רחה שְוַייצר (Schweitzer) נולדה ב-1892 בנוֹרְדֶן (Norden) שבצפון-מערב גרמניה. אביה, מנחם מנשה שוייצר, שימש כמורה בבית הספר היהודי בנורדן, פעיל בארגון התפילות בעיר ושימש כחזן. אימה ברטה לוי-שוייצר הייתה מורה פרטית לשפות זרות, צרפתית ואנגלית.
השם רחה ניתן על ידי הוריה על שם בתו של נתן החכם, גיבורו של המשורר והמחזאי גוטהולד אפרים לסינג, המייצג את היהודי הגרמני החדש, שבאישיותו מתמזגת השמירה על הדת היהודית, הבקיאות בתרבות החילונית, והסובלנות לדתות אחרות.
רחה ושלושת אחיה חונכו בביתם על ידי הוריהם בשנותיהם הראשונות.
המשפחה שהייתה עדה לגילויי אנטישמיות החליטה לעבור בשנת 1897 לעיר גלוֹגאוּ בחבל שלזיה, בדרום-מזרח גרמניה. גם שם נתקלה רחה פריאר ביחס אנטישמי ממורתה ומילדי כיתתה בבית-הספר. מאמרה "שלט לבן אחד"[1] מתאר אירוע אנטישמי אחד מני רבים שעיצב את תפישת עולמה.
לאחר סיום לימודיה התיכוניים, למדה בבית מדרש למורות ושפות בברסלאו (היום, וורוצלאב).שם הוסמכה כמורה להוראת גרמנית, צרפתית ואנגלית בבתי ספר תיכוניים[2].
שמות ילדיהם ניתנו כביטוי לציוניותם: שלהבת (שלהבת-יה), עמוד (עמוד-האש).
בשנת 1937 הפסיק שלהבת את לימודיו בגרמניה ועבר לאנגליה, לאחר שהומלץ לגרשו מבית הספר לאור כתיבת חיבור שנגד את התזה הפטריוטית הגרמנית. עם התגברות האנטישמיות ויום לאחר ליל הבדולח, קיבל הרב ד"ר משה (מוריץ) יששכר פריאר טלפון מפקיד גסטפו בעילום שם שהודיע לו ששמו ברשימת המשלוח למחנה הריכוז. בעקבות הודעה טלפונית זו נמלט מוריץ פריאר בשנת 1938 דרך איטליה לאנגליה. הצטרפו אליו בניו, עמוד בשנת 1938 וזרם בשנת 1939. לאחר המלחמה עבר מוריץ פריאר לשווייץ ועלה לישראל בשנת 1967, שנתיים לפני פטירתו.
בשנת 1939 זומנה פריאר להתייצב בפני אדולף אייכמן, שהיה בשעתו הממונה בפועל על "הלשכה המרכזית להגירת יהודים מגרמניה", זאת לאחר שהלשינו עליה שהעבירה מסמכים שיועדו ליהודי גרמניה לטובת עלייתם של יהודים מפולין. שם ניטל ממנה דרכונה ונאסר עליה לצאת מברלין. ביולי 1940 הצליחו פריאר ובתה מעין להסתנן בעזרת מבריחים לזאגרב שביוגוסלביה. במרץ 1941 עלתה פריאר עם בתה דרך טורקיה לארץ-ישראל.
גם בישראל המשיכה פריאר את פעילותה למען החברה והתרבות בישראל ולא חדלה מעשייתה זו עד ליום מותה.
פעילותה הציונית החלה בשנת 1922. בעת כהונתו של הרב ד"ר מוריץ פריאר כרב אשכנזי בסופיה בירת בולגריה, הקימה שם פריאר את סניף ארגון ויצו העולמי[3]. אף שלרוב הנשים היהודיות בסופיה לא היה עניין בציונות, היא רתמה אותן לפעילות הסניף באמצעות הקמתו של חוג ספרות, ובזכות שליטתה בשפת הלאדינו, אותה רכשה עם הגעתה לעיר.
בשנת 1926, עם מינויו של מוריץ פריאר לרב בשלושה בתי כנסת אורתודוקסיים בברלין בשכונות המאוכלסות ביהודים יוצאי מזרח אירופה, עקרה המשפחה לברלין.
בשנת 1935 תרגמה פריאר את הספר "דברי פועלות"[4] לגרמנית. בספר זה, שפורסם לראשונה בשנת 1930, מצאה פריאר את התשובה לקליטתם הנכונה של בני נוער עולים בארץ ישראל, באמצעות חינוך לעבודת אדמה תוך שילובם בקיבוצים ובמושבים. ספר זה קיבץ בתוכו רשימות שנכתבו על ידי עשרות פועלות, בנות העלייה השנייה והשלישית, רובן חברות הקיבוצים הראשונים והפך לאחד מספרי היסוד במערכת החינוכית של תנועות הנוער והחלוץ בגולה.
בשנת 1931, כשגבר המשבר הכלכלי והפוליטי בגרמניה, נזכרה פריאר בדברי בורוכוב[5] ביחס להגדרת הציונות שתוארה ככוח המסוגל לשנות באופן טוטאלי את תנאי הקיום של העם היהודי, באמצעות עיסוק בחקלאות.
התעצמותה של התנועה הנאצית הייתה מבחינתה כ"מציאות הדוחפת את האדם אל שורשיו" כלומר לפעילות ציונית. באותה עת הבינה פריאר שזו העת לפעול למען עלייתם של בני הנוער מגרמניה[6]. על רקע האנטישמיות הגוברת בגרמניה, הפכה פריאר לציונית מעשית.
בשנת 1932 הקימה פריאר בברלין את ארגון "עליית הנוער", שהפך לימים למפעל ההצלה והחינוך הגדול ביותר עבור 180 אלף ילדים ובני נוער יהודים, בתקופת השלטון הנאצי ואחריו[7]. בזכות פעילותה זו ניצלו אלפי ילדים יהודיים ממכונת המוות הנאצית.
בשנת 1932 פוטרו 12 נערים יהודים מעבודתם על רקע דתם. הנערים פנו אל פריאר שהתנדבה ב"לשכת העבודה של הקהילה היהודית בברלין", כדי שתסייע להם במציאת עבודה. בעקבות פניה זו, והקשיים המצטברים של נוער יהודי בגרמניה בשל האנטישמיות העולה וגואה, הבינה פריאר, שהציונות חייבת להציע פתרון מעשי לשאלת חייהם של הנערים המפוטרים. רעיון שהפך לחלק מובן מאליו מההיסטוריה היהודית והישראלית, אך היה חדשני בשעתו ועורר ויכוח בקרב יהודי גרמניה ובקרב יהודי ארץ ישראל.
בספרה "ישרש" כתבה כי הגיעה העת שנוער יהודי היכול לתרום תרומה משמעותית לבנין העם היהודי בארץ ישראל, יעלה לארץ ישראל ויכה בו את שורשיו[8]. היא שתפה ברעיון זה את אנצו סירני, שליח התנועה הקיבוצית ששהה באותם ימים בברלין. הוא תמך ברעיון ועודד אותה להתקשר עם הסתדרות העובדים בארץ-ישראל.
פריאר פנתה לגורמים מרכזיים שונים ובהם להסתדרות העובדים בארץ ישראל, ולהסתדרות הציונית בגרמניה, ויצו, עזרא, העיתון הציוני הרשמי בגרמניה (יודישה רונדשאו) ולעיתונים יהודיים אחרים בגרמניה. רעיונותיה נתקלו בסרוב מוחלט מצד המנהיגות הציונית בגרמניה שדחו אותם בטענה שעדיף כי ילדים אלו ירכשו הכשרה חקלאית מאיכרים גרמניים בעלי ניסיון, ולא מאנשי הקיבוץ בארץ ישראל[9]. לפיכך, היא פנתה ישירות אל בני הנוער היהודי בברלין והציעה להם להירשם כמועמדים לעליה[10]. אף כי רבים מבני הנוער בברלין התלהבו מתוכניתה, הציבור היהודי היה מודאג מהתעוררות הנוער לרעיון.
בנחישותה, ניסתה פריאר להשיג סרטיפיקטים לנערים שפנו אליה בינואר ושמספרם עלה בינתיים ל-25. פנייתה להנרייטה סאלד, שעמדה בראש השרות לעבודה סוציאלית בוועד הלאומי בסוכנות היהודית בירושלים, נתקלה אף היא בסירוב, בטענה כי הנערים העניים בארץ ישראל קודמים לבני הנוער הרוצים לעלות מברלין[11]. המוסדות היהודיים בברלין, ההסתדרות הציונית בגרמניה והוועד הארצי של ויצו דחו את מעשיה.
פריאר יצרה קשר עם קיבוץ עין חרוד וניהלה עמו משא ומתן לקליטת קבוצות הנוער שארגנה. בנוסף היא הגיעה להסכם עם הקיבוצים רודגס, לימים קבוצת יבנה, כפר גלעדי, תל יוסף ואחרים לצורך קליטת חבורות בני נוער נוספות שהיא תכננה לארגן.
ביוני 1932 נפגשה פריאר בברלין עם ד"ר זיגפריד להמן, מייסד ומנהל כפר הילדים והנוער בן-שמן. הוא נפגש עם קבוצת הנוער הראשונה המיועדת לעליה, ואפשר ל-12 בני הנוער הראשונים לעלות לבן-שמן באמצעות רישיונות העלייה שהיו בידיו. באוקטובר 1932 עלתה הקבוצה הראשונה של "עליית הנוער" שכונתה אלומות[12], אחת מני רבות שתבואנה בהמשך.
ישיבת היסוד הראשונה של "עליית הנוער", התקיימה אצל הנוטריון ד"ר הוגו פִירְט ב-30 בינואר 1933. האגודה הוגדרה כמוסד צדקה: "ועד העזרה לנוער יהודי" (Jüdische Jugendhilfe), אך היהודים הכירוה בשם "עליית הנוער". מטרות האגודה הוגדרו כך: "הכשרתם המקצועית וסידורם בארץ-ישראל של נערים יהודים מחוסרי עבודה הנמצאים בגרמניה". בישיבה השנייה שהתקיימה ב־5 בפברואר 1933 נחתם הפרוטוקול הרשמי, ובו שמות נושאי התפקידים: "הגברת רחה פריאר – יו"ר, והאדונים [אדם] סימונסון – מזכיר, וסאלי היילברון – גזבר[13].
שאר החותמים היו הרב ד"ר פריאר, ד"ר הוגו פירט, הא' חנוך ריינהולד והגב' סולובייצ'יק. בפועל היה זה ארגון של כל תנועות הנוער הציוניות בגרמניה שתמכו בעליית נוער יהודי לארץ ישראל. הם רשמו את המועמדים הפנו אותם להכשרה ולארגון העלייה וסיפקו סרטיפיקטים (רישיונות עליה)[14].
במאי 1933, לאחר שקבוצה נוספת של 60 בני-נוער הייתה מוכנה להישלח לעין-חרוד, הגיעה פריאר לביקור ראשון בארץ ישראל, ונפגשה עם ראשי הסתדרות העובדים. גם בישראל היה פער בין ידידים ובעלי תפקידים שנכבשו ברעיון, לבין המוסדות הרשמיים שסירבו לשתף פעולה. ב-30 במאי 1933, נוסד "ועד שיתוף הפעולה לעלית ילדים ונוער", אשר מטרותיו הוגדרו כארגון וגיוס כספים והפצת המידע ביחס לפעילות הארגון. פריאר החלה לגייס כספים בארצות אירופה, כדי לאפשר לכמה שיותר בני נוער להגיע לארץ ישראל[15]. חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, נאות לתרגם את רעיונה של פריאר למסגרות מדיניות וארגוניות. הוא נפגש בבן שמן ב-16 ביוני 1933 עם הנציב העליון הבריטי ארתור ווֹקוֹפּ, לצורך הקצאת סרטיפיקטים לעליית הנוער, אך באותו הלילה, לאחר שובו מהפגישה, נרצח[16].
באוגוסט 1933, על רקע עליית היטלר לשלטון, אישר הקונגרס הציוני ה-18 בפראג את רעיונותיה של פריאר, והוחלט על הקמת משרד אשר יפעל ליישובם של יהודים יוצאי גרמניה בארץ ישראל[17]. חיים ויצמן מונה לראש המפעל, וארתור רופין מונה למנהל מחלקה זו בארגון הסוכנות היהודית. סאלד ניהלה את עליית הנוער בפועל. היא דאגה לסדרי העלייה בארץ ישראל, שכללו השגת סרטיפיקטים ועריכת חוזים עם הקיבוצים. פריאר דאגה להכנת הנערים לעלייה לישראל, במסגרת אגודת "ועד העזרה לנוער יהודי" בגרמניה[18].
קבוצה נוספת הגיעה ב-1 בינואר 1934 לקיבוץ עין חרוד. כעבור ארבעה חודשים הועלתה קבוצה דתית ראשונה לקיבוץ רודגס. לאחריהן, הוקמו קבוצות בתל חי, בנהלל, בכפר חסידים, ובקיבוצים ובמושבים נוספים. גם בית הספר למקצועות המלאכה ע"ש לודוויג טיץ, הוקם בקיבוץ יגור. קבוצות שסיימו הכשרה הועברו להתיישבות קבועה באלונים ובשדה אליהו. בני נוער אלו, שעלו לישראל, נבחרו בקפידה הן בשל המספר המועט של הסרטיפיקטים, והן בשל התנאים ויכולת הקליטה של הקיבוצים.
בשנת 1935 הציעה פריאר להרחיב את מפעל הצלת הנוער גם לפולין, לאוסטריה ולצ'כוסלובקיה, אך הצעתה נדחתה בידי המוסדות הציוניים.
ב"ליל הבדולח" ב-9 בנובמבר 1938, פגשה פריאר בברלין את דוד רמז, שביקש ממנה להצטרף אליו לישיבה חשובה בלונדון, בנושא הצלת ילדי היהודים בגרמניה. הישיבה התקיימה בהשתתפות חיים ויצמן, דוד בן-גוריון וגולדה מאירסון (מאיר). פריאר הצטרפה לישיבה זו שבעקבותיה סודר מקלט לבני הנוער שנותרו בגרמניה[19].
מתוך 60,000 בני נוער בגרמניה, ניצלו 30,000. כשליש מהניצולים הועברו לאנגליה ורבים מהנותרים – לארצות בנלוקס וסקנדינביה. 13,000 ילדים מגרמניה, מאוסטריה (שם פעלה מול אהרון מנצ'ר) ומצ'כוסלובקיה נקלטו במוסדות ובמשפחות נוצריות. פריאר, שחששה שילדים אלה יאבדו את זהותם היהודית, ניסתה לארגן מחנות הכשרה לילדים בקפריסין, בטורקיה וביוון, אך מאמציה לא נשאו פרי. הילדים אומנם ניצלו, אך חלקם המיר את דתו.
בשנת 1939, העלתה פריאר בפני ועדת "הכשרה ועליה" בקונגרס הציוני בז'נבה, תוכנית שהגתה בשם "פדיון הילד"[20]. מטרתה של התוכנית הייתה גיוס כספים למען הכשרת הילדים בארץ ישראל ומחוצה לה באמצעות הטלת מס אחיד שישולם בשעה שהילד נולד. ההצעה להנהיג מס זה נדחתה.
באותה שנה, הצליחה פריאר לשחרר ממחנה הריכוז זקסנהאוזן, יהודים עצורים בעלי אזרחות פולנית, כי חשה סכנה לחייהם[21], באמצעות 30 טופסי בקשה לאישורי הגירה מטעם הגסטפו, אותם לקחה מההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה בראשותו של הרב ליאו בק (היו אלה מסמכים לפיהם, יהודים יכלו להשתחרר ממחנות ריכוז כאשר יכלו להוכיח שיש להם אפשרות לצאת מגרמניה תוך זמן קצר).
מנהיגי ה"התאחדות", ובראשם הרב ליאו בֶּק, דרשו את התפטרותה מראשות "ועד העזרה לנוער יהודי" בעקבות מעשה זה. בנוסף הם הלשינו על מעשיה לגסטפו, והיא זומנה להתייצב בפני אדולף אייכמן, הממונה על "הלשכה המרכזית להגירת יהודים מגרמניה". שם ניטל ממנה דרכונה ונאסר עליה לצאת מברלין.
ביולי 1940, בהיותה בווינה שלחה פריאר מבריחים להעביר ליוגוסלביה קבוצה של 120 בני נוער, שאבותיהם נספו במחנות ריכוז בגרמניה. היא השיגה מידי חיים בֶּרלָס, שליח הסוכנות באיסטנבול לענייני העלייה, רק 90 סרטיפיקטים.
במרץ 1941 הגיעה רחה פריאר עם בתה דרך טורקיה לארץ-ישראל. לאחר שיושׁקו אינדיג (יוסף איתאי), חבר הנהגת "השומר הצעיר" בזאגרב, התחייב בפניה לדאוג לילדים ולהביאם בשלום לישראל. ב-6 באפריל 1941, העלה אינדיג את 90 הנערים נושאי הסרטיפיקטים על רכבת שיצאה מזאגרב בדרכם לארץ ישראל. אינדיג נשאר ביוגוסלביה עם 30 הנערים הנותרים, שאליהם נוספו עוד נערים שמספרם הגיע ל-70, וכן כמה מלווים מבוגרים[22].
עם הגעתה לישראל פנתה פריאר לסאלד, בבקשה שתיתן לה את 30 הסרטיפיקטים שחסרו לה. אך סאלד סירבה בטענה, שאין הדבר חוקי[23]. סאלד אף סירבה לקבל את פניהם עם הגעתם לישראל.
עם עלייתה לארץ ישראל הודחה פריאר על ידי הנריאטה סאלד מכל תפקידיה בהנהלת עליית הנוער. מעין בתה נשלחה להתחנך בקיבוץ משמר העמק. בספרה "ישרש", מתייחסת פריאר להדחתה: "בזה הושם קץ לעולם לעבודתי אני במפעל עליית-הנוער". אך המפעל כשהוא לעצמו הלך וגדל[24].
אף כי בתחילה, מטרתו של ארגון "עליית הנוער" הייתה ממוקדת בעלייתו של נוער יהודי מגרמניה, עם השנים, נכללו מדינות נוספות במפעל זה, שאף בהן התגברה הסכנה ליהודים. עד 1939, פרוץ מלחמת העולם השנייה, עלו לארץ ישראל דרך עליית הנוער כ־7,000 ילדים ובני נוער[25]. 90% הגיעו ממערב אירופה והשאר ממזרחה.
פריאר, שלא הצליחה להשתלב באופן פעיל בהנהלת עליית הנוער, ייסדה בשנת 1943 מסגרת חינוכית נפרדת לטיפול בילדים במשפחות מצוקה בארץ ישראל, תוך התאמתה לרעיון החינוך החקלאי. תוכנית זו כונתה "המפעל להכשרת ילדי ישראל, מייסודה של רחה פריאר". את שמה שילבה בשמו של המפעל, כדי להבטיח את זכויותיה עליו, לאחר הניסיון להשכיח את שמה מעליית הנוער.
הרעיון המרכזי שהונח ביסודו נבע מעובדת הימצאותם של ילדים ובני נוער, לרוב בני עדות המזרח, שהתגוררו בשכונות העוני בערים הגדולות: ירושלים, תל אביב, חיפה ועוד, ברחוב. ילדים ממשפחות דלות או הרוסות, שאינם לומדים אלא עובדים לעיתים בעבודות פשוטות והם חסרים מסגרת חיים וסביבה רצויה להתפתחותם. היא ביקשה להקנות לילדים אלו מסגרת של הסתגלות לאורח חיים תקין ולמפגש עם ערכי תנועת התחייה של עם ישראל[26].
המפגש עם הילד הישן ברחוב בן-יהודה בירושלים, וילדים נוספים בהם נתקלה ברחובות, נטולים זכויות אלמנטאריות של חינוך, מזון, לבוש ועוד, עובדים בעבודות קשות כדי לסייע לפרנסת משפחה דלת אמצעים, עורר אותה לפעולה ולהקמת המפעל שיביא את ילדי ישראל שבמצוקה לקיבוצים[27], במטרה לחנכם לעבודה פרודוקטיבית ולמניעת התדרדרותם לפשע[28].
פריאר הייתה מודעת גם לממצאי מחקרים אקדמאים שנעשו בארץ ישראל, והצביעו על אלפי ילדים שלא למדו כלל או למדו באופן חלקי בלבד[29][30][31]. בעקבות ממצאים אלו ומפגשיה עם ילדי הרחוב, פנתה פריאר אל הסוכנות בבקשה לסיוע[32]. במכתב פרסה בפניהם את הבעיה, וטענה כי הפתרון למצב, יהיה באמצעות העברתם של הילדים לסביבה אחרת שתקנה להם השכלה, מקצוע, הכשרה חקלאית ותאפשר להם הליך סוציאליזציה תקין[33]. בקשתה לסיוע נתקלה בסירוב.
בבסיס הרעיון להקמתו של המפעל עמדה הזכות הטבעית של כל ילד לבית הדואג לצרכיו. ובאין בית מתפקד עבור ילדים יתומים, ילדים להורים חולים ועוד, יש למצוא תחליף לבית, באמצעות הפנייתם להתיישבות העובדת ובעיקר לקיבוצים[34]. על בסיס הנחות אלו הוכנה מסגרת לטיפול בילדים שהופנו הן על ידי לשכות הסעד בישראל, הן על ידי גופים רשמיים למחצה ולעיתים גם על ידי ההורים. טווח הגילאים כלל ילדים בני 6–12. מגיל 12 עברו הילדים לאחריות המשק ועם סיום לימודיהם התקבלו כחברי משק. ילדים שאינם היו מסוגלים להמשיך את לימודיהם אחרי כתה ח' הופנו למוסדות "עליית הנוער".
פריאר פרסמה את רעיונותיה לצורך גיוס תמיכתם של מובילי דעה, ולצורך גיוס המשאבים הדרושים ל"מפעל". בדצמבר 1941 היא פנתה למספר אישים מתחומים שונים שמילאו תפקידים שונים באקדמיה, במערכת הבנקאית ובארגונים ציבוריים שונים וביקשה מהם להצטרף לוועד היוזם של "המפעל". לפנייתה צרפה תוכנית הכוללת את מטרות הארגון, דרכי גיוס הילדים, התקציב הדרוש, יחסים עם גופים אחרים המטפלים בילדים וכן מבנה ארגוני[35].
הגוף המייסד שהתכנס לראשונה ב-7 בדצמבר 1941, כונה במסמכים בשמות שונים "הוועדה היוזמת למפעל הכשרת ילדי ארץ ישראל" או לחלופין "המועצה". בישיבת היסוד השתתפו רחה פריאר - יו"ר, פרופ' ברגמן, גב' הלפרין, ארנסט כהן, ד"ר ליאו כהן, א. פרנקל, ד"ר פ. אולנדורף וגב' ס. ורונסקי[38]. בישיבה זו אושרה התוכנית ונקבע כי אברהם פרנקל יהיה היו"ר, פריאר נבחרה כמרכזת, ארנסט כהן נבחר כגזבר ודר' אהרון ברט כחבר נוסף. ד"ר אשר מלאך ופרץ נפתלי נבחרו כנאמנים.
בתקנון האגודה[39] שהועבר לצורך רישומה אצל "רשם האגודות במשרד מושל המחוז" צוין שם האגודה: "מפעל הכשרת ילדי ארץ ישראל', והמטרה: העברת ילדים מן העיר אל הכפר והכשרתם המקצועית בייחוד לחקלאות, בתקנון פורטו האמצעים, פרטי המייסדים, שמות חברי ההנהלה, האספה הכללית ודרכי קבלת החלטות.
בקשתה של פריאר לשתף פעולה עם "עליית הנוער" לקבלת סיוע תקציבי או סיוע במציאת מקומות להשמת הילדים נתקלה בסירוב. בחיפושיה אחר אישים בעלי ממון הכירה פריאר קבוצת יהודים סלוניקאים עשירים בתל אביב שכללה את משה בז'רנו, שלמה ונזיה, יצחק ארדיטי ומשה לוי, שביקשו לייסד מפעל הנצחה לזכרו של דוד פלורנטין, הם הסכימו לחבור אליה למפעל משותף שיקרא המפעל להכשרת ילדי ארץ ישראל ע"ש דוד פלורנטין שמרכזו יהיה בתל אביב ושמטרתו תהיה לסייע בגיוס הכספים הדרושים להפעלתו. לצורך כך הוקם בתל אביב ועד מרכזי שגיבש תוכנית שעיקריה דומים מאוד לתוכנית המקורית[40].
ביולי הוקם ועד מנהל זמני בו כיהנו חברים משני ה"מפעלים" הירושלמי והתל אביבי. פריאר נבחרה ליו"ר, ארנסט כהן (גזבר), אמילי הלפרן, וכן מרדכי פרנק, והא. פיצ'ון. תוכנית הפעולה כללה הקמת 4 חברות ילדים ובהם 100 ילדים בני 10–11, שיצאו להכשרה לתקופה של 4–5 שנים רצופות, תוך חיפוש אפשרות להעברתם לתקופה של שנתיים נוספות למסגרת עליית הנוער[41]. במקביל לאיתור הילדים, נמצאו 120 תורמים שהתחייבו לתרום למשך 4 שנים רצופות.
המפעל טיפל בילדים בגילים 11 עד 14, והיווה מעין שלב מוקדם לחטיבות החינוכיות של עליית הנוער. הכוונה הייתה לקלוט את הילדים בכיתות יחד עם ילדי הקיבוץ, שהכיתות בהן לא היו מלאות[42]. פריאר התאימה לכל ילד את המסגרת ההולמת אותו, ובמו ידיה הובילה אותו למקום שנועד לו[43].
בשנות השבעים, משהלך ופחת מספר הילדים שנקלטו בקיבוצים, חל שינוי במדיניותו של המפעל. שינויים והתאמה לצרכים המשתנים של החברה בישראל הובילו את משרד החינוך והתרבות לאמץ את המפעל כסוכן מתאים לטיפול בתלמידים נושרים ולהפיכתו בשנת 1973, לעמותה הפועלת בשם משרד החינוך ובתקצובו, בסידורם של ילדים נזקקים, בעלי פוטנציאל שכלי תקין, הסובלים מהזנחה, מדחייה או מנטישה ב"משפחתונים", ב"כפרי ילדים", במשפחות אומנה, במעונות משפחתיים ובמסגרות פנימייתיות אחרות.
פריאר עמדה בראש המפעל עד יום מותה.
המפעל להכשרת ילדי ישראל מוסיף להתקיים ולשגשג עד היום ופועל בתמיכת משרד החינוך ותחת פיקוחו. למפעל להכשרת ילדי ישראל כ-970 ילדים המפוזרים בכ-9 כפרי ילדים: עפולה עילית, כרמיאל, חורפיש, "נווה אלישע" גבעת עדה, משפחתוני הכפר הירוק, "נווה יהודה" נס ציונה, "נווה הרואה" אשקלון, "נווה גלים" אשדוד, 3 מועדוניות יום, ומעונות משפחתיים בכפר חב"ד, במגדל העמק, בראשון לציון, ברמת גן, בקיבוץ סעד ובויצו ניר העמק. כל מסגרות הארגון פועלות על פי מודל חינוכי ייחודי המכונה "משפחתון" לפיו 10–12 ילדים מתגוררים יחד עם זוג נשוי וילדיו הביולוגים כמשפחה אחת גדולה.
הקרן למלחינים ישראלים
בשנת 1958 התרחבה פעילותה של פריאר לתחום התרבות. נוסף לכתיבת כמה ספרי שירה, היא הקימה את "הקרן למלחינים ישראליים", לקידום המוזיקה הישראלית המקורית.
המלחין הישראלי מרק קופיטמן הלחין את האופרה "זיסקינד פון טרימברג" (1982), ללברית מאת רחה פריאר. האופרה היא שורה של סצנות קאמריות מחייו של זיסקינד, שלפי המסופר באופרה קרוי על שם חברו מילדות, שהיה לברון פון טרימברג ולפטרונו של הזמר והמשורר.
הקרן חדלה להתקיים עם מותה.
הקמת הטסטמוניום
בשנת 1966 הקימה יחד עם המלחין רומן האובנשטוק-רמתי את "הטסטימוניום" (Testimonium, 'עדות') – מפעל שנועד להנציח באמצעות יצירות מוזיקליות מאורעות מרכזיים בתולדות העם היהודי. למפעלה זה גייסה פריאר מלחינים נודעים, יהודים ולא-יהודים, בהם בן-ציון אורגד, סרג'יו נטרא, האגל, שטוקהאוזן, קסנאקיס ואחרים[44].
כמו כן כתבה את התמליל לאופרה "אמנון ותמר" מאת יוסף טל ולאופרה "משפט 19" מאת יצחק סדאי. עוד בוצעה לראשונה בטסטימוניום הראשון הקנטטה הכוריאוגרפית "ירושלים" מאת המלחין דוד עורי, לטקסט מפסוקי תהילים[45].
המאבק להכרה
פריאר ניהלה מאבק עיקש[46] ותבעה מראשי עליית הנוער ומנהליו להכיר בה כמייסדת. היא פעלה נגד משה קול, שעמד עשרות שנים בראש הארגון, ופעל תחת צלה של סאלד.
בעקבות תביעה משפטית של פריאר נגד משה קול ב-1954 על "התעלמות ממאמציה והישגיה כמייסדת עליית הנוער" ומאבקים נוספים שניהלה להכרה בהישגיה, קבע בית המשפט המחוזי בירושלים שפריאר היא היוזמת של מפעל עליית הנוער והיא זו שהניחה את יסודותיו, כך הוכרו זכויותיה של פריאר בהצלת אלפי ילדים יהודים באירופה[47].
ב-1958, הוענק פרס ישראל לעליית הנוער. הגורמים הרשמיים המשיכו להתעלם מפריאר והיא לא הוזמנה לקבלו. ספרים לא מעטים שנכתבו ברבות השנים על עליית הנוער המשיכו להפחית בחשיבות תרומתה, והזכירו את שמה בחטף או כלל לא. הספר שיצא במלאת מאה שנה להולדתה של סאלד ציין בקצרה את שמה של פריאר, ולא התייחס לתרומתה.
ב-1966, פנה יצחק ארצי שהחליף את משה קול בתפקידו, אל פריאר בבקשה לכתוב מאמר בספר שפורסם על עליית הנוער. במאמר זה תיארה את פעילותה בהקמת הארגון. פרסום הספר שערך רוזנבליט סלל את הדרך להכרה הרשמית במעמדה של פריאר.
בשנת 1981 זכתה פריאר בפרס ישראל על מפעל חיים, על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה בשירותי רווחה, קהילה ונוער.
הנצחות
על אף פועלה הרב, שמה של פריאר חקוק על קומץ אתרים:
בשכונת קטמון בירושלים, בקרבת הבית שבו גרה, ברחוב רחל אמנו ישנה כיכר על שמה, אותה יזם טדי קולק.
בעיירת הולדתה של פריאר בעיר נורדן שבצפון גרמניה ישנה כיכר מרכזית על שמה.
בבאר שבע נקרא רחוב על שמה, שיזם שלמה גבעון, מקבוצת הילדים שהעלתה לארץ ישראל במלחמת העולם השנייה.
אחד מלוחות ההוקרה שהציבה עיריית ברלין בחוצות העיר לזכר יקיריה, מוקדש לזכרה. הלוח מוצב בבית הקהילה היהודית ברחוב פזאננשטראסה ברובע שרלוטנבורג.
בסוף שנות ה-80 סייעה עיריית ברלין בהקמת בית תרבות - אולם המופעים "יד רחה פריאר" בקיבוץ יקום, שכמה מחבריו הוותיקים היו 'נערי רחה'. בחזית המבנה יצרו האמנים שמואל כץ (צייר) ומשה סעידי תבליט קרמיקה אמנותי. ארכיונה של פריאר מרוכז בקיבוץ יקום, באולם המופעים "בית רחה פריאר".
ועדת השמות בעיריית נתניה נתבעה להסיר את שלט הרחוב הקרוי על שמה בשל מחאת הדיירים ברחוב שטענו 'אנחנו לא פראיירים!'.
