אביו של רפאל אליעז, נסים אליאס (וִיֶינְסקי),[1] היה מראשוני החייטים לילדים בבולגריה. רפאל, שנקרא בבולגריה רודולף, ובפי מכריו – רודי, היה הבן הבכור במשפחה (אחיו – ויקטור וזקו ואחותו – רוזה). שנות ילדותו הראשונות עברו עליו ברחוב פוזיטנו, שנתכנה גם בשם "הרובע היהודי", ושימש בעתיד כרקע וכשם למחזור שירים שכתב על ילדותו. את לימודיו היסודיים סיים בבית-ספר יהודי בעיר. הוא היה תלמיד חרוץ, אך יחסו לעברית היה שלילי בעטיו של המורה לעברית שהתייחס אליו בגסות. אליעז למד שנתיים בגימנסיה הקלאסית של סופיה, אך עזב בשל הערה אנטישמית של אחד המורים. הוא החל לטפח חלומות על עלייה לארץ ישראל וכתב בבולגרית שיר על החלום הציוני. לאחר הכשרה חקלאית בחווה הציונית בגורנה-באניה (כפר נופש הסמוך לסופיה), עלה ארצה עם משפחתו ועבד במשך שלוש שנים בבניין ובחקלאות בפתח תקווה, בראשון לציון ובתל אביב. חבריו בקבוצת ההכשרה הקימו את המושב בית חנן, אך הוא לא נמנה עמהם מפאת המחסור באמצעים כספיים למימון חלקו ברכישת חלקה. בשנת 1926 התקבל לעבודה כפקיד במחלקת הארכיון בבנק אפ"ק בתל אביב. מחמת המצוקה הכלכלית שבה המשפחה לבולגריה, אך הוא ואחיו ויקטור נשארו בארץ. שלוש שנים אחר כך, והוא בן 24 נשא לאישה את פולה (לבית כהנא), אגרונומית במקצועה, שעלתה מפולין. הזוג התגורר ברמת-גן, ושנתיים לאחר מכן נולד בנם הבכור, אורי, לימים פסל, צייר וצייר תפאורות.
בשנת 1932 שבה משפחתו לארץ והתיישבה בתל אביב. שלוש שנים לאחר מכן נולד בנו השני, אמנון (שנפל ב-1982 במלחמת לבנון הראשונה, בה השתתף כסמח"ט). ב-1942 פרש אליעז מעבודתו בבנק, שם הגיע לעמדת ניהול, והתקבל לעבודה כפקיד במחלקת האספקה ב"ספרית פועלים", ובמקביל החל לתרגם מחזות. בשנה שלאחריה, עם ייסוד העיתון "משמר" התקבל לעבודת עריכה בעיתון והחל לפרסם בו שירים. ב-1947 התמנה אליעז לעורך הראשון של "משמר לילדים", בו פרסם שירים וסיפורים לילדים, מקוריים ומתורגמים. בין השנים 1948–1951 ערך את הדף הספרותי של "על המשמר", אך פעילותו הספרותית לא פחתה בשל עומס העבודה, אלא דווקא הלכה והתרחבה.
שמו של רפאל אליעז היה כרוך באירוע טרגי שהסעיר את המדינה בראשית שנות השישים. צעירה בשם עליזה פאנו הועמדה לדין בפני בית המשפט המחוזי בחיפה ב-1 באפריל1961 באשמת רצח באמצעות הרעלה של אשת המשורר פולה אליעז, בכך שהכניסה רעל לכוס מיץ שמזגה לה. במשפט נתברר כי הנאשמת, שהייתה במשך ארבע שנים מאז 1956 המאהבת של המשורר, רצחה את אשת המשורר מתוך קנאה, זאת אף על פי שהנאשמת הייתה נשואה כבר לגבר אחר. טענת אי שפיות שהעלו עורכי הדין של הנאשמת נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי והיא נידונה למאסר עולם. בית המשפט העליון דחה את ערעורה. עליזה פאנו נשלחה לכלא ובעלה התגרש ממנה. בשנת 1967 קיבלה חנינה מנשיא המדינה עקב מצבה הנפשי ויצאה לחופשי.
שנה לאחר רצח אשתו התחתן רפאל אליעז בשנית, עם דבורה (לבית סופר), ממנה נולדו לו עוד שני בנים, יוחאי וניסים (לימים גיטריסט להקת סאבווי סאקרס; נפטר מדום לב בשנת 2009 בגיל 43). ב-1967 הוצע לו על ידי תיאטרון "אהל", שנקלע לקשיים, לכהן כמנהל אמנותי, בתקווה שדרמטורג ומתרגם מנוסה כמותו יצליח לחלצו מקשייו. הוא נענה בחיוב, אך תקווה זו התבדתה.
כבר בעת לימודיו בגימנסיה הקלאסית של סופיה, התגלה רפאל אליעז כבעל כישרונות של פוליגלוט וכאוהב נלהב של הספרות הקלאסית ובעיקר של מחזות שקספיר. לדברי מכריו, באותה עת "שקספיר לא ירד מדל שפתיו". ביכורי שיריו בבולגרית התפרסמו בעיתון הגימנסיה ובכתב-העת האוונגרדי "היפריון" (העורכים: המשוררים – טודור טרייאנוב ולודמיל סטויאנוב (בול') וכן מ. י. דניאל, שעתיד היה לעלות לישראל ולביים הצגות ב"המטאטא" וב"האהל"). קשרי ידידות נוצרו בינו ובין המשורר הבולגרי הנודע ניקולאי חרֶלקוב (בול'), שהציג לפניו את השירה המודרנית.
אף כי החל לכתוב שירים בעברית כבר בשנת 1927, כפי שמעידים כתבי היד המעטים ששרדו בעיזבונו, רק ב-1932 התפרסמו ביכורי שיריו בעברית ("שרעפים ואש", "תפילתי לשמש") בגיליון ערב פסח של "כתובים", כתב העת של המשוררים המודרניסטיים העבריים. שנה אחר כך, עם ייסודה של קבוצת הסופרים "יחדיו", הצטרף אליה אליעז ופרסם שירים בשבועונה "טורים" ואחר כך ב"עתים". הוא היה מקורב לאברהם שלונסקי וחש קרבה והערצה לנתן אלתרמן. וב-1939 – הופיע ספר שיריו הראשון "שמש בדרכים".
ב-1942 החל לתרגם מחזות, והקומדיה "טופז" מאת מרסל פניול בתרגומו מצרפתית הועלתה בתיאטרון "המטאטא". בשנה שלאחריה החל לפרסם שירים בעיתון "משמר" בו עבד באותה עת. כעבור שנה יצא לאור תרגומו לספרו של אירווינג סטון "הספן על גבי הסוס", ושנה לאחר מכן הופיעו ראשוני תרגומיו לשירי לורקה ב"משמר" (1944). שנת 1946 הייתה פורייה במיוחד: בשנה זו ראה אור ספר שיריו השני, "אהבה במדבר", ותרגומו לספרו הפופולרי של ג'ון סטיינבק, "הפוני האדום".
בהיותו עורך העיתון "משמר לילדים" פרסם שירים וסיפורים לילדים, מקוריים ומתורגמים. בין השנים 1948–1951 ערך את הדף הספרותי של "על המשמר", אך פעילותו הספרותית לא פחתה בשל עומס העבודה, אלא דווקא הלכה והתרחבה. תיאטרון "אהל" הציג בשנת 1949 את המחזה "יום מנוחה" מאת המחזאי ולנטין קטייב בתרגומו של אליעז, והוא שקד על תרגום "מעיין הכבשים" מאת לופה דה וגה, שהועלה בתיאטרון "הבימה" ב-1951. בזכות שליטתו בספרות האירופית הקלאסית והמודרנית ובשל כשרונותיו הלשוניים המגוונים, התקבלו תרגומיו בהערכת והוא נעשה במהרה לאחד המתרגמים הבולטים של הבמה העברית. ב"הבימה", ב"קאמרי" וב"אהל" הועלו תרגומיו למחזות של שקספיר, ברכט, מולייר, לורקה, לופה דה-וגה ואחרים.
לאחר נסיעתו ללימודים בספרד, הופיע ב-1958 ספר תרגומי לורקה, "רומנסרו צועני", שצבר פופולריות רבה. ההערכה לעבודתו כמתרגם באה לידי ביטוי בסוף שנות החמישים עם הענקת פרס טשרניחובסקי (1959) לתרגומיו למחזות שקספיר, מחזות לורקה ושיריו, ול"מעיין הכבשים" ללופה דה-וגה.
בשנת 1968 החל להתקין לדפוס את שיריו, ומסר כרך אחד, "תיבת העדיים", להוצאת "ספריית פועלים", אולם הספר לא הופיע בחייו.
שנתיים אחר מותו הופיעו כל שיריו בחמישה כרכים (בעריכת חיים נגיד, בתוספת מבוא וביבליוגרפיה). שיריו הליריים ומחזור גדול של בלדות נאספו בכרכים הראשון והשני, "תיבת העדיים" ו"החייט הכחול". ב"ראמון", הכרך השלישי, נכללו עשר פואמות. הכרך הרביעי, "שירי יפו", הכיל מחזור גדול של שירים ליריים קצרים ("רצינו קן על עץ הדעת"), מחזור פואמות המוקדשות לסביבת גידולו של המשורר ("תמונות מרחוב פוזיטנו"), והמחזור "שירי יפו". שירים אלה נכתבו לאחר שעבר להתגורר ביפו, ומדי יום היה יושב ליד שולחן עבודתו וכותב שיר חדש, כעדות של מקורביו.
דעת הביקורת
יצירתו המקורית לא זכתה לאותו הד ולאותה אהדה שמהם נהנו תרגומיו. כבר עם הופעת ספרו הראשון "שמש בדרכים", הביעה הביקורת הסתייגות, והצביעה על קרבתו היתרה מדי לשירת אלתרמן.[דרוש מקור]
^נקרא גם "ויינסקי" (בבולגרית: 'מן העיר וינה') מפני שגר שנים רבות בווינה, והתמחה שם בתפירת בגדי ילדים. שמה של העיר הוסיף ככל הנראה ליוקרתו. (כך ע"פ: רפאל אליעז, שירים, ספרית פועלים, 1976, עמ' 31.
.svg){kind=logo}