בטרם התנועה התגבשה, תומאס קרלייל פעל רבות כדי להביא את האידיאליזם הגרמני לעולם דובר האנגלית.[3] עד תחילת שנות ה-60 לא היו תרגומים מדויקים של יצירותיו של הגל בבריטניה. עם זאת, מצב זה השתנה ב-1865 עם פרסום ספרו של ג'יימס האצ'יסון סטירלינג סודו של הגל (The Secret of Hegel).[4]
לצד ההשפעה מאידיאליזם גרמני, התנועה גם התהוותה כתגובת נגד אמפירציסטים ותועלתנים בריטים בהם ג'ון לוק, דייוויד יום, ג'ון סטיוארט מיל, והנרי סידג'וויק. האידיאליזם הבריטי התאפיין בדרך כלל בכמה נטיות רחבות: אמונה במוחלט (מציאות אחת חובקת-כל שיצרה במובן מסוים מערכת קוהרנטית וכוללת הכל); הקצאת מקום גבוה ללוגיקה; וחוסר נכונות בסיסית לקבל דיכוטומיה בין מחשבה לאובייקט, מציאות המורכבת ממחשבה ואובייקט יחדיו באחדות קוהרנטית חזקה.
האידיאליזם הבריטי הושפע בייחוד מהגל לפחות בקווים כלליים, ואימץ חלקים מהטרמינולוגיה ומהדוקטרינות שלו. דוגמאות כוללות לא רק את המוחלט שהוזכר לעיל, אלא גם דוקטרינה על יחסים פנימיים, תאוריית קוהרנטיות של אמת, ותפיסה של אוניברסל קונקרטי. כמה פרשנים הצביעו גם על מעין מבנה דיאלקטי למשל בחלק מכתביו של פרנסיס הרברט ברדלי. האידיאליסט הבריטי ג'פרי רג'ינלד גילכריסט מור תואר כתלמיד עמוק של הגל, שהיה מחויב לתזה האונטולוגית המרכזית של הגל כל חייו.[5][6]
W. J. Mander, British Idealism: A History, New York, Oxford Uiniversity Press, 2011.
Tyler, Colin. "'All history is the history of thought': competing British idealist historiographies." British Journal for the History of Philosophy 28.3 (2020): 573-593; focus on T.H. Green, Edward Caird, and F.H. Bradley.
Sorley, William Ritchie. 1920. A History of English Philosophy.
An idiosyncratic account of English-language philosophy with an emphasis on idealism, later republished as A History of British Philosophy to 1900. online
'British Absolute Idealism: From Green to Bradley', in Jeremy Dunham, Iain Hamilton Grant and Sean Watson (eds), Idealism (Acumen, 2011).
^Griffin, Nicholas (2013). "Russell and Moore's Revolt against British Idealism", in The Oxford handbook of the history of analytic philosophy, edited by Michael Beaney. Oxford: Oxford University Press. pp. 383–406. ISBN9780199238842.
.jpg)
