לשינוי השלם שעברה החשיבה הפילוסופית בקרבנו במהלך עשרים וחמש השנים האחרונות ולנקודת המבט הגבוהה יותר שהשיגה הרוח בתודעתה העצמית היו עד עכשיו רק השפעה מועטה על מבנה הלוגיקה [...] [נדרש] להתחיל פעם נוספת מההתחלה.
" Die völlige Umänderung, welche die philosophische Denkweise seit etwa fünf und zwanzig Jahren unter uns erlitten, der höhere Standpunkt, den das Selbstbewußtseyn des Geistes in dieser Zeitperiode über sich erreicht hat, hat bisher noch wenig Einfluß auf die Gestalt der Logik gehabt. [...] wieder einmal von vorne anzufangen"
מדע הלוגיקה ממשיך לפתח את "העמדה המדעית" בפנומנולוגיה של הרוח, בה הגל הראה שמחד לא ניתן להבין את הקטגוריות הלוגיות כקביעות אובייקטיביות המתארות את המציאות ללא תלות בסובייקט, כמו במטפיזיקה הדוגמטית, ומאידך לא כקביעות גרידא של הסובייקט, כפי שעולה בפילוסופיה הביקורתית של קאנט. במקום זאת, יש להבין אותם מתוך אחדות הסובייקט והאובייקט.
משימת מדע הלוגיקה היא לייצג מחשבה טהורה במשמעותה הספציפית. הוא נועד להחליף את הדיסציפלינות הקלאסיות של לוגיקה ומטאפיזיקה, על ידי איחוד של ייצוג המחשבה הטהורה עם האידאה של המוחלט. לדידו של הגל, לקביעות הלוגיות יש גם אופי אונטולוגי, ויש להבין אותן לא רק כתוכן התודעה, אלא גם כ"פנימיות העולם" (das Innere der Welt).[1]
הגל ביקש לגזור באופן שיטתי את הקטגוריות ולהסביר את נחיצותן. האמצעי המכריע לכך הוא הדיאלקטיקה, שהגל רואה אותה כנטוע בטבעה של הקביעה הלוגית עצמה. לכן הוא משוכנע שבדרך זו ניתן לגזור לחלוטין את כל הקטגוריות "כמערכת של כוּליות" („als ein System der Totalität“).[2]
מבנה החיבור
מדע הלוגיקה מחולק לשני תחומים ולשלושה "ספרים" או "דוקטרינות":
"לוגיקה אובייקטיבית" (objektive Logik)
1. דוקטרינת ההוויה (die Lehre von Sein)
2. דוקטרינת המהות (die Lehre von Wesen)
"לוגיקה סובייקטיבית" (subjektive Logik)
3. דוקטרינת המושג (die Lehre vom Begriff)
סקירה סכמטית
מדע הלוגיקה
האידאה כשלעצמה ובשביל עצמה
לוגיקה אובייקטיבית
מושג כשלעצמו
הוויה
קביעות (איכות)
גודל (כמות)
מידה (כמות איכותית)
מושג בשביל עצמו
מהות
רפלקסיה עצמית
תופעה
ממשות
לוגיקה סובייקטיבית
מושג כשלעצמו ובשביל עצמו
מושג
סובייקטיביות
אובייקטיביות
אידאה
1. דוקטרינת ההוויה
1.1 איכות
דיאלקטיקה של איכות
הוויה ↔ אין → התהוות →
נמצאות →
1.1 איכות
1.1.1 הוויה
1.1.1.1 הווייה טהורה
1.1.1.2 אין
1.1.1.3 התהוות
1.1.2 נמצאות (הוויה מסוימת)
1.1.2.1 נמצאות-בתור-כזו
1.1.2.1.1 נמצאות בכלל
1.1.2.1.2 איכות
1.1.2.1.3 משהו
1.1.2.2 סופיות
1.1.2.2.1 משהו ואחר
1.1.2.2.2 קביעה מסוימת וגבול
1.1.2.2.3 סופיות
1.1.2.3 אינסופיות
1.1.2.3.1 האינסופיות בכלל
1.1.2.3.2 קביעה הדדית של סופיות ואינסופיות
1.1.2.3.3 אינסופיות חיובית
1.1.3 הוויה-בשביל-עצמה
1.1.3.1 הוויה-בשביל-עצמה-בתור-כזאת
1.1.3.1.1 הוויה-מסוימת והוויה-בשביל-עצמה
1.1.3.1.2 הוויה-בשביל-אחד
1.1.3.1.3 אחד
1.1.3.2 האחד והריבוי
1.1.3.2.1 האחד כשלעצמו
1.1.3.2.2 האחד והריק
1.1.3.2.3 אחדים רבים, דחייה
1.1.3.3 דחייה ומשיכה
1.1.3.3.1 הוצאת האחד
1.1.3.3.2 האחד של המשיכה
1.1.3.3.3 היחס בין דחייה ומשיכה
הלוגיקה מתחיל במושג שמאופיין ב"מיידיות טהורה", כלומר שהוא לכאורה לא מתווך באף מושג אחר. מושג כזה מתבטא במושג המופשט "הוויה" (Sein). אבל, הדרישה לפיה הוא יהיה מושג שלא תלוי באף מושג אחר הופכת את מושג ה"הוויה" לריק לחלוטין מתוכן. מכאן עולה מושג ה"אין" או ה"כלום" (Nichts) כמי שכלול במושג ההוויה המופשטת. לפיכך, מושג הוויה מוגדר כ"לא יותר ולא פחות מכלום" („ Nichts und nicht mehr noch weniger als Nichts“).[3] היות ההוויה לא "פחותה מכלום" נובעת מכך שה"כלום" מוגדר כ"קביעה של המחשבה" (Denkbestimmung).
הוויה והאין אפוא "מתמזגים" (übergehen) זה בזה. ההתמזגות של שני המושגי זה בזה מייצג קטגוריה חדשה, "התהוות" (Werden).[4] ב"התהוות" קיימות שתי הקביעות, "הוויה" ו"אין" במערב ההדדי שלהן זו אל זו. הגל מציין את הרקליטוס כפילוסוף הראשון שחשב במונחים של התהוות.
ישות המתווכת באמצעות אחדות ההוויה של ההתהוות היא "מושמות לעל" (Aufheben) ונקבעת בתורת "נמצאות" (Dasein) או "הוויה מסוימת" (bestimmtes Sein).[5] עם זאת, היווצרו של ה"נמצאות" מחייבת שלא רק ההוויה אלא גם ה"אין" יקבע. מנקודת מבט זו, ה"נמצאות" מציגה את עצמה כ"משהו" (Etwas) הניצב כנגד "אחר" (Anderen) בתורת השלילה שלו. הגל מבהיר זאת באמצעות ציטוט משפינוזה: "Omnis determinatio est negatio" (כל קביעה היא שלילה).[6] כלומר כל הגדר של "משהו" מחייבת שלליה של "אחר".
כל קביעה היא תיחום של גבולות, וכל קביעה של גבול כוללת גם משהו שקיים מעבר לו.[7] לחשוב על גבול ככזה פירושו גם לחשוב על הבלתי מוגבל. בדומה לכך עולה התפיסה שכל "סופי" (endliche) מונגד ל"אינסופי" (unendliche).[8] האינסופי הוא ה"אחר" של הסופי, ולהפך, הסופי הוא ה"אחר" של האינסופי.
אבל עבור הגל אי אפשר פשוט להעמיד את האינסופי מול הסופי, שכן אחרת האינסופי היה "גובל" בסופי ולכן הוא בעצמו היה מוגבל וסופי. אדרבה, יש לחשוב על המושג ה"אינסופי באמת" (wahrhaft Unendliche) בצורה כזו שהוא מקיף את הסופי: "אחדות הסופי והאינסופי, האחדות שהיא בעצמה האינסופית, המבינה את עצמה ואת הסופי שבתוכו" (Einheit des Endlichen und Unendlichen, die Einheit, die selbst das Unendliche ist, welches sich selbst und die Endlichkeit in sich begreift).[9]
הגל אינו רוצה שהאחדות הזו תובן כאחדות ללא הבדלים, אלא ככזו שבה האינסופי מאפשר לסופי להתקיים. לאינסוף שכזה הוא קורא ה"אינסוף האמיתי" או ה"אינסוף החיובי" (affirmative Unendlichkeit).[10] והוא נבדל מה"אינסוף הרע" (schlechten Unendlichkeit),[11] שנוצר רק על ידי מעבר מגבול לגבול בהתקדמות אינסופית וחסר ההתייחסות חוזרת לגבול שנחצה.
התייחסות החוזרת מאפיינת גם את הסופי, כתוצאה של התיווך שלו עם האינסופי. ההתייחסות של הסופי לאינסופית מעבירה אותו למומנט של ה"הוויה-בשביל עצמה" או את הה"היות-בשביל-עצמו" (Fürsichsein).[12] הגל מפתח קביעות אחרות מהקטגוריה של "בשביל עצמו" בהמשך הסעיף על "איכות". אם משהו הוא "בשביל-עצמו" אז הוא ה"אחד" (Das Eine). אם ה"אחד" (Eins) הזה מתווך על ידי "אחרים" (Andere), יש לראות גם אלה כ"אחדים" (Eines). הריבוי של "אחד" נובע מ"אחדים" אחרים. הם שונים זה מזה, אבל גם קשורים זה לזה, מה שהגל מכנה "דחייה" (Repulsion) ו"משיכה" (Attraktion).[13] הריבוי האחיד שלהם מוביל למושג "כמות" (Quantität).
1.2 כמות
דיאלקטיקה של כמות
הפרדה ↔ המשכיות
גודל אינטנסיבי ↔ גודל אקסטנסיבי
1.2 כמות (או גודל)
1.2.1 הכמות
1.2.1.1 הכמות הטהורה
1.2.1.2 גודל רציף ודיסקרטי
1.2.1.3 הגבלת כמות
1.2.2 קוונטום
1.2.2.1 המספר
1.2.2.2 קוונטום אקסטנסיבי ואינטנסיבי
1.2.2.3 האינסוף הכמותי
1.2.3 היחס הכמותי
1.2.3.1 היחס הישיר
1.2.3.2 היחס ההפוך
1.2.3.3 היחס הפוטנציאלי
ההבדל המכריע בין כמות לאיכות הוא שבשינוי הכמות נשארת הזהות (Identität) של מה שמשתנה כמות שהיא. אם רק הכמות משתנה הוא נשאר מה שהוא, לא משנה אם הוא נעשה גדול יותר או קטן יותר.
הגל מבחין בין כמות "גרידא" או "טהורה" (reinen Quantität), שהיא כמות בלתי מוגדרת, לבין כמות "קבועה" (bestimmten Quantität) או "קוונטום" (Quantum). מצד אחד, ה"חלל" (Raum) בכללותו נתפס ככמות טהורה. מצד שני, אם מדברים על חלל מסוים, אז מדובר בכמות הספציפית.
המושגים "משיכה" (Anziehung) ו"דחייה" (Abstoßung) תלויים בקטגוריית הכמות. בלוגיקה, הם הופכים למומנטים של ה"רציפות" (Kontinuität) וההפרדה (Trennung) וביחד "דיסקרטיות" (Diskretion). שני המונחים של רציפות והפרדה מניחים זה את זה מראש. המשכיות פירושה שיש "משהו" מתמשך. ה"משהו" הזה הוא בהכרח "משהו" נפרד מ"אחר". לעומת זאת, מושג ההפרדה מניח גם את זה של המשכיות, אפשר להפריד רק בהנחה שיש שם משהו שאינו נפרד ומשהו שנפרד.
גודל קוונטי הוא גודל מסוים שתמיד ניתן לבטא אותו כ"מספר" (Zahl). המושג מספר שייך אפוא לקטגוריית הקוונטים. למספר יש שני מומנטים: הוא נקבע כבר־מנייה (Anzahl) וכיחידה (Einheit). מושג המספר כסכום יחידות כולל את מושג ההפרדה, בעוד שמושג האחדות כולל את ההמשכיות.
כמות קוונטית יכולה להיות כמות "אינטנסיבית" (intensive) או "אקסטנסיבית" (extensive), ומכאן עולה ההבדל בין גדלים אקסטנסיביים ואינטנסיביים.
גודל אינטנסיבי ניתן לאפיין כדרגה שיש לה יותר או פחות עוצמה בהתאם לגודל. (למשל בתחושת של צבע, תחושת חמימות).
לגדלים אקסטנסיבית אין לא תואר ולא עוצמה, למשל: אורך או נפח. גודל אקסטנסיבי נקבע באמצעות סולם מיושם. לעומת זאת, לא ניתן לקבוע כמויות אינטנסיביות לפי כל קנה מידה שנמצא מחוצה להן.
למעשה הגל דחה את התיאוריה הפיזיקליסטית לפיה ניתן לצמצם כל גודל אינטנסיבי לגודל אקסטנסיבי.[14]
הדוקטרינת ה"מידה" (Maß) עוסקת באחדות של "איכות" ו"כמות". הגל מסביר את אופייה של אחדות זו באמצעות כמה דוגמאות. לדוגמה, השינוי הכמותי בטמפרטורה של מים מוביל לשינוי איכותי במצבם, הקפאה או התאיידות.[15]
מכאן נקבע המושג של "מצע" (Substrates) נייטרלי ש"מצביו" (Zustände) משתנים בהתאם ליחסי המידה. הרעיון של משהו שמובחן בצורה זו לפי "מצע" ו"מצבים" מוביל לחלק השני של הלוגיקה, "דוקטרינת המהות".
2. דוקטרינת המהות
הגל מתאר את מושג המהות על ידי מושג ה"זיכרון" (Erinnerung), שאותו הוא מבין במובן המילולי כ"להתהוות פנימה" (Innerlich-werden) או כ"התכנסטת-לתוך-עצמו" (In-sich-gehen). הגל מתאר תחום שנמצא עמוק יותר מהמיידיות החיצונית של ההוויה, שתחילה יש "לחדור" את פני השטח שלו כדי להגיע למהותו. הקביעות הלוגיות של המהות שונות מאלו של ההוויה, והם מופיעים בצמדים: מהותי ולא מהותי (Wesentliches und Unwesentliches), זהות ושוני (Identität und Unterschied), חיובי ושלילי (Positives und Negatives), בסיס וביסוס (Grund und Begründetes), צורה וחומר (Form und Materie), צורה ותוכן (Form und Inhalt), מותנה ובלתי מותנה (Bedingtes und Unbedingtes) ועוד.
האמת של ההוויה היא המהות [Die Wahrheit des Seins ist das Wesen]. --- ההוויה היא הבלתי-אמצעי. בכך שהדעת [Wissen] מבקשת להכיר [erkennen] את האמת, את מה שהוא הוויה כשלעצמה ובשביל עצמה [das Sein an und für sich], אין היא [הדעת] נעצרת בבלתי-האמצעי ובקביעותיו, אלא פורצת [חודרת] מבעדו, בהניחה שמאחורי [hinter] הוויה זו מצוי עוד דבר-מה שהוא אחר מההוויה עצמה, ושהרקע [הסיבה-שמאחורי, Hintergrund] הזה קובע את האמת של ההוויה. הכרה זאת היא דעת מתוּוֶכת [שאינה בלתי-אמצעית], מכיוון שאין מוצאים אותה באופן מיידי אצל המהות ובתוכה, אלא היא מתחילה מהאחר [das Andere, מגורם שנחשב תחילה כאחר מהמהות עצמה, כלומר] מההוויה, ועליה לעבור דרך ארעית, הדרך של החריגה אל מעבר להוויה, או מוטב – הדרך אל תוכה [אל תוך ההוויה]. רק בכך שהדעת זוכרת [זוכרת את עצמה, חודרת אל תוך עצמה, sich erinnert] מחוץ להוויה הבלתי-אמצעית, היא מוצאת באמצעות תיווך זה את המהות. השפה שימרה את ה"מהות" [Wesen] בפועל "להיות" [sein] בזמן עבר – "gewesen"; וזאת, מכיוון שהמהות היא הוויה שעברה, אבל [לא הוויה שנפסדה, אלא] הוויית-עבר אל-זמנית. --- אם מדמים את התנועה הזאת כדרכה של הדעת, אזי נראה שתחילתה בהוויה, ו[אילו] המשכה, המבטל-באופן-דיאלקטי [aufhebt] את ההוויה ומגיע אל המהות כאל דבר מתוּוַך, נראה שהוא [המשך הדרך] פעילות של הכרה, [פעילות] שהיא כביכול מחוץ להוויה ואינה נוגעת לטבעה [של ההוויה]. --- אבל מהלך זה הוא מהלכה של ההוויה עצמה. הוא הופיע בכך שהיא [ההוויה] זוכרת [את עצמה] באמצעות טבעה, והיא נעשית מהות באמצעות החדירה הזאת אל תוך עצמה. --- אם אכן נקבע תחילה המוחלט [das Absolute] כהוויה, הרי עתה הוא נקבע כמהות. […].
— Wissenschaft der Logik II; Werke, Suhrkamp, Frankfurt/M 1986, B.6, S.13. (מגרמנית: צבי טאובר)
2.1 ההוויה כרפלקסיה עצמית
2.1 ההוויה כרפלקסיה עצמית
2.1.1 המראית
2.1.1.1 המהותי והלא מהותי
2.1.1.2 המראית
2.1.1.3 הרפלקסיה
2.1.1.3.1 הרפלקסיה המוצבת
2.1.1.3.2 הרפלקסיה החיצונית
2.1.1.3.3 הרפלקסיה הקובעת
2.1.2 המהותיים או קביעות הרפלקסיה
2.1.3 הבסיס
2.1.3.1 הבסיס המוחלט
2.1.3.2 הבסיס הספציפי
2.1.3.3 התנאי
2.1.3.3.1 הבלתי מותנה היחסי
2.1.3.3.2 הבלתי מותנה המוחלט
2.1.3.3.3 תהליך התהוות הדבר לקיום
הגל מתחיל בטיפול ב"קביעות רפלקסיביות" (Reflexionsbestimmungen), "זהות" (Identität), "הבדל" (Unterschied), "סתירה" (Widerspruch) ו"בסיס" (Grund). הוא מנתח את הקביעות הרפלקסיביות ביחסיהם זה לזה ומראה שבבידודם הם חסרי אמת. ההגדרה החשובה ביותר של השתקפות היא של "הסתירה". הגל מייחס חשיבות רבה לכך שאין "לדחוף את הסתירה לרפלקסיה סובייקטיבית" כפי שהיה במקרה של קאנט.[16]אדרבא, הסתירה נובעת מהדברים עצמם. זהו "העיקרון של כל תנועה עצמית" (das Prinzip aller Selbstbewegung) ולכן קיים בכל תנועה.[17]
עקרון הסתירה חל לא רק על תנועה חיצונית, אלא הוא העיקרון הבסיסי של כל היצורים החיים: "משהו חי רק במידה שהסתירה שוכנת בתוכו" („Etwas ist also lebendig, nur insofern es den Widerspruch in sich enthält“). כלומר אין לו יכולת לחיות ללא הכוח להכיל ולסבול את הסתירה בתוכו.
עיקרון זה חל במיוחד על תחום החשיבה: "חשיבה ספקולטיבית מורכבת רק מכך שהחשיבה נאחזת בסתירה ובתוכה עצמה". („Das spekulative Denken besteht nur darin, daß das Denken den Widerspruch und in ihm sich selbst festhält“)[17]
2.2 התופעה
2.2 התופעה
2.2.1 קיום
2.2.1.1 הדבר ותכונותיו
2.2.1.1.1 דבר כשלעצמו וקיום
2.2.1.1.2 התכונה
2.2.1.1.3 האינטראקציה של הדברים
2.2.1.2 קיום הדבר מחומר
2.2.1.3 התפרקות הדבר
2.2.2 התופעה
2.2.1 צו התופעה
2.2.2 העולם המופיע והעולם הקיים כשלעצמו
2.2.3 רזולוציית התופעה
2.2.3
2.2.3.1 יחסי השלם והחלקים
2.2.3.2 היס בין הכוח לביטויו
2.2.3.2.1 תנאי הכוח
2.2.3.2.2 שידול לכוח
2.2.3.2.3 כוח אינסופי
2.3.1 יחסים בין החוץ לפנים
בחלק השני של דוקטרינת המהות, הגל עוסק במפורש בקאנט ובבעיית "הדבר כשלעצמו" דרך מושג ה"תופעה" (Erscheinung). כוונתו היא לא רק לבטל את ההבדל בין "דבר כשלעצמו" ל"תופעה", אלא גם להכריז על ה"תופעה" כאמיתות ה"דבר בפני עצמו": "התופעה היא מה שהוא דבר כשהוא לעצמו, או האמת שלו" („Die Erscheinung ist das, was das Ding an sich ist, oder seine Wahrheit“).[18]
עבור הגל, מה שהוא כהוויה כשלעצמה אינו מוצג בשום מקום אלא בהופעתו, ולכן אין טעם לבנות תחום של ה"כשלעצמו" (Ansich) שנמצא לכאורה "מאחורי" (dahinter) התופעה. התופעה היא ה"אמת העליונה" (höhere Wahrheit) הן כנגד תפיסת ה"דבר כשלעצמו" והן כנגד התפיסה של "קיום בלתי-אמצעי" (unmittelbare Existenz).[19]
2.3 הממשות
2.3 ממשות
2.3.1 המוחלט
2.3.2 ממשות
2.3.3 היחס המוחלט
2.3.3.1 יחס המהותיות
2.3.3.2 קשר הסיבתיות
2.3.3.3 האינטראקציה
בחלק השלישי, "ממשות" (Wirklichkeit), הגל דן בעקרונות מרכזיים של המסורת הלוגית והמטאפיזית. נושא מרכזי הוא הדיון במושג "המוחלט" (Absolute).
מצד אחד, הגל רואה במוחלט את המושג שבו מתמוססים כל הקביעת הקודמות, כי אם לא כן, לא ניתן היה להבינו כבלתי מותנה לחלוטין.[20] אבל אם זה היה נתפס רק כשלילת כל הפרדיקטים, אז המוחלט היה רק ריקנות. ואולם יש לתפוס אותו כהיפוכו, דהיינו כמלאות כשלעצמה.
חשיבה של רפלקסיה חיצונית אינה יכולה להתעמת עם המוחלט, כי החיצוניות שלה תבטל את מושג המוחלט. פרשנות המוחלט אינה יכולה אפוא ליפול לרפלקציה חיצונית לו, אלא חייבת להיות פרשנות משלו.[21]
3. דוקטרינת המושג
הספר השלישי של מדע הלוגיקה מפתח לוגיקה של "המושג", המחולק לשלושה חלקים: "סובייקטיביות", "אובייקטיביות" ו"אידאה".
3.1 הסובייקטיביות
3.1 המושג הסובייקטיבי
3.1.1 מומנטים של המושג
3.1.1.1 האוניברסלי
3.1.1.2 הפרטיקולרי
3.1.1.3 הסינגולרי/אינדיבידואל
3.1.2 שיפוט
3.1.2.1 שיפוט איכות
3.1.2.1.1 שיפוט חיובי
3.1.2.1.2 שיפוט שלילי
3.1.2.1.3 שיפוט אינסופי
3.1.2.2 שיפוט רפלקסיבי
3.1.2.2.1 שיפוט כמות
3.1.2.2.1.1 שיפוט סינגולרי
3.1.2.2.1.2 שיפוט פרטיקולרי
3.1.2.2.1.3 שיפוט אוניברסלי
3.1.2.2.2 שיפוט הכרח
3.1.2.2.2.1 שיפוט קטגורי
3.1.2.2.2.2 שיפוט היפותטי
3.1.2.2.2.3 שיפוט דיסיונקטיבי
3.1.2.3 שיפוט מושג
3.1.2.3.1 שיפוט אסרטורי
3.1.2.3.2 שיפוט פרובלמטי
3.1.2.3.3 שיפוט אפודיקטי
3.1.3 סילוגיזם
3.1.3.1 מסקנת קיום
3.1.3.1.1 פיגורה בסיסית
3.1.3.1.2 מסקנה של טרנספורמציות
3.1.3.1.3 סילוגיזם מתמטי
3.1.3.2 מסקנת רפלקציה
3.1.3.2.1 מסקנת הכולליות
3.1.3.2.2 מסקנת אינדוקציה
3.1.3.2.3 מסקנת אנלוגיה
3.1.3.3 מסקנת הכרח
3.1.3.3.1 מסקנה קטגורית
3.1.3.3.2 מסקנה היפותטית
3.1.3.3.3 היסק דיסיונקטיבי
בחלק "סובייקטיביות" עוסק הגל בדוקטרינה הקלאסית של מושג (Begriff), שיפוט (Urteil) והיסק (Schluss).
כדי להסביר את "המושג של המושג" (Begriffs des Begriffs), הגל מתייחס ל"טבעו של האני" („Natur des Ich“). יש אנלוגיה מבנית בין המושג לאני: כמו המושג, גם האני הוא "אחדות המתייחסת לעצמה, וזאת לא ישירות, אלא בהפשטה מכל קביעות ותוכן ואל החופש של שוויון בלתי מוגבל עם עצמו הולך. חזור."[22]
השימוש של הגל במונח "מושג" שונה ממה שבדרך כלל מובן במושג. מבחינתו, המושג אינו הפשטה שמתעלמת מתוכנו האמפירי של דבר, אלא הוא משהו קונקרטי. המאפיין המרכזי של המושג הוא ה"שליליות" (Negativität). הגל דוחה את מושג הזהות המוחלטת העומדת בבסיס ההבנה הרגילה של המושג, שכן מבחינתו מושג הזהות כולל בהכרח את מושג ה"הבדל" (Unterschieds). כלומר, בכל מושג קיימת האפשרות שהוא יהיה נבדל מעצמו וישלול את עצמו.
ל"מושג" של הגל שלושה מומנטים: אוניברסליות (Allgemeinheit), פרטיקולאריות (Besonderheit) וסינגולריות/אינדיבידואליות (Einzelheit/Individualität). שלילה פירושו לקבוע ולהגביל. התוצאה של שלילת הכלל היא הנפרדות (הפרטיקולריות), שכתוצאה משלילתה של שלילה זו (כלומר שלילת הפרטיקולריות) הופכת לזהה עם הכלל, שכן הפרטיקולריות חוזרת לאחדות המקורית והופכת לאינדיבידואליות.
עבור הגל, המושג הוא אחדות של הכללי והפרטי. אחדות זו מפורשת בשיפוט "S הוא P", כאשר "S" הוא הסובייקט, האינדיבידואל, ו-"P" הוא הפרדיקט, הכללי.
לפי הגל, משפט יכול לקבל צורה דקדוקית של שיפוט מבלי להיות כזה בפועל. כדוגמה למשפט שאינו שיפוט בפועל הגל משתמש במשפט "אריסטו מת בשנתו ה-73 לחייו, שהיא השנה הרביעית של האולימפיאדה ה-115".[23] הוא אמנם מראה את תחביר שיפוט, אך אינו קושר מושג כללי עם מושג פרטי, ולכן אינו ממלא את הדרישות הלוגיות של שיפוט.
ההיסק או הסילוגיזם (der Schluss) הוא איחד של מושג ושיפוט. הגל מציג את הדוגמה הבאה:[24]
כל האנשים בני תמותה
עכשיו גאיוס הוא איש
לכן, גאיוס הוא בן תמותה
המושג הפרטיקולי (das Besondere) הוא "איש", המושג הסינגולרי (das Einzelne) הוא גאיוס, והמושג האוניברסלי (das Allgemeine) הוא "בן תמותה". התוצאה היא אחדות של הסובייקט הפרטני והפרדיקט הכללי או האוניברסלי, כלומר הפרדיקט בשיפוט "גאיוס בן תמותה". הגל טוען כי ניתן לערוך וריאציות שונות של היסקים:
עבור הגל, המושג של האובייקט יכול להיות מובן רק במידה שיש לו קשר הכרחי למושג של הסובייקט. מבחינה זו הוא גם המושא של "מדע הלוגיקה". הניתוח הפילוסופי של הגל מוביל צעד אחר צעד ממבט "מכני" (mechanischen) ל"כימי" (chemische) ל"טלאולוגי" (teleologischen) של האובייקט. באובייקט הטלאולוגי לא ניתן עוד להבחין בין התהליכים המובילים לתכלית והתכלית עצמה. הסובייקטיביות מבצעת בו אובייקטיביות. הגל קורא לאחדות הזו של סובייקטיביות ואובייקטיביות האידאה.
3.3 האידאה
3.3 האידאה
3.3.1 חיים
3.3.1.1 אינדיבידואל חי
3.3.1.2 תהליך חיים
3.3.1.3 סוג
3.3.2 ידיעה סופית
3.3.2.1 ידיעה של האמת
3.3.2.2 ידיעה של הטוב
3.3.3 האידאה המוחלטת
במושג האידאה של הגל כל הקביעות של הלוגיקה "מושמות לעל" (Aufheben). האידאה היא האמת.[25] לכן האידאה זהה לכל מה שמדע הלוגיקה מסביר ביחס למבנה הלוגי של ההוויה. כל הקטגוריות משולבות באידאה, ומסתיימת בה התנועה של המושג (Bewegung des Begriffs).
הגל מבחין בשלושה היבטים של האידאה: חיים (Leben), ידיעה (Erkenntnis) ואידאה מוחלטת (absolute Idee).
ב"חיים" אפשר להבין את האידאה כאחדותם של הנשמה והגוף. הנשמה היא מה שעושה אורגניזם לחי, והחלקים השונים של האורגניזם הם מה שהם אך ורק בגלל היחס שלהם לאחדות האורגניזם.
ב"ידעה", הגל ימתייחס לשני המושאים "האמת והטוב" (des Wahren und des Guten). הסובייקט היודע שואף לידע על אחד המושאים. מושא הידע הוא בה בעת שונה מהסובייקט וזהה לו.
לבסוף, ב"אידאה המוחלטת", שהיא שיא החשיבה הפילוסופית, התודעה הספקולטיבית רואה את הזהות של הסובייקטיבי והאובייקטיבי, של עצמו ושל עצמה. הסובייקט מזהה את עצמו כאובייקט והאובייקט הוא אפוא הסובייקט.
גישות פרשניות של הלוגיקה
ניתן להבחין בין שלושה זרמים בולטים בספרות המשנית בפרשנות של מדע הלוגיקה: קריאה אונטולוגית, קריאה אפיסטמולוגית וקריאה סמנטית:
קריאות אונטולוגיות מניחות שהלוגיקה של הגל מפתחת תיאוריה ללא הנחות מוקדמות על ידי הצגת המבנה היסודי של המציאות. התחייבות זו אינה מותנית משום שתחילת הלוגיקה בוחרת בנקודת התחלה מינימלית עם "ידע מוחלט" או "הוויה טהורה". פרויקט הלוגיקה מאופיין בעיקר בהיותו לא דוגמטי ועמיד בפני ספקנות. גם התקדמות החקירה אינה מתבצעת בשיטה דוגמטית מראש, אלא צריכה לנבוע "מהעניין עצמו". נציגים בולטים: הרברט מרקוזה, סטיבן הולגייט.
קריאות אפיסטמולוגיות רואות במדע הלוגיקה משימה שממשיכה את הפרויקט המודרני הקנטיאני של ביקורת התבונה. נציגים בולטים: רוברט פיפן, טרי פינקרד.
קריאות סמנטיות ניתן לסווגן לשתי גרסאות: רמה ראשונית ורמה גבוהה יותר.
קריאות סמנטיות ברמה הראשונית מתייחסות ללוגיקה כמציגה קטגוריות שהן אימננטיות לשימוש הלשוני שלנו. נקודת המוצא של הגל היא השפה היומיומית, המדעית והפילוסופית שלנו. זה כולל, למשל, ניתוח של קשרים בין השימוש שלנו במונחים בפרקטיקות השפה השונות. נציגים בולטים: טרי פינקרד, רוברט ברנדום.
קריאות סמנטיות ברמה גבוהה יותר מבינות את הלוגיקה כמטאורה לגבי פרויקטים סמנטיים ברמה הראשונה. למשל פירמין שטקלר-ווייטהופר (אנ') רואה בלוגיקה שיטה לרפלקציה כללית על פרקטיקה קונבנציונלית, לרבות רפלקציה 'ספקולטיבית' ברמה גבוהה אף יותר על תנאי האפשרות של מודעות ושל חשיבה ביקורתית.[26]
לקריאות נוספות
ספרות ראשונית
בגרמנית
Georg Wilhelm Friedrich Hegel: Wissenschaft der Logik. 2 Bände. Schrag, Nürnberg 1812–1816
Band 1,1. Schrag, Nürnberg 1812.
Band 1,2. Schrag, Nürnberg 1813.
Band 2. Schrag, Nürnberg 1816.
Band 1,1. Cotta, Stuttgart und Tübingen 1832.
באנגלית
Translated by W. H. Johnston and L. G. Struthers. London: George Allen & Unwin, 1929.
Translated by Henry S. Macran (Hegel's Logic of World and Idea) (Bk III Pts II, III only). Oxford, Clarendon Press, 1929.
Translated by A. V. Miller; Foreword by J. N. Findlay. London: G. Allen & Unwin, 1969.
Translated by George di Giovanni, Cambridge: Cambridge University Press, 2010.
.jpg)
