פראייר היא מילת סלנג ישראלי המתארת אדם שמאפשר את ניצולו בידי אחרים. זהו מושג מפתח בחברה הישראלית, והרצון לא להיות "פראייר" מהווה מוטיב מרכזי בהוויה הישראלית-צברית.
אטימולוגיה
קיימות כמה סברות למקור המילה.
לפי רוביק רוזנטל, ייתכן שמקור המונח במילה הגרמנית Freier, שפירושה אדם המחזר אחרי אישה (Frau בגרמנית). בהקשר זה נעשה גם שימוש במילה במשמעות של אדם המבקר אצל זונות, שקל להפילו בפח ולהונות אותו. בעקבות הגרמנית חדרה המילה לשפת הדיבור הרוסית במשמעות של איש פתי ונאיבי, שהתקבעה, בהשפעת הרוסית, בסלנג הישראלי.[1]
"פרייהר" (Freiherr) היא דרגת אצולה זוטרה (מקבילה בערך לברון) Barfifon. ייתכן שיש קשר בין הצליל גרמני הבולט לבין המשמעויות ה"ייקיות" הסטריאוטיפיות כגון קבלת מרות, היצמדות לכללים נוקשים ופורמליים על חשבון גמישות, פקחות ואלתור.[דרוש מקור] בסלנג העברייני של אודסה בראשית המאה ה-20, שהיה מבוסס על יידיש, תיארה המילה אדם שומר חוק, בניגוד לעבריינים מקצועיים.[2]
אפשרות נוספת היא שהמקור בא מהמילה Freier, שמשמעותה "פנוי" או "חופשי" בגרמנית. כך, מי שפנוי, יכול להיות מנוצל על ידי האחר.[דרוש מקור]
לפי השערה אחרת, מקור המונח הוא ברומניה, שם נהגו בני האצולה האוסטרו-הונגרית לבלות חופשות במאה התשע עשרה, והיו מוכנים לשלם מחירים מופקעים על מוצרים ושירותים מבלי למחות או לעמוד על המקח. כתוצאה מכך נכנסה המלה fraier לשפה הרומנית במשמעות דומה לזאת בעברית המודרנית, והובאה לארץ בידי יהודים מרומניה.
יש הטוענים שמקור המילה בשפה הפולנית, שבה יש למילה אותה משמעות.[3]
משמעות הפראייר בתרבות הישראלית
הפראייר מהווה עבור ישראלים רבים תיוג שלילי שיש להימנע ממנו. החשש מהתיוג החברתי, אך גם העצמי, כל כך חזק, עד כי יש הטוענים שהוא מהווה אחד המניעים המרכזיים עבור היחיד באינטראקציות עם אחרים בחברה. [דרוש מקור]
ניתן לראות בדור הלא-פראייר דור סוציולוגי שלישי, לאחר דור החלוץ ודור הצבר. בדור החלוץ הייתה היררכיה חברתית שנקבעה על סמך השירות למען החברה, היינו עד כמה אדם שירת את החברה ופעל לבניינה באופן הנחשב ליוקרתי (גם זהות המבצע נחשבה). בדור הצבר ההיררכיה החברתית נקבעה לא רק על סמך הסטטוס ההישגי אלא גם על סמך הסטטוס השיוכי - מי שנולד בארץ נחשב לצבר, כאשר גם בין הצברים היה מדרג שהסתמך על מאפיינים שיוכיים. בניגוד לחלוץ ולצבר, הלא-פראייר אינו מבקש ליצור היררכיה ברמת המקרו, אלא חותר ברמה זו לשוויוניות חברתית. ההיררכיה הקיימת, אם בכלל, במושג הפראייר היא היררכיית מיקרו, היררכיה רגעית, המבוססת על אסרטיביות.
ברמה המקרו חברתית, ניתן למצוא ריבוד חברתי באופן בו קבוצות בחברה הישראלית יכולות להיתפס כפראייריות יותר או פחות. השכבות המצויות בשולי החברה מעודדות אנטי פראייריות, כתוצאה מתחושות ניכור, זרות וחוסר שייכות. בכך תרבות הפראייר יכולה לתרום לשכפול המערכת הריבודית המבוססת על מעמד חברתי, כוח ויוקרה חברתית, שכן, ביטויים כמו "אני לא פראייר" מהווה פתרון זמין, נוח ולא מועיל עבור אוכלוסיות חלשות, גם אם ברמת המיקרו ישנה תחושת סיפוק ואף תועלת.
מושג הפראייר מבטא תהליכי עומק בחברה הישראלית - אינדיבידואליזציה, הפרטה ומיסודו של הפרויקט הציוני. (אחד הפרדוקסים בפרויקט הציוני הוא בכך שהציונות ביקשה לייצר יהודים שלא יהיו פראיירים, אך כדי להגשים זאת היא תבעה משמעת חזקה לקולקטיב, ובעצם להיות פראיירים במונחים של ימינו.) יש במושג הפראייר משום מחאה כנגד התובענות של המדינה והחברה הישראלית מהאינדיבידואלים ורצון לחיים יותר "נורמליים". אף על פי כן, החברה הישראלית עדיין נשענת על בסיס קולקטיבי-אידאולוגי איתן. שני קטבים אלה מייצרים עבור הישראלים את דפוסי המחשבה שלהם ואת פרקטיקות ההתנהגות.
אל מול התיוג השלילי הבולט של הפראייר, עומד שירו של נתן אלתרמן, "אליפלט" (מילות השיר). אליפלט, גיבור השיר, הוא פראייר מובהק:
- אם גוזלים מידיו צעצוע,
- הוא נשאר מבולבל ומחייך,
- מחייך מבלי דעת מדוע,
- וכיצד ובשל מה זה ואיך.
עם זאת, הפראייריות של אליפלט היא הדוחפת אותו, לפי השיר, לבצע מעשה גבורה:
- אז הרגיש אליפלט כאילו
- הוא מוכרח את המלאי לחדש,
- וכיוון שאין אופי במיל לו,
- הוא זחל כך ישר מול האש.
את ההוקרה לפראייר נותן המלאך גבריאל, האומר:
- אליפלט אל פחד,
- אליפלט, אל פחד וחיל
- במרום לנו יש ממך נחת,
- אף שאין לך אופי במיל.
בשנות ה-70 של המאה ה-20 החל המושג לקבל משמעות אנטי-ממסדית. אם במילון הראשון לעברית מדוברת של דן בן אמוץ ונתיבה בן-יהודה המושג מופיע במובן של אדם תמים ומנוצל, הרי בספרם השני מופיע הערך "הפראייר של גולדה".
לקריאה נוספת
- לואיס רוניגר ומיכאל פייגה, תרבות הפראייר והזהות הישראלית, אלפיים 7, 1993, עמ' 136-118.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
