חצר קטנה ובה בית מגורים אשר באחד מחדריו נמצאת 'מערת המגיד', בה על פי המסורת כתב רבי יוסף קארו את ספריו 'שולחן ערוך' ו'מגיד מישרים' ובה היה המגיד נגלה אליו ומלמדו תורה מידי לילה
בית הכנסת אשר הוקם בשנת תר"ל על ידי רבי ברוך דוד כהנא, בהוראת האדמו"ר בעל הדברי חיים מצאנז. כיום נחשב בית הכנסת לפעיל ביותר בעיר העתיקה בצפת ומתקיימים בו מניינים לאורך כל שעות היום
בית כנסת אשר במקורו הדעות חלוקות: יש הטוענים שזהו הבית-הכנסת המקורי שנוסד על ידי רבי יצחק אבוהב עצמו ובו למד והתפלל. ויש הטוענים כי בית הכנסת 'אבוהב' המקורי נהרס כליל ברעש האדמה של 1837 ומדובר בבית הכנסת אחר, גם הוא מהמאה ה-16, שהיה נקרא 'בית הכנסת הגדול'ובעקבות-כך שהועבר אליו ספר התורה של רבי יצחק אבוהב לאחר הרעש שהחריב כליל את בית הכנסת המקורי, נהיה שגור שמו בפי כולם כבית הכנסת 'אבוהב'. בבית הכנסת מוחזקים שני ספרי תורה מאותה תקופה: האחד, ספר תורה אשר נכתב על ידי רבי יצחק אבוהב. והשני, סר תורה אשר נכתב על ידי רבי סולימאן אוחנה – מגורי האר"י
בית הכנסת בו על פי המסורת התפלל ולמד האלשיך הקדוש – רבי משה אלשיך. בבית הכנסת שמורים מספר רב של ספרי תורה עתיקים, כאשר על פי המסורת חלקם בני למעלה מאלף שנה
בית כנסת שנוסד במאה ה-15 על ידי קבוצה מעולי ספרד ונקרא על שמו של התנא רבי יוסי בנאה, אשר על פי המסורת קבור בסמוך לבית הכנסת, כשספר התורה בו קרא מידי שבת קבור למראשותיו. לבית הכנסת אזכור מכובד במקורות העתיקים
בית כנסת אשר נוסד בשנת התרמ"ב (1881) והיה נחשב למקום משובם של רבים מזקני צפת, בו התפללו, למדו וערכו תיקון חצות מידי לילה. על פי המסורת של מתפללי בית הכנסת עליה ניתן לקרוא גם בחזית בית הכנסת, במקום בו עומד כיום בית הכנסת קראו מידי לילה חכמי צפת במאה ה-16 את 'תיקון חצות'
בית כנסת אשר ממוקם בקצה העיר העתיקה ועל פי המסורת, בו התפלל ולמד האר"י ובו למדו תלמידיו מפיו את תורת הקבלה. בית הכנסת נבנה בין המאה ה-13 למאה ה-14 ובמקור היה נקרא 'בית הכנסת אליהו הנביא'. על פי האגדה אף אליהו הנביא התפלל בבית כנסת זה
בית המדרש המרכזי של קהילת ברסלב בצפת. קהילה אשר נוסדה בשנות ה-60 על ידי הרב אלעזר קעניג, ועבורה נבנתה קריית ברסלב - קריית ענק המשתרעת על פני בניינים רבים אשר נבנו בקצה הרובע היהודי בעיר העתיקה. בנייתה של קרייה זו היוותה גורם משמעותי לשינוי פני העיר העתיקה
בית מדרש שהוקם על ידי רבי שמעון נתן נטע, מהאדמורי"ם לבית לעלוב. בית הכנסת נמצא בסוף קריית האומנים והעיר העתיקה, נחשב לפעיל מאוד ומתקיימים בו מניינים ושיעורים רבים במהלך ימי השבוע
