PROFILPELAJAR.COM

רוברט פיפין
Robert B. Pippin
	אין תמונה חופשית
לידה	14 בספטמבר 1948 (בן 76); פורטסמות', הממלכה המאוחדת
מקום לימודים	קולג' טריניטי, אוניברסיטת המדינה של פנסילבניה
מנחה לדוקטורט	סטנלי רוזן (אנ')
מוסדות	אוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו; אוניברסיטת שיקגו; אוניברסיטת המדינה של פנסילבניה ;
תחומי עניין	קאנטיאניזם, פילוסופיה של המוסר, מחשבה מדינית, 19th-century philosophy, תאוריה ביקורתית, האידאליזם הגרמני, הפילוסופיה של פרידריך ניטשה, הגליאניזם, פילוסופיה של המאה העשרים
עיסוק	פילוסוף, מרצה באוניברסיטה
מדינה	ארצות הברית
פרסים והוקרה	מלגת גוגנהיים (2019)
	voices.uchicago.edu/rbp1

רוברט בופורד פיפן (באנגלית: Robert Buford Pippin ; נולד ב-14 בספטמבר 1948) הוא פילוסוף אמריקאי, פרופסור במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת שיקגו. פיפן ידוע בעיקר כחוקר מרכזי של האידיאליסט הגרמני, גאורג וילהלם פרידריך הגל. בנוסף לכך פיפין פרסם מאמרים וספרים אודות הפילוסופים: עמנואל קאנט, פרידריך ניטשה, מרטין היידגר, חנה ארנדט וליאו שטראוס; הסופרים מרסל פרוסט, הנרי ג'יימס, ג'ון מקסוול קוטזי; בתחום הקולנוע על הז'אנרים: מערבון ופילם נואר והיוצרים: אלפרד היצ'קוק, ודאגלס סירק. פיפין גם מכהן כנשיא הכבוד של "אגודת הגל של בריטניה הגדולה".^[1]

ביוגרפיה

פיפן קיבל תואר ראשון בלימודי אנגלית מ-Trinity College בהרטפורד, קונטיקט. הוא כתב את הדוקטורט שלו בפילוסופיה באוניברסיטת המדינה של פנסילבניה בהנחיית סטנלי רוזן (Stanley Rosen). לפני שעבר לשיקגו, הוא לימד במשך מספר שנים במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו.

בשנת 2009 הוא החזיק בקתדרה לפילוסופיה על שם שפינוזה באוניברסיטת אוניברסיטת אמסטרדם.^[2] באותה שנה, הוא נבחר לאגודת החברה הפילוסופית האמריקאית.^[3]

בשנת 2014 זכה בדוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת אופסלה.^[4] בשנת 2016 הוא הפך לחבר באקדמיה לאופולדינה.^[5] בשנת 2017 התארח לסדרת הרצאות בחוג לפילוסופיה של אוניברסיטת תל אביב.^[6] בשנת 2019 הוענקה לו מלגת גוגנהיים.^[7]^[8]

חיים אישיים

פיפין מתגורר בשיקגו. הוא נשוי לאשתו ג'ואן.

הגותו

ספרו מ-1989 Hegel's Idealism: The Satisfactions of Self-Consciousness היווה תרומה מרכזית לחקר הגל. בשונה מפרשנות מקובלת, פיפין מציג את הגל כהוגה פחות מטפיזי במובן האונטולוגי. טענותיו של הגל על הגייסט (Geist ; רוח) מתפרשות באורח אפיסטמולוגית יותר. לפי פיפין, הגל מחזיק בתזה מרכזית היא שהאפיסטמולוגיה היא מטאפיזית מכיוון שלהיות (to be) משמעו להיקבע כמובן (to be determinately intelligible). לפיכך, חלק גדול מהפרויקט של הגל, היא המשך של הפילוסופיה הביקורתית של קאנט, כנגד המטאפיזיקה הדוגמטית. הגל לא רואה בלוגיקה אונטולוגיה, אלא עוסק בלוגיקה כמטאפיזיקה, כהמשך של הלוגיקה הטרנסצנדנטלית, כמדע המחשבה הטהורה או מחשבת המחשבה אודות עצמה. לפי הפרשנות הלא-אונטולוגית של פיפן להגל, הגייסט ההגליאני אינו ישות רוחנית אלוהית, ובהתאם, האידיאליזם של הגל אינו הגנה על הפנתיאיזם-המוניסטי. לפי פיפין, יש להבין את הגייסט ההגליאני כמכלול הנורמות שלפיהן אנו יכולים להצדיק את אמונותינו ומעשינו. הנקודה החשובה היא שאיננו יכולים להצדיק דבר, אלא במרחב לוגי נורמטיבי של טעמים. לא ניתן ללהגיע להכרה ולפעולה רציונלית אנושית ללא תלות בנורמות כאלה. בנוסף, הנורמות הללו מנוסחות מבחינה חברתית-היסטורית. גיסט הוא התהליך הדינמי של הנורמות הללו והתמורות שלהן בהיסטוריה האנושית. הגל מכנה ניסוחים שונים של נורמות אלו "צורות (Gestalten) של רוח". יש להוסיף שכל צורה של רוח עלולה לקרוס תחת לחץ של כוחות פנימיים או חיצוניים (כגון חוסר עקביות פנימי באותן נורמות או התמודדות עם צורות חיים חדשות עם נורמות שונות) מה שמוביל למשבר בסמכותן של אותן נורמות. אבל בגלל הריבוי הממשי של צורות הרוח (או צורות החיים) כל תיאור של סוכנות אנושית שהיא חברתית-היסטורית נמצא בסכנה להיכנס לרלטיביזם. אז האידיאליזם ההגליאני אינו סוג של חזרה למטאפיזיקה דוגמטית פרה-קנטיאנית ופרה-ביקורתית, אלא הוא מנסה לחרוג מהפרויקט הביקורתי הקנטיאני מחד, וביקורות היסטוריסטיות על הפילוסופיה הטרנסצנדנטלית הקנטיאנית מאידך.

בספרו Modernism as a Philosophical Problem: On the Dissatisfactions of European High Culture משנת 1991, פיפין ממשיך לפתח את מה שהוא מכנה תוצאה חברתית-תרבותית. הוא נכנס לוויכוח על הלגיטימיות של הפרויקט המודרניסטי ואפשרות הפוסט-מודרניות. פיפן מנסה להגן על הבורגנות המודרנית והפרוזאית. אף על פי כן הוא מודה כי, ומנסה לחקור מדוע, התרבות הגבוהה השלטת של אותה חברה הייתה אחת ממה שניתן לכנות שנאה עצמית: הוא נע בין גוסטב פלובר ואוונגרדים מודרניסטיים מאוחרים יותר למגמות האינטלקטואליות של ההיסטוריזם החדש והדקונסטרוקציה. באופן כללי, הטיעון של פיפין הוא שהמודרנה "איננה נגמרת", שהיא ניסיון להביא שקיפות רציונלית רבה יותר לכל הפרקטיקות החברתיות שלנו ושהרבה מהשנאה העצמית של התרבות הגבוהה המודרנית מונעת מניסיונות להביא כאלה. שקיפות לאזורים שבהם זה לא היה קיים קודם לכן. ייתכן שתהליך זה לעולם לא יושלם אך ברגע שהוא מתחיל, לא ניתן לעצור אותו.

השפעה וביקורת

קריאתו האנטי-אונטולוגית של פיפין בהגל השפיעה על הוגים שונים בהם: טרי פינקרד, פול רדינג (Paul Redding), דייגו בוביו (Diego Bubbio), ג'ון מקדואל (John McDowell) ורוברט ברנדום.

לצד זאת, הוא מנהל ויכוח רב שנים על פרשנותו להגל למול פילוסופים הגליאניים בולטים אחרים, בהם סלבוי ז'יז'ק^[9]^[10] וסטיבן הולגייט.^[11]

ביבליוגרפיה

Kant's Theory of Form: An Essay on the 'Critique of Pure Reason' (New Haven: Yale University Press, 1982).
Marcuse: Critical Theory and The Promise of Utopia, eds. R. Pippin, A. Feenberg, C. Webel. MacMillan (Great Britain), Bergin and Garvey (USA), 1988.
Hegel's Idealism: The Satisfactions of Self-Consciousness, (Cambridge: Cambridge University Press, 1989).
Modernism as a Philosophical Problem: On the Dissatisfactions of European High Culture (Oxford: Basil Blackwell, 1991).
Idealism as Modernism: Hegelian Variations (Cambridge: Cambridge University Press, 1997).
Henry James and Modern Moral Life (Cambridge: Cambridge University Press, 2000).
Hegel on Ethics and Politics, eds. Robert Pippin and Otfried Höffe, Translated by Nicholas Walker, Introduction by Robert Pippin (Cambridge: Cambridge University Press, 2004).
Die Verwirklichung der Freiheit, foreword by Axel Honneth and Hans Joas (Frankfurt a.M.: Campus Verlag, 2005).
The Persistence of Subjectivity: On the Kantian Aftermath (Cambridge, Cambridge University Press, 2005).
Nietzsche, moraliste français: La conception nietzschéenne d'une psychologie philosophique (Paris: Odile Jacob, 2005).
"Introduction" to Thus Spoke Zarathustra, and edited with Adrian Del Caro (Cambridge: Cambridge University Press, 2006).
Hegel’s Practical Philosophy: Rational Agency as Ethical Life (Cambridge: Cambridge University Press, 2008).
Nietzsche, Psychology, and First Philosophy (Chicago: University of Chicago Press, 2010).
Hollywood Westerns and American Myth: The Importance of Howard Hawks and John Ford for Political Philosophy (New Haven: Yale University Press, 2010).
Hegel on Self-Consciousness: Desire and Death in the Phenomenology of Spirit (Princeton: Princeton University Press, 2011).
Fatalism in American Film Noir: Some Cinematic Philosophy (University of Chicago Press, 2012).
After the Beautiful: Hegel and the Philosophy of Pictorial Modernism (Chicago: University of Chicago Press, 2014).
Interanimations: Receiving Modern German Philosophy (Chicago: University of Chicago Press, 2015).
The Philosophical Hitchcock: "Vertigo" and the Anxieties of Unknowingness (Chicago: University of Chicago Press, 2017).
Hegel's Realm of Shadows: Logic as Metaphysics in Hegel's Science of Logic (Chicago: University of Chicago Press, 2018).
Filmed Thought: Cinema as Reflective Form (Chicago: University of Chicago Press, 2020).
Metaphysical Exile: On J. M. Coetzee's Jesus Fictions (Oxford: Oxford University Press, 2021).
Philosophy by Other Means: The Arts in Philosophy and Philosophy in the Arts (Chicago: University of Chicago Press, 2021).
Douglas Sirk: Filmmaker and Philosopher (London: Bloomsbury Publishing, 2021).