ההיסטוריה של קהילת יהודילאופהיים החלה במחצית הראשונה של המאה ה-18. עד המחצית השנייה של המאה ה-19 הקהילה היהודית בלואפהיים התרחבה ללא הרף והפכה לגדולה מסוגה בווירטמברג.[1] במהלך תקופה זו, הקהילה היהודית נטמעה בהדרגה בסביבתה הנוצרית וחבריה שגשגו עד תחילת התקופה הנאצית בשנת 1933. עם גירוש היהודים האחרונים שנותרו בשנת 1942, הגיעו לסופם האכזרי יותר מ-200 שנות היסטוריה יהודית בלאופהיים.[2]
טרום התיישבות היהודים בלאופהיים
יהודי משוואביה (סוף המאה ה-17)יהודי עונד סימן היכר ליהדותו (המאה ה-16)
בראשית המאה ה-18, לאופהיים הייתה עיירת שוק קטנה בשוואביה עילית (אנ') וחלק פוליטי ממלכת אוסטריה לעתיד תחת בית הבסבורג. יהודים הורשו להיכנס לעיירה בתור רוכלים אך תושבות קבע נאסרה. מאז המאה ה-18, יהודים לא הורשו להתיישב בשטחי הערים האימפריאליות החופשיות שמסביב, וגם לא בדוכסות וירטמברג.[3] התיישבות היהודים בשטחי האבירים הקיסריים (אנ'), לעומת זאת, התקבלה בברכה לעיתים קרובות. שליטים אלה היו לעיתים קרובות בעלי חובות גבוהים בגלל פיצול שטחים, כפי שהיה במקרה של לאופהיים שהופרדה לשתי מדינות עצמאיות, גרוסלאופהיים וקליינלאופהיים, וכן מלחמות תכופות. ההכנסה שנוצרה על ידי מיסוי היהודים סייעה לקיים את סגנון החיים של האצולה וגם לעורר את הכלכלה המקומית.
הנס פנקראז פון פרייברג, שליט לאופהיים בין השנים 1570 - 1582, אסר במפורש על נתיניו ליצור קשר עם יהודים[4] וחוק מקומי מוקדם אחר משנת 1622 איים על כל תושב לאופהיים שהסתבך עם יהודים עם קנס של 25 פלורין.[5] עם זאת, עד אז כבר הוקמו כמה קהילות יהודיות בשוואביה עילית. השליט המקומי של הכפר הסמוך בולטרינגן (אנ') התיר ליהודים להתיישב שם בשנת 1572. בכפרים שוונדי (אנ') ואורזנהאוזן, שבאחרון שבהם עדיין יש Judengasse (יודנגאסה - "רחוב היהודים"), נראה כי קהילות יהודיות היו קיימות הרבה לפני המאה ה-18. בלאופהיים מתועדת נוכחותם של סוחרים יהודים בימי השוק במאה ה-17.[6] אך נוכחות יהודית קבועה בלאופהיים לא הותרה עד למאה ה-18.
תחילת התיישבות היהודים ועד חוק היהודים בשנת 1828
לאופהיים 1726, מיקום היישוב היהודי העתידי בפינה הימנית התחתונהקבלה על תשלום 400 פלורין על ידי דמיאן קרל פון ולדן לאוצר הקיסריאנדרטה לבית הכנסת הראשון בלאופהייםיודנשטראסה - חזית קפלנשטראסההחלק העתיק ביותר בבית העלמין היהודי כשברקע בית הלוויותשער בית העלמין היהודירחוב ב"יודנברג"
בשנת 1724 עתר אברהם קיסנדורפר מאילרייכהיים (אנ') לבעלים של גרוסלאופהיים, קונסטנטין אדולף פון ולדן, ולבעלים של קליינלאופהיים, דמיאן קרל פון ולדן, לאפשר לשלוש משפחות יהודיות להתיישב בלאופהיים, היתר שהורחב מאוחר יותר לעשרים משפחות. לאחר משא ומתן מסוים הושג הסכם והוענק אישור להתיישבות יהודית קבועה, כך שארבע משפחות יהודיות עברו לגור בלאופהיים: לאופולד יעקב, יוסף שלזינגר ולאופולד וייל מבוכאו (אנ'), ודוד אוברנאואר מגרונדסהיים.[7] בשנת 1730 נקבע חוזה ההגנה הראשון בינם לבין הרשויות המקומיות, המעיד על הגעתם הסופית של ארבע המשפחות היהודיות באותה השנה. בתחילה חוזה זה הוגבל ל-20 שנה. הבית הראשון של היהודים שזה עתה הגיעו הוקם בין השנים 1730–1731. כל אחד מהיהודים היה צריך לתרום 100 פלורין לעלות הבית.[8]
מיסים שונים, חובות ומגבלות כלכליות הוטלו על היהודים: הוטל עליהם לשלם מס ירושה מיוחד וכן פיצוי בגין שירותים שונים שהצמיתים המקומיים היו חייבים לבצע ומהם היהודים פטורים; מס נוסף לנפש הוטל גם על ידי שלטונות אוסטריה.[9] היהודים הורשו לסחור בכל סחורה פרט לכאלה שנחשבו כמקור חשוד או מפוקפק, כמו בד רטוב, תבואה לא חבוטה ועור לא מעובד, כמו גם סחורות בעלות אופי נוצריפולחני.[10] עסקאות של יותר מ-4 פלורין היו צריכות להירשם ברשויות המקומיות. הותרה שחיטת בעלי חיים על פי טקסים יהודיים ומכירת הבשר עצמו. עם זאת, לשונה של כל פרה שחוטה וכן הקרביים של העגלים והכבשים שנשחטו על פי טקסים יהודיים היו צריכים להימסר לשלטונות. לחלופין, ניתן היה לשלם 4 קרויצר (אנ') על כל בעל חיים שנשחט. יהודים לא הורשו לקנות ולהחזיק בנכסים. יתר על כן, היהודים נאלצו ללבוש בגדים וכובעים מיוחדים ונאסר עליהם למנוע ממישהו מקהילתם להתנצר. מאידך, נאסר עליהם בהחלט לגייר נוצרים כלשהם.[11]
בשנים שלאחר 1730 הגיעו ללאופהיים משפחות יהודיות נוספות מפלהיים, פישכאך (אנ'), אילרייכהיים[12] ומקומות אחרים, בהם היהודים כבר הורשו להתיישב. בשנת 1754, ארבע שנים לאחר שפג תוקפו של החוזה הראשון[13] חודש חוזה ההגנה לעוד 30 שנה והקהילה היהודית בלאופהיים גדלה לכדי 27 משפחות. החוזה חודש שוב בשנת 1784, בכל אחד מהחידושים הללו היה צריך לשלם אגרה עצומה של 800 פלורין. המשפחות שהגיעו לאחר 1750 היו צריכות לבנות את בתיהן על חשבונן. השטח בו נבנו דירות אלה הוקצה על ידי השליטים המקומיים, ששמרו גם על הבעלות החוקית על הנכסים. לאחר 1784 הוחזקו על ידי היהודים בתים אלה בחכירה מהשליטים המקומיים בירושה מאב לבן.[10]
חלקת אדמה לא מעובדת מצפון ליישוב היהודי בלאופהיים נקנתה על ידי הקהילה הצעירה זמן קצר לאחר התיישבותם כדי לשמש כבית קברות. עקב הגידול המהיר באוכלוסייה היה צריך להרחיב את בית הקברות בשנים 1784, 1856 ושוב ב-1877.[14]
לאחר שהיו בלאופהיים עשרה גברים מעל גיל 13 (מנין), השתמשו היהודים הראשונים בלאופהיים בחדר בקומה הראשונה בביתו של הקצב מיכאל לאופהיימר, הממוקם על יודנגאסה, כבית כנסת ובית מדרש.[15] עם זאת, הצמיחה הרציפה והמהירה של הקהילה היהודית חייבה לבנות בית כנסת. הוא נבנה כמבנה בצורת L בסמוך לבית העלמין קרוב למקום בו אמור היה להיבנות מאוחר יותר בית הלוויות היהודי.[16]
בניגוד לאוכלוסיית הצמיתים הנוצרית בשני חלקי לאופהיים, לתושבים היהודים הייתה אוטונומיה גדולה משמעותית בניהול ענייניהם הקהילתיים. נראה כי בסביבות 1760 הוקמה רשמית קהילה יהודית עם רשות לבחור שני פרנסים, יושבי ראש הקהילה, אחד לכל חלק בלאופהיים, מכיוון שהעיירה הופרדה לגרוסלאופהיים ולקליינלאופהיים מאז 1621. לפרנסים היו מותר לקבל החלטה עצמאית הנוגעת לענייני הפנים של הקהילה היהודית ולמנות רב וחזן.[17] פקידים אלה לא נכללו במספר Schutzjuden ("יהודים מוגנים") והיו פטורים מדמי ההגנה השנתיים שהיה על התושבים היהודים האחרים בלאופהיים לשלם. הקהילה היהודית בכללותה הייתה צריכה לשלם את דמי הפרנסים ולדאוג למגוריהם. לפרנסים ולרב הייתה סמכות חוקית מוגבלת כלפי בני הקהילה, הם היו רשאים לדרוש קנסות כספיים עד סכום מסוים.[18] במקרים בהם לא הורשו להכריע, התייעצו עם רבנים מכובדים שאינם מקומיים ובסכסוכים משפטיים חשובים מאוד, התיקים נשלחו להתייעצות עם הקהילות היהודיות בפרנקפורט, בפירט ואפילו עד פראג.[9] בתיקים פליליים ובסכסוכים בין נוצרים ליהודים, השליט המקומי שמר לעצמו את הזכות לקבל החלטה משפטית.
ההתיישבות של היהודים בלאופהיים התפתחה על מה שמכונה יודנברג ("הר היהודים" או ליתר דיוק "גבעת היהודים") ובמרכזו יודנגאסה ("סמטת היהודים"), אזור דמוי גטו, מופרד משאר העיירה, אך בקרבה לכיכר השוק. יודנברג יוצר צורת ח שבו שמונת הבתים העתיקים, המסודרים בשלוש שורות, במקביל לאחד הרחובות הראשיים המובילים ממרכז העיר.[10] יהודי המקום הורשו להשפיע על תכנון ועיצוב בתיהם מסוף המאה ה-18 ואילך. כל הבתים היו נגישים מלפנים ומאחור, והחצרות הקדמיות והגנים הקדמיים לא גודרו. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שצורת היודנגאסה נועדה לאחד את כל היישוב היהודי לעירוב.[19]
לאחר שבשנת 1784 קיבלו ירושת חכירה על הבתיהם, הורשו היהודים לקנות את בתיהם משנת 1812 ואילך. בשנת 1807 התגוררו 41 משפחות ב-17 בתים ביודנברג. בשנת 1820 עלה המספר ל-59 משפחות המתגוררות ב-34 בתים.[20]
גידול זה באוכלוסייה הצריך בשנת 1822 להקים בית כנסת גדול עוד יותר. הבניין החדש הוקם בעלות של 16,000 פלורין. עם זאת, עקב שגיאות שנעשו במהלך הבנייה, היה צורך לפרק את הבניין לחלוטין פחות מ־15 שנה לאחר מכן, ולהחליפו בבניין חדש בשנת 1836/1837. אורכו של בית כנסת חדש זה היה כ־24 מטר ורוחבו כ־13 מטרים.[21]
משנת 1828 עד 1869
לאופהיים בשנת 1850, ניתן לראות את בית הכנסת במרכז הציורהכניסה ליודנברגבית הכנסת בלאופהיים, 1932
בשנת 1806 שני חלקי לאופהיים סופחו על ידי ממלכת וירטמברג שזה עתה הוקמה. כתוצאה מכך נכללו היהודים בלאופהיים תחת תחום השיפוט של וירטמברג. בתחילה לא חלו שינויים במעמדם החוקי של יהודים החיים בתוך הממלכה.[22] עם זאת, חוק היהודים משנת 1828 שיפר באופן ניכר את מעמד היהודים. החוק המחייב את היהודים להתגורר רק באזורים שהקצו הרשויות הוסר. היהודים קיבלו את החופש להתיישב ולחיות בכל מקום בו יחליטו. ההשפעה של חוק זה בלאופהיים גרמה לכך שמהר מאוד נבנו לאוכלוסייה היהודית בתים לאורך Kapellenstraße (קפלנשטראסה) והאזורים הסובבים כך שהרחוב קיבל באופן רשמי את השם יודנשטראסה ("רחוב היהודים").[23] העובדה שבתוך תקופה קצרה יחסית ניתן היה להקים כל כך הרבה בניינים חדשים היא אינדיקציה לשגשוגה של הקהילה היהודית, בייחוד לעומת המיתון והרעב בעקבות מלחמות נפוליאון. אינדיקציה נוספת לשגשוג זה הייתה העובדה שכאשר זוג רצה להתחתן, היה עליו להוכיח מידה מסוימת של רכוש לפני שהרשות להינשא הוענקה על ידי השליט המקומי, מספרם של התושבים היהודים בלאופהיים שהיו מסוגלים להתחתן היה גדול מאשר זה של האזרחים הנוצרים. ב-1828 בטלה גם כל מגבלה ביחס לאיסור היהודים לבחור במקצועותיהם. מעתה הורשו היהודים לבחור ולעבוד בכל מקצוע שירצו. יתר על כן, בוטל איסור היהודים לקנות ולהחזיק רכוש.[24]
בשנים שלאחר צו זה, יהודים מלאופהיים קנו כמה עסקים חקלאיים פושטי רגל בכפרי הסביבה ובתוך עיירת לאופהיים עצמה, חילקו אותם לנכסים קטנים יותר ומכרו אותם שוב, וכך הרוויחו סכומים נכבדים. אחת הדוגמאות לכך היא רכישת טירת גרוסלאופהיים על כל רכושה על ידי משפחת שטיינר בשנת 1843. בשנת 1840 מכר קרל פון וולדן, האדון הפיאודלי האחרון של לאופהיים, את טירתו למדינת וירטמברג. הוא התאכזב לחלוטין מהתנהגותם הקשה של נתיניו כלפיו כאדונם הפיאודלי לשעבר (הם תבעו אותו לדין בשל 300 עבירות שונות) ומכר את הטירות לממלכת וירטמברג.[25] אז נרכשה טירת גרוסלאופהיים עם כל האדמות הנלוות על ידי הסוחר היהודי ויקטור שטיינר[26] שמשפחתו הצליחה להחזיק בחזקה במשך חמישה דורות, אפילו בתקופת הנאצים, עד 1961. לאחר מותו של ויקטור שטיינר בשנת 1865, בנו דניאל שטיינר וחתנו סלומון קליין הפכו ליורשי העסק. הם מצדם מכרו אותו לבנקאי ולתעשיין יליד לאופהיים, קיליאן פון שטיינר, ששהה בשטוטגרט.[27]
מדיניות הממשלה לעודד צעירים יהודים ללמוד אחת ממלאכות היד שהודרו מהן, זכתה להצלחה חלקית בלבד. אף על פי שיותר יהודים הפכו לשוליה לאומנים, הם בחרו בדרך כלל במקצוע המאפשר להם להפוך אותו למסחר הקשור למלאכה.[25]
תוצאה משנית של הסרת ההגבלות ליהודים וכניסת היהודים לתחומי מסחר נוספים הייתה שאותם יהודים שעד כה לא השתמשו בשם משפחה נאלצו לרכוש שמות משפחה. למעטים מיהודי לאופהיים היו שמות משפחה. אלה שהשתמשו בהם היו משפחות איינשטיין, אוברנאור וויל. פתאום נדמה כי צצו משפחות חדשות אף על פי שהתגוררו בלאופהיים די הרבה זמן. היו כמה אפשרויות: האחת, לגרמניזציה של השם הפרטי, שהוביל, בין היתר, ללוי, לאו, לאופר ולוינגר, במקום לוי, או להיימן במקום חיים. אפשרות שנייה הייתה להשתמש בשם המקום שממנו עברה המשפחה ללאופהיים. זה הביא לשמות משפחה כמו נורדלינגר, אוטינגר, הופהיימר וטננהאוזר. יתר על כן, לא רק שמות משפחה תורגמו לפתע אלא גם שמות פרטיים הותאמו לסביבה דוברת הגרמנית. חיים הפך, למשל, להיינריך, ברוך הוחלף לברטהולד או לברנהרד, כך שבסוף המאה ה-19 כמעט ולא ניתן היה להבחין בין אזרחי לאופהיים היהודים לבין האזרחיים הנוצרים רק על פי שמם.[28]
חוק היהודים משנת 1828 אילץ את הרבנים לשמור תיעוד חיוני של כל בני קהילתם, דבר שכמרים נוצרים היו חייבים לעשות במשך זמן רב. רבנים היו צריכים כעת לנהל תיעוד של כל תעודות הלידה, רישיונות הנישואין ותעודות הפטירה. כך הפכה משרת הרב ממנהיג רוחני גרידא לתפקיד רשמי למחצה, שתפקידיו כללו גם את התפקידי הניהול והבירוקרטיה מול פקידי ממלכת וירטמברג.[29]
השוויון הכלכלי שהוענק ליהודים בשנת 1828 גרם לגידול בעבודות הבנייה בלאופהיים, אשר, בתורו, גרם לגידול בהון הכלכלי של עיירת השוק הקטנה. הדבר מוכח על ידי העובדה שמספר בעלי המלאכה הקשורים לבנייה הוכפל בתוך עשר שנים בין השנים 1845 ל־1856.
השוק השבועי, שהופסק בתחילת המאה, נפתח מחדש בשנת 1842. אף על פי שהיה עליו להתחרות בשווקים גדולים יותר באולם ובביבראך (אנ'), עדיין היו בו כמו באחרים סוחרי סוסים ובקר, תגרנים ורוכלים, לא מעטים מהם יהודים, פוקדים את השוק בלאופהיים ותורמים עוד יותר לשגשוגו.[30] כמו כן, מספר רב של מייסדי בנק הסחר המקומי (צורה מוקדמת של איגוד האשראי), בשנת 1868, היו יזמים יהודים מלאופהיים,[11] שעד 1933 לקחו חלק בהתפתחותו בעמדות בולטות.
בשנת 1864 קיבלו לבסוף היהודים המתגוררים בממלכת וירטמברג שוויון פוליטי מוחלט.[31] פירוש הדבר היה שלאחר השגת האמנציפציה הכלכלית, הם היו אזרחים עם אותן זכויות וחובות כמו שכניהם הנוצרים. זמן קצר לאחר מכן, בשנת 1868, הופיעו היועצים היהודיים הראשונים במועצת העיר, שמואל שממל היה היהודי הראשון שנבחר בה.[30]
משנת 1869 עד 1933
יהודי לאופהיים תרמו במידה ניכרת למאמץ להעלות את לאופהיים למעמד של עיר וקבלת זכויות עיר (אנ'), על ידי פנייה חוזרת ונשנית למלך וירטמברג להעניק ללאופהיים מעמד זה מתחילת העשור של 1860 ואילך. לבסוף, באמנת 1869, מלך וירטמברג העניק זכויות של עיר ללאופהיים.
מספר התושבים היהודים בלאופהיים הגיע לשיאו באותה השנה. אמנם בשנת 1856, מספר התושבים היהודים היווה יותר מחמישית מכלל תושבי לאופהיים, אך מספרם המוחלט היה פחות מאשר בשנת 1869. זאת מכיוון שהאוכלוסייה הכללית של לאופהיים גדלה באופן לא פרופורציונלי. בשנת 1869 נרשמו 843 יהודים בלאופהיים, המהווים כ-12% מכלל האוכלוסייה. החל משנה זאת ואילך האוכלוסייה היהודית הצטמצמה. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שעבור תושבים יהודים רבים לאופהיים לא הציעה מספיק הזדמנויות לפרנסה. תהליך ההגירה השלילית החל כבר בשנות ה-50 של המאה ה-19 כשרבים מיהודי לאופהיים נמשכו לערים הגדולות יותר, כמו אולם, שטוטגרט, מינכן ופרנקפורט. יתר על כן, בין השנים 1835–1870 היגרו לא פחות מ־176 יהודים תושבי לאופהיים לארצות הברית, במיוחד לאחר המהפכה הכושלת של שנת 1848 והמשבר הכלכלי שבעקבותיה, שהקשה יותר על מי שהיה פחות אמיד. חלקם אומנם חזרו אך רובם נשארו והפכו לחלק בלתי נפרד מארצות הברית. הגירה זו צברה תאוצה בשנות ה-70 של המאה ה-19 עם יותר ויותר תושבים יהודים שעזבו את לאופיהים כדי לעבור לחו"ל או למרכזים אחרים בתוך האימפריה הגרמנית שזה עתה נוסדה.[32] בשנת 1871 חוק האמנציפציה עבר והוחל על כל גרמניה. כאזרחים שווים היהודים החלו לקצור הצלחה בכל תחומי החיים. למעלה מ-60% מהם השתייכו למעמד הביניים היציב כלכלית.[33]
ניתן היה לראות את העלייה בהון היהודי גם בכך שהקהילה יכלה להרשות לעצמה לבנות מחדש את בית הכנסת ולשפץ אותו לחלוטין. כבר בשנת 1845 נשמעו תלונות על כך שבית הכנסת קטן מכדי להכיל את המספר ההולך וגדל של המתפללים. העבודות לבניית בית הכנסת החדש הסתיימו במאי 1877. כעת קיבל הבניין מראה רנסאנסי, על ידי הוספת שני מגדלים עם כיפות בגגות וחלונות רחבים ומעוגלים.[34]
בתקופה זו נוסדו והורחבו כמה עסקים. חברה המייצרת כלי עץ שהוקמה על ידי יוזף שטיינר וארבעת בניו, הפכה לאחד המפיצים המובילים של מוצרים מסוג זה בדרום גרמניה. חברה לתכשירי שיער הוקמה על ידי האחים ברגמן.[35] חברה זו קיימת עד היום, לאחר שעברה אריזציה לאחר 1933, והוחזרה לבעליה החוקיים לאחר 1945, וכעת היא פועלת ברחבי העולם. בית חרושת לטקסטיל הוקם על ידי עמנואל היימן במרכז העיר שנוהל לאחר מכן על ידי בניו. מאוחר יותר הועבר המפעל לפרברים. סוחר הכשות שטיינר החל גם בלאופהיים ונהיה לאחד השחקנים המובילים בשוק זה לאחר שהתרחב לארצות הברית. המטה של חברה זו נמצא כעת בניו יורק.[36] עד שנות השמונים של המאה העשרים המסחר בנדל"ן היה בידי היהודים, אך זה נעלם לחלוטין לאחר הקמת איגוד האשראי. הסוחרים המקומיים של בעלי חיים היו עד אחרי 1933 בעיקר יהודים, כמו גם סוחרי משקאות חריפים, יין, שמן, תבואה ועץ. היו אפילו כמה בנקים פרטיים בבעלות יהודים, שששרדו עד שנות השלושים, אך נסגרו לאחר 1933 בעקבות הלחץ של הממשל הנאצי.
חנות כלבו לשעבר ד. מ. איינשטיין
סביב כיכר השוק ובסביבתה הוקמו כמה חנויות קמעונאיות שהתמחו במכירת מוצרי טקסטיל. חנות הכלבו הראשונה בלאופהיים הוקמה בשנת 1906 על ידי הסוחר היהודי דניאל דוויד איינשטיין שמשפחתו התגוררה בלאופהיים מאז המחצית השנייה של המאה ה-17. עד סוף שנות השמונים, עדיין ניתן היה לראות את השם הדהוי של הבעלים המקורי מעל הכניסה. מספר מסבאות נוהלו על ידי בעלי בתים יהודים. פחות מצטיינת ועם זאת חשובה היא תרומתם של בעלי מלאכה יהודים מקומיים. כמה אופים ואטליזים ששירתו את התושבים היהודים כמו גם את התושבים הנוצרים של לאופהיים. כמו כן, מספר סנדלרים, פרוונים, שענים, חייטים וחרטי עץ (אנ') יהודים היו ליד חנות השוק.[37]
בסוף המאה ה-19 היהודים בלאופהיים השתלבו לחלוטין ונטמעו בחברה, והיו לחלק מכל שכבת האוכלוסייה, מצב שלא ישתנה במשך יותר מ-30 שנה. הטמעות זו נראית על ידי העובדה שיותר יהודים אמידים התרחקו מגטו יודנברג. כתוצאה מכך, רבים מבנייני תקופת הפריחה היזמית של גרמניה בסוף המאה ה-19 Gründerzeit (אנ') שעדיין קיימים בלאופהיים הוקמו על ידי יהודים.[38]
בית הספר היהודי
מסבאת Zum Rad , בית הספר הרשמי הראשון לילדים יהודים בלאופהייםמשרדו של הרב ובניין בית הספר היהודי הראשון
באופן מסורתי, חינוך ילדי המשפחה היהודית היה מוטל על האב. עם זאת, היעדרותם של אבות רבים עקב היותם לעיתים קרובות מחוץ לבית בתפקידם כסוחרים, הצריכה להעסיק מלמדים נודדים שקיבלו אוכל ולינה בתמורה לשירותיהם. מורים אלה, המכונים חיידרים, קיבלו חוזה של שישה חודשים, שבדרך כלל הסתיים בפסח או בסוכות.[16] בשנת 1808 מספר הילדים היהודים עמד על 39, מה שמעיד על כך שילדים רבים נשלחו לבתי ספר נוצריים או לבתי ספר יהודיים מחוץ ללאופהיים. בית הספר היהודי הראשון נוסד רק בשנת 1823, כאשר הקהילה היהודית שכרה אולם במסבאה כדי לשמש ככיתה ושכרה מורה, סימון טננבאום ממרגנטהיים, ששימש כמורה ראשי עד לפרישתו בשנת 1860.[39] עוזרו אברהם סנגר מבוטנהאוזן (אנ') נלקח למשרה ושימש כמורה עד פטירתו בשנת 1856.[40] צאצאיו ניהלו את המסבאה Zum Ochsen (זום-אוכסן) עד לאחר שנת 1933. בשנת 1830 רכשה הקהילה היהודית בית מול בית הכנסת ששופץ, כדי לשכן את משרד הרב ובית הספר. מבנה זה תפקד כבית ספר עד שנת 1868, אז הוקם בית ספר יהודי חדש ברדגאסה בסביבת יודנברג. בניין זה נהרס בשנת 1969.[16] בשל היעדר מורים יהודים, במשך מספר שנים התבקשו מורים קתוליים לעזור.[41] בשנת 1874 למדו 162 תלמידים יהודים בבית הספר היהודי. בעשורים שלאחר מכן מספר התלמידים היהודים ירד ברציפות, כך שבתחילת המאה ה-20 לימד בית הספר היהודי רק 65 תלמידים. עם זאת, בית הספר היהודי התקיים עד שנות השלושים של המאה העשרים וננעל רק בשנת 1939.
אגודות יהודיות
האגודה היהודית הראשונה (Chewra Kadischah) נוסדה בשנת 1748 במטרה לדאוג לחולים ולהלוויות. אגודה זו הייתה פעילה כמעט 200 שנה. בשנת 1780 הוקמה אגודת התלמוד-תורה כדי לסייע בלימודי יהדות של צעירים היהודים ולטפל בצרכי הצעירים. היא קיבלה חסות מקרן נתן באסר, שנוסדה בשנת 1804, אגודת הנשים היהודיות וקרן היתומים היהודית, שתמכה בבית היתומים היהודי באסלינגן, בשנת 1838. אגודות יהודיות קמו לא רק למטרות צדקה, אלא גם למטרות חברתיות. אגודת מקהלה, בשם Frohsinn (שמחה), הוקמה בשנת 1845 והמשיכה לזכות בפרסים רבים בפסטיבלי מקהלות. אגודת הקריאה Konkordia (קונקורד) קמה בשנת 1846 ביוזמתו של הרב מקס סנגר, יליד לאופהיים.[42]
משנת 1933 עד 1938
מעבר אופייני בין בתים ביודנברג
לאחר מינויו של אדולף היטלר לקנצלר גרמניה ב־30 בינואר 1933 ותפיסת השלטון על ידי מפלגתו, המפלגה הנאצית, החלו החיים היהודיים בלאופהיים להשתנות לרעה. בעשורים הקודמים היו היהודים חברים משפיעים ובולטים בכל צורות החיים, לא רק בחיים הכלכליים אלא גם בתחום התרבותי. לא-יהודים רבים הועסקו על ידי עסקים המופעלים על ידי יהודים ועל ידי משקי בית יהודים. יהודים השתתפו בכל תחומי החיים הציבוריים והמסחריים. בעלי המלאכה המקומיים סמכו על לקוחות יהודים שיקנו את מוצריהם. היהודים היו חברים בכמה אגודות תרבותיות, פוליטיות וחברתיות. כל היחסים הללו החלו להתרופף או אפילו להיעלם בפתאומיות לאחר ינואר 1933. ב-1 באפריל 1933 החל גם בלאופהיים החרם הנאצי ברחבי הארץ על עסקים יהודיים, שאורגן על ידי יוליוס שטרייכר. חברי ה-SA המקומי התמקמו מול חנויות יהודיות במטרה להפחיד לקוחות פוטנציאליים ולמנוע כניסתם. חלונות חנות אחת נופצו.[43] בשנה שלאחר עליית הנאצים לשלטון, במהלך מה שמכונה גלייכשלטונג, נשללה חברות היהודים בלאופהיים בכל הארגונים הלא יהודים, בין אם זה פוליטי או תרבותי. ב־6 בנובמבר 1935 צילם מנהיג קבוצה מפלגתית לא מקומי של ה-NSDAP לקוחות שנכנסו לחנות נעליים, שבמקרה הייתה בבעלות יהודי. נגרמה מהומה כזו שהמשטרה נאלצה לבוא כדי לפזר את הקהל, שזעק להתעללות בלקוחות הנכנסים על ידי קריאתם "פולקסוורטר" (בוגדי העם) ו"יודנקנכט" (משרת יהודים).[44][45] לתעמולה של מפלגת השלטון היו השפעות בכך שמחזור העסקים היהודים ירד באופן דרמטי; הכנסות חנות אחת ירדו אפילו ב-80%. לקוחות רבים הלכו במקום זאת לבצע קניות באולם ובביבראך. חוקי נירנברג משנת 1935 הפחיתו את היהודים בגרמניה למעמד של אזרחים סוג ב' ואסרו על היהודים להעסיק אריות מתחת לגיל 45. ב־8 באפריל 1938 מוקמו סוחרי הבקר היהודים בחלק נפרד בשוק הבקר השבועי, וב-1 בינואר 1939 בוטלו לצמיתות הרישיונות לסוחרי הבקר היהודים. מיוני ואילך היה צריך לסמן את כל העסקים היהודיים. ביולי נאסר על הרופאים היהודים להוציא מרשמים רפואיים. בספטמבר בוטלה הרשאתם של יהודים לעריכת דין. באותה שנה היו מגבלות והטרדות כמו הוספתם של שרה וישראל בהתאמה לשמות פרטיים שאינם יהודים, החרמה והנפקה מחדש של דרכונים לאחר הוספת J גדולה. עם זאת, יהודים רבים נצמדו לעסקים שהקימו אבותיהם וקיוו כי על ידי שמירה על פרופיל נמוך הם יוכלו להתמודד עם הסערה. מתיעוד עולה כי ביולי 1938 היו עדיין 45 עסקים המנוהלים על ידי יהודים בלאופהיים.[46]
אנדרטת בית הכנסת
רצח ארנסט פום ראט, המזכיר השלישי של שגרירות גרמניה בפריז, בידי הרשל גרינשפן שימש עילה לפוגרום ארצי ביהודים ברחבי גרמניה ואוסטריה בלילה שבין 9–10 בנובמבר 1938, הידוע בכינוי ליל הבדולח. בלאופהיים הושחתו חנויות יהודיות ובית הכנסת נשרף עד היסוד. המקומיים מנעו מכוחות הכיבוי לכבות את האש. מספר תושבים יהודים נעצרו והועברו לבית העירייה. משם הם הוצעדו לבית הכנסת הבוער, מלווים על ידי חברי המפלגה הנאצית, שם נאלצו להקשיב להתקפה חריפה על ידי מנהיג ה-SS, ולאחר מכן אולצו לבצע תרגילים גופניים מול הבניין הבוער. במהלכם הותקפו פיזית ונפצעו כמה מהם.[47] לאחר מכן שוחררו כמה מהם ואילו היהודים הבולטים יותר הועברו למחנה הריכוז דכאו. האחד, זיגמונד לאופהיימר, הוכה למוות על ידי שומרי האס אס במהלך כליאתו שם.[48] עד פברואר 1939 שוחררו 16 מהגברים הכלואים.[49] העבריינים העיקריים מעולם לא הועמדו לדין מכיוון שהם נהרגו במהלך המלחמה או נעדרו. לעומת זאת, 16 מקומיים נשפטו בשנת 1948. כולם טענו שהם פועלו לפי פקודות. ארבעה מהם זוכו ואילו 12 האחרים נידונו לתקופות מאסר שנעו בין חודשיים לשנה בגין פשעים נגד האנושות והיותם מסייעים (אנ') להצתה.[50]
לוח לזכר יהודי לאופהיים שנספו בשואהלוח זיכרון בתחנת Laupheim-West ממנה בוצעו הגירושיםמצבות מתקופה ה-Gründerzeit בבית הקברות היהודי
סוף החיים היהודיים בלאופהיים
כמה ימים לאחר הפוגרום של ליל הבדולח יושם צו להפקעת עסקים יהודיים. בעקבות זאת, כל העסקים היהודיים נדרשו לעבור אריזציה. בלאופהיים פירוש הדבר היה שחלק מהחנויות היהודיות נקנו על ידי אחד או כמה מהעובדים לשעבר בשיעור נמוך משמעותית ממחיר השוק הנוכחי.[51] עם זאת, מרבית העסקים הללו לא הצליחו לשרוד זמן רב מכיוון שחסר להם הון ומומחיות לניהול מפעל, במיוחד מכיוון שלא הייתה אפשרות לייצא סחורות.
כתוצאה מהאפליה המואצת של היהודים ההגירה מלאופהיים גדלה בשנת 1939 ל-32. בשנת 1940 רק 14 אנשים הצליחו להימלט מהדיכוי ובשנת 1941 ארבעה יהודים מלאופהיים הצליחו לעזוב את גרמניה.[52] לאחר שקופחו מהעסקים, נגזלו ברשות החוק באופן שיטתי נכסיהם האחרים, היהודים פונו מבתיהם והוקצו להם מקומות מגורים חלופיים. חלקם הועברו לבניין משרדיו של הרב לשעבר, שהפך כעת לבית אבות יהודי, בו תנאי החיים היו קשים ביותר. אחרים נשלחו להתגורר בוונדלינסגרובה (Wendelinsgrube), אזור יישוב ייעודי ליד מכרה חצץ (אנ') ממש מחוץ לשטח הבנוי של לאופהיים, שם הוקמו בתים קטנים מאז 1927 כדי לספק מקום לינה למובטלים ולחסרי בית. עד 1939 הבתים הללו היו מורכבים מבקתות עץ ללא מים זורמים או חשמל. תושבי וונדלינסגרובה לשעבר עברו לנכסים היהודיים שהיהודים הוכרחו לנטוש.[53] ב־28 בנובמבר 1941 יצא המשלוח הראשון של יהודי לאופהיים, בתחילה לשטוטגרט, ואחר כך לריגה. גל הגירושים השני התרחש ב־25 במרץ 1942, כאשר מספר יהודי לאופהיים הועברו לממשל הכללי של פולין. הגירוש הסופי התרחש ב-19 באוגוסט 1942, כאשר 43 יהודי לאופהיים שנותרו, בהם כל תושבי וונדלינסגרובה שנותרו, הועברו מזרחה למחנה הריכוז טרזיינשטט.[49] תאריך זה מסמן את סיומן של למעלה מ־200 שנות היסטוריה יהודית בלאופהיים מאחר שאף אחד מהמהגרים או המגורשים ששרדו לא חזר להתגורר בלאופהיים.
תרגום לוח זיכרון בתחנת Laupheim-West ממנה בוצעו הגירושים:
מתחנה זו בין נובמבר 1941 לאוגוסט 1942 גורשו 81 בני האמונה היהודית ואלה שהוכרזו כיהודים על פי האידאולוגיה הגזעית הנאצית הבלתי אנושית, לריכוז ו"מחנות השמדה" בארבע הובלות.
102 לאופיימריות ולאופיימרים נרצחו במהלך השואה.
התפתחות האוכלוסייה היהודית בלאופהיים
הטבלה שלהלן מציגה את התפתחות האוכלוסייה היהודית בלאופהיים ומציגה גם את מספרם ביחס למספר התושבים הכולל של לאופהיים.[54]
Year
Jewish population
Percentage
1730
כ־25
1.3%
1754
כ־75
3.7%
1784
כ־125
5.6%
1808
278
8.6%
1824
464
17.3%
1831
548
18.2%
1846
759
21.7%
1856
796
22,6%
1869
843
13.4%
1886
570
8.3%
1900
443
6.1%
1910
348
4.3%
1933
249
2.7%
1943
0
0,0%
מתוך 249 היהודים הרשומים בלופיים בשנת 1933, 126 הצליחו להציל את חייהם על ידי בריחה מגרמניה והגירה ליעדים זרים שונים.[55]
רבני הקהילה היהודית בלאופהיים
רשימה מלאה של כל רבני לאופהיים אינה קיימת. הרב הראשון מוזכר בשנת 1730 אך יש חסר ברשומות עד 1760.[56]
Adams, Myrah; Schönhagen, Benigna (1998). Jüdisches Laupheim. Ein Gang durch die Stadt. Haigerloch: Medien und Dialog. ISBN3-933231-01-9.
Aich, Johann Albert (1921). Laupheim 1570 - 1870. Beiträge zu Schwabens und Vorderösterreichs Geschichte und Heimatkunde (4th ed.). Laupheim: A. Klaiber.
Eckert, Wolfgang (1988). "Zur Geschichte der Juden in Laupheim". Heimatkundliche Blätter für den Kreis Biberach. 11 (2): 57–62.
Emmerich, Rolf (1998). "Philo und die Synagoge - Dr. Leopold Treitel, der letzte Rabbiner von Laupheim". Schwäbische Heimat (4): 13–19.
Engisch, Helmut (2006). Das Königreich Württemberg. Stuttgart: Theiss. ISBN978-3-8062-1554-0.
Georg, Lutz (1967). "Historische Bauten der Stadt Laupheim: ihre bau - und kulturgeschichtliche Bedeutung im Wandel der Zeit". Pädagogische Hochschule Weingarten. Diss.
Gesellschaft für Geschichte und Gedenken e. V. (1998). Christen und Juden in Laupheim. Laupheim: Gesellschaft für Geschichte und Gedenken e. V. ISBN3-87437-151-4.
Hecht, Cornelia, ed. (2004). Die Deportation der Juden aus Laupheim. Eine kommentierte Dokumentensammlung. Herrenberg: C. Hecht. ISBN978-3-00-013113-4.
Hoffmann, Andrea (2011). Schnittmengen und Scheidelinien: Juden und Christen in Oberschwaben. Tübingen: Tübinger Vereinigung für Volkskunde. ISBN978-3-93-251269-8.
Hüttenmeister, Nathanja (1998). Der jüdische Friedhof Laupheim. Eine Dokumentation. Laupheim: Verkehrs - und Verschönerungsverein Laupheim. ISBN3-00-003527-3.
Jansen, Katrin Nele; Brooke, Michael; Carlebach, Julius, eds. (1996). Biographisches Handbuch der Rabbiner 2. Die Rabbiner im Deutschen Reich 1871-1945 (בגרמנית). Vol. 2. München: De Gruyter Saur. ISBN978-3-5982-4874-0.
Kohl, Waltraud (1965). "Die Geschichte der Judengemeinde in Laupheim". Pädagogische Hochschule Weingarten. Diss.
Köhlerschmidt, Antje; Neidlinger, Karl (2008). Die jüdische Gemeinde Laupheim und ihre Zerstörung. Biografische Abrisse ihrer Mitglieder nach dem Stand von 1933. Laupheim: Gesellschaft für Geschichte und Gedenken e. V. ISBN978-3-00-025702-5.
Kullen, Siegfried (1994). "Spurensuche. Jüdische Gemeinden im nördlichen Oberschwaben". Blaubeurer geographische Hefte. 5: 1–79.
Oswalt, Vadim (2000). Staat und ländliche Lebenswelt in Oberschwaben 1810 - 1871. (K)ein Kapitel im Zivilisationsprozeß?. Leinfelden-Echterdingen: DRW-Verlag. ISBN3-87181-429-6.
Schäll, Ernst (1981). "Friedrich Adler (1878-1942). Ein Künstler aus Laupheim". Schwäbische Heimat. 32: 46–61.
Schäll, Ernst (1993). "Kilian von Steiner; Bankier und Industrieller, Mäzen und Humanist". Schwäbische Heimat. 44: 4–11.
Schäll, Ernst (1994). "Laupheim - einst eine große und angesehene Judengemeinde". In Kustermann, Abraham P.; Bauer, Dieter R. (eds.). Jüdisches Leben im Bodenseeraum. Zur Geschichte des alemannischen Judentums mit Thesen zum christlich-jüdischen Gespräch. Ostfildern: Schwabenverlag. pp. 59–89. ISBN3-7966-0752-7.
Schäll, Ernst (1996). "Der jüdische Friedhof in Laupheim". Schwäbische Heimat. 47: 404–417.
Schenk (a), Georg (1970). "Die Juden in Laupheim". Ulm und Oberschwaben. 39: 103–120.
Schenk (b), Georg (1979). "Die Juden in Laupheim". In Diemer, Kurt (ed.). Laupheim. Stadtgeschichte. Weißenhorn: Konrad. pp. 286–303. ISBN3-87437-151-4.
Schönhagen, Benigna (1998). Kilian von Steiner und Laupheim: Ja, es ist ein weiter Weg von der Judenschule bis hierher.... Marbach am Neckar: Deutsche Schillergesellschaft. ISBN3-929146-81-9.
Sauer, Paul (1966). Die jüdischen Gemeinden in Württemberg und Hohenzollern. Denkmale, Geschichte, Schicksale. Stuttgart: Kohlhammer.
Wilke, Carsten, ed. (1996). Biographisches Handbuch der Rabbiner 1. Die Rabbiner der Emanzipationszeit in den deutschen, böhmischen und großpolnischen Ländern 1781 - 1871 (בגרמנית). München: De Gruyter Saur. ISBN3-598-24871-7.
הערות שוליים
^P. Sauer, Die jüdischen Gemeinden in Württemberg und Hohenzollern, עמ' 118
^W. Eckert, Zur Geschichte der Juden in Laupheim, עמ' 62
^W. Kohl, Die Geschichte der Judengemeinde in Laupheim, עמ' 4
^W. Kohl, Die Geschichte der Judengemeinde in Laupheim, עמ' 51.
^Säbel, Heinz (1937-05-30). "Hundert Jahre Synagoge Laupheim". Hertha Nathorff Collection; AR 5207; box number 1; folder number 3; Leo Baeck Institute (בגרמנית). Center for Jewish History. נבדק ב-10 בדצמבר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
^Wilke, Carsten, ed. (1996). "Lämmle, Maier". Biographisches Handbuch der Rabbiner 1. Die Rabbiner der Emanzipationszeit in den deutschen, böhmischen und großpolnischen Ländern 1781 - 1871 (בגרמנית). מינכן: De Gruyter Saur. p. 584. ISBN3-598-24871-7.
^Wilke, Carsten, ed. (1996). "Levi, David". Biographisches Handbuch der Rabbiner 1. Die Rabbiner der Emanzipationszeit in den deutschen, böhmischen und großpolnischen Ländern 1781 - 1871 (בגרמנית). מינכן: De Gruyter Saur. p. 557. ISBN3-598-24871-7.
^Wilke, Carsten, ed. (1996). "Wassermann, Salomon". Biographisches Handbuch der Rabbiner 1. Die Rabbiner der Emanzipationszeit in den deutschen, böhmischen und großpolnischen Ländern 1781 - 1871 (בגרמנית). מינכן: De Gruyter Saur. p. 880. ISBN3-598-24871-7.
^Wilke, Carsten, ed. (1996). "Kaufman, Jakob". Biographisches Handbuch der Rabbiner 1. Die Rabbiner der Emanzipationszeit in den deutschen, böhmischen und großpolnischen Ländern 1781 - 1871 (בגרמנית). מינכן: De Gruyter Saur. p. 520. ISBN3-598-24871-7.
^Wilke, Carsten, ed. (1996). "Wälder, Abraham". Biographisches Handbuch der Rabbiner 1. Die Rabbiner der Emanzipationszeit in den deutschen, böhmischen und großpolnischen Ländern 1781 - 1871 (בגרמנית). מינכן: De Gruyter Saur. p. 874. ISBN3-598-24871-7.
^Wilke, Carsten, ed. (1996). "Kahn, Ludwig". Biographisches Handbuch der Rabbiner 1. Die Rabbiner der Emanzipationszeit in den deutschen, böhmischen und großpolnischen Ländern 1781 - 1871 (בגרמנית). מינכן: De Gruyter Saur. p. 502. ISBN3-598-24871-7.
^Jansen, Katrin Nele; Brooke, Michael; Carlebach, Julius, eds. (1996). "Einstein, Berthold". Biographisches Handbuch der Rabbiner 2. Die Rabbiner im Deutschen Reich 1871-1945 (בגרמנית). Vol. 2. מינכן: De Gruyter Saur. p. 174. ISBN978-3-5982-4874-0.
^G. Schenk (a), Die Juden in Laupheim, עמ' 113; W. Kohl, Die Geschichte der Judengemeinde in Laupheim, עמ' 52; R. Emmerich, "Philo und die Synagoge", עמ' 13; A. Köhlerschmidt & K. Neildinger (Hrsg.), Die jüdische Gemeinde Laupheim und ihre Zerstörung, עמ' 524; H. Säbel, Hundert Jahre Synagoge Laupheim, עמ' 3, in: Hertha Nathorff Collection, 1813-1967. Schenk dates Treitel's rabbinate from 1895 to 1925 whereas Kohl says that with the retirement of Treitel on 1 April 1923, the office of rabbi in Laupheim ceased to exist. This is confirmed by Emmerich who indicates that Treitel was rabbi for more than 28 years and retired in the year of the publication of his monograph on Philo of Alexandria in 1923. However, during a speech held in 1937 the last teacher of the Laupheim Jewish school, Heinz Säbel, dated the end of Treitel's rabbinate to 1922. Furthermore, in an obituary dated 20 March 1931 published in the C.V.-Zeitung, the weekly newspaper of the Central-Vereins deutscher Staatsbürger jüdischen Glaubens, upon the death of Treitel the dates for his rabbinate are given as 1985 to 1922.
^A. Hoffmann, Schnittmengen und Scheidelinien, עמ' 12
