כבר מגיל צעיר אנצו סרני הראה את כוחו בכתיבה, גם של יומנים וגם של רומנים, פואמות ומחזות.[8] ספרו הראשון היה "נערים טובים", ובו הוא תיאר את ימי ילדותו ברומא. הוא החל לנהל יומן. בפתח יומנו הוא מגדיר את עצמו: קצת רומנטי, טוב, אדיב וסוציאליסט - תכונה שתבוא לידי ביטוי בעתידו. הוא עסק גם בתרגומים מלטינית של יצירות של הוראציוס. הוא כתב שירי אהבה על העלמות שראה, הכיר או שמע.
לאחר בר המצווה, הוא החל בכתיבה ספרותית רבה: פואמה הירואית על גריבלדי, רומן ששמו "החובה", נובלה בשם "שלוש האחיות", מחזה "כיסופים". הנושאים היו תמיד גדולים ונעלים: אהבה, בגידה ומות גיבורים. הוא נטל חלק בתחרות של אגודת הסופרים והוציאה לאור את מבחר שיריו תחת הכותרת: "שירי האפלה והאור".
פעילות ציונית
מגעו הראשון של סרני עם התנועה הציונית היה דרך אחיו שארגן את המשלחת האיטלקית לוועידה שדנה בגורל ארץ ישראל. התנועה הציונית הסכימה כי שני נציגי יהדות איטליה יצטרפו למשלחת בראשות חיים ויצמן, דבר שנעשה בתיאום עם ממשלת איטליה אשר חששה מהתוצאות.
בתום המלחמה סרני הצטרף לתנועת נוער ברומא שנקראה "ג'ורנלינו" - תנועת נוער לא יהודית שרוב חבריה היו יהודים. מטרתה המוצהרת של התנועה הייתה להקנות לאזרחים רגש לאומי וכן ידע בניהול דמוקרטי של המדינה.
מגעו הבא עם התנועה הציונית היה ב-1921, כשטייל בגרמניה ובאוסטריה; שם נודע לו על קיום הקונגרס הציוני ה-12 בקרלסבד שבצ'כוסלובקיה. הוא החליט לבקר באזור ונשאר בו למשך כל ימי הקונגרס. בסוף 1921, בעקבות ביקור של ישראל רייכרט, מורה לטבע מארץ ישראל שהיה במסע השתלמות לקראת הקמת תחנת ניסיונות בארץ, הוקמה ברומא ובפירנצה תנועת הנוער "עבודה", לפי מתכונת תנועת הפועל הצעיר. סרני, שהיה בן 17, נבחר כמזכיר התנועה. ב-1922 הקבוצה זכתה להכרת הקהילה היהודית וניתן לה טור קבוע בביטאון יהדות איטליה - "ישראל". הוא הכיר את עורך הביטאון, אלפונסו פצ'יפיצ'י, שכונה בפיו של מוסוליני "נביא היהודים", בשל השפעתו הרבה על יהודי איטליה. בעקבות קרבתו לפצ'יפיצ'י, הפך סרני עם הזמן לשומר מסורת.
ביולי 1922 הוא החל ללמוד פילוסופיה באוניברסיטתלה ספציה שבליגוריה. הוא המשיך במגעיו עם התנועה הציונית וב-1923 השתתף בקונגרס ציוני נוסף, ה-13 גם הוא בקרלסבד. ב-1925 הוא הופיע במפגש סטודנטים בפירנצה וטען כנגד הנאמנות הכפולה של מפלגת הבונד, שהיו אנטי - ציוניים, לעם ישראל - מחד, ולמולדת האיטלקית - מאידך. עם זאת, הוא התגייס לצבא איטליה ועבר בהצטיינות קורס קצינים בחיל הרגלים.
ב-1942[9] יצא לבגדאד, במסווה של איש קשר בין משרד חברת סולל בונה בעיראק לבין הצבא הבריטי. תפקידו היה לאתר ולגבש קבוצות ציוניות בעיראק, להכשיר קבוצת מדריכים מבין חניכי תנועת החלוץ ותנועות נוער נספחות, לארגן הוראת עברית לצעירים אלה, לארגן העפלה של צעירים מתאימים ולעזור בארגון הגנה עצמית לקהילה שם.
ב-1943 הצטרף לחיילים העבריים שלחמו בדרום איטליה והיה בין היהודים הראשונים שנפגשו עם יהודי סן ניקנדרו.
זכרו של סירני הונצח בבול דאר ישראלי. ב-1 בספטמבר1988, הנפיק השירות הבולאי בול דאר לזכרו של סירני שעליו מופיע דיוקנו על רקע מצנח וצנחן. האמן צבי נרקיס עיצב את הבול. דאר ישראל מכר 1,471,000 בולים של הבול הזה.[13]
הקבר הריק עם מצבה לזכר אנצו סרני בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים.
אשתו של אנצו, עדה סרני, הייתה פעילה של המוסד לעלייה ב' באיטליה. חתנו, סרן נמרוד לויטה אשר היה נשוי להגר, בתו של אנצו, נפל בעת מילוי תפקידו ביום 14.12.1949 עת שיצא לסיור והג'יפ שלו עלה על מוקש בדרך בית גוברין. באסון מעגן, שאירע ב-29 ביולי1954, בעת גילוי אנדרטה שהוקמה לזכרו של הצנחן פרץ גולדשטיין, נספו דניאל סרני, בנו של אנצו, ועופרה, אשתו ההרה של דניאל. אחייניתו היא חברת הכנסת לשעבר עדה פיינברג-סירני.
מספריו
האביב הקדוש: יומנים, מכתבים, מאמרים, קובץ (הסדיר תרגם והקדים כלב קסטלבולונזי), תל אביב: עם עובד (ספריה לדור), תש"ז 1947.
ח"א סריני, מקורות הפאשיזם האיטלקי (תרגם מכתב-היד דאנטה לאטס), תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשי"א 1951.
Enzo Sereni and R.E. Ashery (eds.), Jews and Arabs in Palestine: studies in a national and colonial problem ,New York: Hechalutz Press, 1936.
La questione ebraica, Roma: Hechaluz, 1946.
Enzo Sereni: vita e brani scelti, Milano: Gruppo Sionistico Milanese Hechaluz Keren Kajemeth Leisrael, 5708 1947.
Per non morire: Enzo Sereni, vita, scritti, testimonianze / a cura di Umberto Nahon, Milano: Federazione sionistica italiana, 1973 5733.
Enzo Sereni, Le origini del fascismo / a cura di Yacob Viterbo; introduzione di Maria Grazia Meriggi; postfazione di David Bidussa, Scandicci (Firenze): Nuova Italia (Biblioteca di storia, 74), 1998. (נכתב במקור: Origini del fascismo italiano, ca. 1939.)
Enzo Sereni, Emilio Sereni, Politica e utopia: lettere 1926-1943 / a cura di David Bidussa e Maria Grazia Meriggi, Firenze: Nuova Italia (Biblioteca di storia, 86), 2000.
לקריאה נוספת
איתיאל מילאנו, שלמה א' נכון, דניאל קארפי (עורכים), ספר זיכרון לחיים אנצו סיריני: כתבים על יהדות רומא (Scritti in memoria di Leone Carpi: saggi sull’ebraismo italiano), ירושלים – מילאנו: מוסד שלמה מאיר: מכון למדעי היהדות, תשל"א.
Daniel Carpi, "Le ultime lettere scambiate fra Enzo Sereni e Leone Carpi, aprile 1944", pp. 285-294.
עמ' 57–58: כתבי אנצו סיריני בעברית ובשפות אחרות.
משה שרת, 'פלא דמותו של אנצו סיריני ז"ל', בתוך: שלמה א. נכון (עורך), ספר זיכרון לשלמה ס' מאיר (תרל"ה-תשי"ג): קובץ לתולדות יהודי איטליה, ירושלים: מוסד שלמה מאיר, מכון למדעי היהדות, מילאנו, תשט"ז, עמ' 214–217.
פועה הרשלג, שליחות של אהבה: סיפורו של אנצו סרני, יד יצחק בן צבי, 1993.
שבעה שלא שבו: סיפורם של צנחני ההצלה במלחמת העולם השנייה / כינס, כתב, ערך והביא לדפוס: מאיר אהד, ירושלים: העמותה להנצחת שבעת הצנחנים שלא שבו משליחותם, תשס"ו 2006.
Clara Urquhart and Peter Ludwig Brent, Enzo Sereni: A Hero of Our Times, London: Hale, 1967.
Lea Scazzocchio Sestieri, Enzo Sereni, primer jalutz de Italia, Buenos Aires: Ejecutivo Sudamericano del Congreso Judio Mundial (Biblioteca popular judía. Colección Grandes figuras del judaísmo, 62), 1971.
Shlomoh Umberto Nahon, "Enzo Sereni e il volume di scritti in sua memoria", Rassegna Mensile di Israel 37 (1971), 558-571.
Lia Cases, "Ultimo incontro con Enzo Sereni", Rassegna Mensile di Israel 40 (1973), 454-458.
Mark A. Raider, "Emissaries in the Promised Land: Manya Shohat, Chaim Arlosoroff, and Enzo Sereni in the USA", Judaism 49,1 (2000), 59-79.
David Bidussa, "Una certa aria di famiglia: Enzo ed Emilio Sereni", Keshet 5,1-2 (2007), 3-22.
Carlo Ghisalberti, "Antifascismo e sionismo in Enzo Sereni", Rassegna Mensile di Israel 74,1-2 (2008), 209-218.
