הַצַּדּוֹקִים (צְדוֹקִים) היו כיתה – דהיינו תנועה חברתית-דתית – יהודית מרכזית בימי בית המקדש השני. אנשיה היו מזוהים עם האריסטוקרטיה ומעמד הכהונה. הצדוקים שללו את האמונה בחיים לאחר המוות, בעולם הבא ובתחיית המתים, התנגדו לגזירות של החכמים וחלקו על הפרושים בהלכות שונות. הם היו יריביהם של הפרושים ובין הכיתות החשובות ביהודה בתקופת בית שני.
מאחר שלא נותרו עד ימינו מקורות שנכתבו בידי הצדוקים עצמם, ועיקרם של המקורות ההיסטוריים אודותיהם נכתבו בידי פלגים מתנגדים, הנטייה המקובלת במחקר היא לסייג את מה שידוע על הצדוקים, מחשש להטיות.[1]
מעדויות במקורות נראה שהצדוקים היו עשירים וקרובים לתרבות ההלניסטית. הורגש ריחוק בינם לבין המוני העם – שהביעו מורת רוח מהשלטון היווני ותמכו בפרושים בשל צניעותם ברוח ובממון. הצדוקים היו מקושרים בדרכים שונות לכהן הגדול ולאצולה העליונה – שושלת הכהונה הגדולה והכהן הגדול, צדוק בן אחיטוב,[2] שלפי חלק מהחוקרים על שמו נקראת הכת, אולם כמתואר להלן ייתכן כי שמם, לפחות על פי המסורת נגזר משם אחד מתלמידיו של אנטיגנוס איש סוכו, או משום שראו עצמם כצדיקים.[3] בתקופת מרד החשמונאים, הצדוקים היו ממוקמים בעמדת כוח חברתית ושלטונית יחד עם משפחות הכוהנים הגדולות. ידם של הצדוקים הייתה על העליונה – כוהנים גדולים נבחרו תמיד ממשפחות שהשתייכו לכת הצדוקית.[4]
אמונותיהם ודרכם
הצדוקים בניגוד לפרושים, לא האמינו בהישארות הנפש ובתחיית המתים[5] ובשכר ועונש בעולם הבא.[3] בשל כפירה בעולם הבא דגלו רבים מהם בנהנתנות. הם כפרו באמונה במלאכים וצמצמו את האמונה בהשגחה.
הרב יצחק אייזיק הלוי טוען שהצדוקים התנגדו לפרושים מסיבות פוליטיות ולא החזיקו בפרשנות שונה של התורה כי זו לא עניינה אותם, ובכך הוא מסביר את מיעוט המקורות על שיטתם הדתית של הצדוקים.[6]
תולדות הצדוקים
רקע - כיתות בית שני
במשך ימי הבית השני ישנם סימנים שונים להיווצרות זרמים כיתתיים שהחזיקו באידאולוגיות שונות מההשקפה המרכזית במקדש ירושלים. הדוגמה הבולטת ביותר הייתה תופעת ההתייוונות הנרחבת בימי אנטיוכוס הרביעי, אך רמזים שונים לכתות גנוסטיות אחרות ולמגוון של השקפות ניתן למצוא גם בספרים החיצוניים ובקדומות שבמגילות מדבר יהודה. על הצדוקים אנו שומעים לראשונה בערך בשנת 150 לפנה"ס, בזמן כלשהו הקרוב למרד החשמונאים. מתקופה זו ואילך המחלוקות הדתיות בלטו במידה ניכרת, עד שפיצלו את העם לזרמים דתיים שונים.
ישנם חוקרים המשערים שמחלוקות דתיות אלו החלו לצוץ בעקבות הצלחת המרד וההתעוררות הדתית שהוא הביא, או מפני שבתקופת גזרות השמד וההתיוונות חלו שינויים בהשקפות הדתיות של העם. חוקרים אחרים קושרים את הרעיונות של הצדוקים שהיו בני המעמד העליון וסחרו עם נוכרים. אפשרות נוספת שעלתה במחקר היא שלראשונה הייתה עצמאות יהודית על המקדש, דבר שגרם לאידאולוגיות וזרמים תת-קרקעיים לצוץ בניסיון להשיג שליטה במקדש.
ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו מספר על שלוש או ארבע כתות עיקריות במאה הראשונה לספירה: צדוקים (שככל הנראה מנו כמה מאות בודדות של אנשים, שהתבלטו בשל מעמדם הכלכלי הגבוה), איסיים (שמנו לדבריו כ-4,000 חברים) ופרושים (שמנו לדבריו כ-6,000 חברים, אך לטענתו רוב העם – ההמון, הלך אחריהם ונשמע להם)[7] ולעיתים גם הקנאים (המכנה אותה בשם "הפילוסופיה הרביעית"),[8] זרמים יהודיים נוספים: בייתוסים ותרפויטים.[9]
תקופת שגשוגם של הצדוקים
בסוף ימיו של יוחנן הורקנוס הראשון חלה התקרבות בינו לבין הצדוקים, בעקבות חששו של יוחנן הורקנוס שהפרושים רוצים להדיחו ממשרת הכהן הגדול. הקשר של השלטון לצדוקים התחזק בתקופת שלטונו הקצרה של יהודה אריסטובולוס הראשון והגיע לשיאו בימי אלכסנדר ינאי, שפעל להפיכת הסנהדרין לצדוקית. בין הגורמים שהביאו להתקרבות היו התנגדות הפרושים לצבא השכירים הנוכרים שהחזיקו השליטים ורצונם להגביל את סמכות המלך והעדפת התואר "נשיא". כמו כן הם התנגדו לחיבור בין הכהונה לבין המלכות. בשל כך העדיפו השליטים את קרבתם של הצדוקים בעלי הממון והקשרים עם נוכריי הסביבה.
"ואילו לפי תורת הצדוקים נעלמת הנשמה יחד עם הגוף, וכל עיקר שאיפתם לעולם אינו אלא שמירת החוקים; שכן לחלוק על מורי החכמה שהם כרוכים אחריה נחשב בעיניהם למידה טובה. תורה זו הגיעה (רק) אל אנשים מועטים, אם כי לראשונים במעלה, אולם אין הם עושים דבר (לפיה), אם ייתכן לומר (כך). שכן בשעה שהם מגיעים לשלטון הם נוהגים שלא מדעת וגם מאונס לפי מה שיאמר הפרושי, שאם לא כן לא היו ההמונים סובלים אותם".
ובמקום אחר:
ויש עוד כת שנייה לאיסיים, ואנשיה אינם שונים במנהגיהם ובחוקותיהם מיתר אחיהם, ורק במשפט על הנשואים נבדלו מהם... רק למען החיות זרע על פני האדמה... והצדוקים קשים גם לאחיהם ומקבלים את פני חבריהם בכעס, כאילו היו נוכרים להם.
אנטיגנוס איש סוכו, היו לו שני תלמידים שהיו שונין בדבריו והיו שונין לתלמידים ותלמידים לתלמידים. עמדו ודקדקו אחריהן ואמרו: 'מה ראו אבותינו לומר דבר זה? אפשר שיעשה פועל מלאכה כל היום ולא יטול שכרו ערבית? אלא אִלו היו יודעין אבותינו שיש עולם אחר ויש תחיית המתים לא היו אומרים כך'. עמדו ופירשו מן התורה ונפרצו מהם שתי פרצות – צדוקים וביתוסין. צדוקים על שום צדוק, ביתוסי על שום ביתוס. והיו משתמשין בכלי כסף וכלי זהב כל ימיהם, שלא הייתה דעתן גסה עליהם אלא צדוקים אומרים: 'מסורת הוא ביד פרושים שהן מצערין עצמן בעולם הזה ובעולם הבא אין להם כלום'.
בספרות חז"ל מופיעות כ-18 פסיקות הלכה של הצדוקים הנוגדים את עמדת הפרושים.
מחלוקות במקדש
מועד מנחת העומר, המתחיל את ספירת העומר הקובעת את מועד חג השבועות, חל ביום ראשון בשבוע כמאמר הכתוב 'ממחרת השבת',[12] ולא למחרת יום טוב ראשון של פסח – כפי הפרשנות של חז"ל (הפרושים).[13]
יחיד מתנדב ומביא את קורבן התמיד, ואין חובה שיובא מכספי ציבור, כדעת הפרושים.[13]
הם התנגדו לרעיון עירוב החצרות, המאפשר לשאת מזון וכלים מבית לבית בשבת.
בברית החדשה
בברית החדשה מוזכר דיון בין הצדוקים לבין ישו, בו הצדוקים שוללים קיומם של מלאכים וכופרים בתחיית המתים. מסופר כי באו לישו צדוקים ושאלוהו לגבי דיני ייבום וחליצה.[24] כמו כן נזכרים הצדוקים יחד עם הפרושים כמעמד בעם היהודי, ואף מוזכר ויכוח בין הצדוקים לפרושים בעניין תחיית המתים.[25]
במחקר
היחס למקורות
החוקרים הצביעו על הבעייתיות של המקורות ביחס לצדוקים. כתבי חז"ל נכתבו במובהק על ידי מתנגדי הצדוקים וכך גם הברית החדשה, שנכתבה על ידי הנוצרים הקדומים. לגבי יוסף בן מתתיהו חלוקות הדעות. היו שטענו שהוא נטה לכיוון הפרושים ועל כן היה מוטה נגד הצדוקים, בעוד אחרים, כמו הרב יצחק אייזיק הלוי טענו שיוסף בן מתתיהו היה מתומכי הצדוקים והיטה את כתביו לטובתם. רבים מהחוקרים גם התלוננו על מיעוט התיאור של הצדוקים, ובהתאם כתבו שלא ניתן לתת תמונה שלמה עליהם. פרופ' רחל אליאור טוענת שמגילות קומראן הן של הצדוקים, ולשיטתה יש בידינו מקור שבו הצדוקים מעידים על עצמם.
היווצרות כת הצדוקים
החוקרים מאסכולת חכמת ישראל כתבו שהצדוקים דחו את מסורת האבות שהפרושים מסרו לעם ואיננה כתובה בתורה. ווייס טען שבתחילה הצדוקים היו שותפים לדרך הדרשה של הפרושים, אך בשלב מסוים הם מאסו בדרשות ובחרו לדבוק יותר בלשון הכתוב. צבי גרץ לעומתו טען שהצדוקים דבקו במסורת, והיו אלו הפרושים אשר סטו מדרך התורה בהמציאם דרשות חדשות הרחוקות מפשט התורה. ועל כן, הצדוקים בשמרנותם עמדו על משמר המסורת ממנה סטו הפרושים.
הרב יצחק אייזיק הלוי שלל מכל וכל את הטענה שהצדוקים דחו את הפרשנות של הפרושים. לטענתו הצדוקים דחו רק את הגזירות והתקנות מדרבנן שאין להן סמך בתורה. לשיטתו, לצדוקים לא הייתה שיטה אחרת בפרשנות התורה, ואת המחלוקות של הצדוקים יש להסביר בזלזול של הצדוקים במצוות, בחוסר הבנתם או באינטרסנטיות.
חז"ל מסבירים את היווצרות כת הצדוקים בכך שלא הסבירו את האמונה בשכר ועונש לתלמידים באופן נכון, ומייחסים את היווצרות הצדוקים לתלמידיו של אנטיגנוס איש סוכו, תנא בתקופת הזוגות במאה ה-3 לפנה"ס.
יש חוקרים הטוענים כי מפאת העובדה שהשתייכו למעמד סוציולוגי וכלכלי גבוה, הצדוקים סברו שהם אינם זקוקים לחיים לאחר המוות – כיוון שיש להם את כל צורכיהם ורצונותיהם בחייהם.[4]
היעלמות הצדוקים
היו ששיערו שהצדוקים נעלמו לאחר חורבן בית שני מכיוון שלא יכלו להעביר את המסורת לדורות הבאים ללא בית המקדש.[דרוש מקור]
הרב יצחק אייזיק הלוי טען שהצדוקים היו כת מדינית שאמונותיה נבעו מרצונם לתפוס את השלטון ועל כן עם אובדן העצמאות המדינית לאחר חורבן בית המקדש נעלמו הצדוקים.[דרוש מקור]
היחס בין הצדוקים לבין קבוצות אחרות
היחס בין הצדוקים לבייתוסים
החוקרים חלוקים בשאלת היחס בין הצדוקים לבייתוסים:
חלקם חושבים שמדובר באותה כת, ומבססים הערכה זו על ההלכות הרבות המובאות בחז"ל במקור אחד בהקשר לצדוקים ובמקור אחר בקשר לבייתוסים, וכן על זיהויים של הצדוקים עם משפחות הכהנים שחלקם נקראו ביתוס. חוקרים רבים מסכימים כי בית ביתוס המוזכר בכתביו של יוסף בן מתתיהו הוא בית הכהונה הגדול שעל שמו כונו הבייתוסים בספרות חז"ל, ומאחר ומניחים שכל ארבעת בתי הכהונה הגדולים היו צדוקים, יש הסוברים כי הבייתוסים הם צדוקים או קרובים לצדוקים.[26]
רוב החוקרים סבורים שהשם "בייתוסים" מכנה חלק מסוים של התנועה הצדוקית. על פי מנחם קיסטר, הנוסח "שתי משפחות" קדם לנוסח "שתי פרצות" במקור שלפנינו. לפיכך, ניתן לראות בצדוקים ובבייתוסים כשייכים לזרם או לתנועה אחת.[27]
חלקם חושבים שמדובר בכת נפרדת, אם כי קרובה לכת הצדוקים.[28] לפי גישת משה דוד הר, הנטייה של חז"ל לייחס הלכות מסוימות לצדוקים ולבייתוסים יחד היא שגויה ונגרמה בחלוף השנים עקב הבלבול והשכחה שחלו אצל חז"ל, ולכן יש לראות את הצדוקים והבייתוסים כשתי כיתות שונות ונפרדות.[29]
עם זאת, ישנה הסכמה שהצדוקים כמו הבייתוסים, לא היו כת מתבודדת, אלא קבוצת עילית המעורבת בציבור.[28] בנוסף, מעטות מאוד העדויות למציאת צדוקים או בייתוסים לאחר חורבן בית שני, ולכן ניתן לראות שלאחר זמן מה הם נעלמו כקבוצה.[30]
הצדוקים ומגילות קומראן
פרופ' רחל אליאור מן האוניברסיטה העברית משערת, שכתבי הצדוקים הם מגילות קומראן, מגילות כהניות המיוחסות בידי כותביהן ל"כהנים בני צדוק ואנשי בריתם", ככתוב פעמים רבות במגילות, ומתארות לוח שנה שמשי קבוע ומקודש מראש, המתחיל בחודש האביב (שמות יב, ב), ומונה 364 ימים בתריסר חודשים בני 30/31 ימים כל אחד, בלא תלות בירח, וכן מתארות סדרת מקומות קדושים (גן עדן, הר סיני והר ציון) ואבות קדושים (חנוך, מלכיצדק, משה ואהרן, אברהם יצחק ודוד) הקשורים במקדש בירושלים. לדעתה על פי כתבים אלו הצדוקים שואבים את שמם מצדוק – אחד הכהנים הגדולים מתקופת דוד המלך ששמר לו אמונים, שכיהן במשכן בגבעון ומאוחר יותר חנך וכיהן בבית המקדש בירושלים, ובניו היו ממונים על עבודות הקורבנות במשך רוב ימי הבית הראשון והשני – עד שנטשו או הודחו על ידי משפחת כהני בית חשמונאי, במאה ה-2 לפני הספירה.[31]
המפתח לזיהוי כתבי הצדוקים עם מגילות קומראן, לדעתה של אליאור, הוא זיהוי "כהני הצדק" שהחזיקו בלוח השמש בן 364 הימים ו-52 השבתות המתחיל באביב (שמות יב, ב) עם "בני אור", וזיהוי "כהני הרשע" שהחזיקו בלוח ירחי משתנה המתחיל בסתיו, במצוות בית סלאוקוס, עם הכהנים לבית חשמונאי, "בני חושך" המחללים לדעתם את קדושת המקדש. לפי השערותיה של פרופ' רחל אליאור, הצדוקים האמינו בלוח השנה הקומראני השמשי והקבוע, ויום הינף העומר לשיטתם יצא תמיד ב-26 לחודש הראשון (כ"ו ניסן), אשר תמיד לשיטתם יצא ביום ראשון בשבוע (ממחרת שבת בראשית) ולכן חג השבועות יצא תמיד ב-15 לחודש השלישי (כלומר ט"ו סיון) ביום ראשון בשבוע.
אף על פי שיש דמיון בין רבות מהלכות הצדוקים לאלו של עדת קומראן (במיוחד במגילת מקצת מעשי התורה), עדיין בשלוש המחלוקות שמציין יוסף בן מתתיהו (הפילוסופיות: דטרמיניזם – גורל האדם, עולם הבא ותחיית המתים) הדעות של הצדוקים הפוכות במובהק לאלו של עדת קומראן. עם זאת, עדיין ייתכן שיש לחלק בין הצדוקים הראשונים שיצאו מעדת קומראן והיו כאיסיים בתקופת החשמונאים, לבין הצדוקים המאוחרים בתקופת חורבן בית המקדש השני – ימיו של ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו.
חיבור בין מגילות קומראן לצדוקים מצוין במגילת ברכה לשלום יונתן המלך (4Q448), הוא כנראה אלכסנדר ינאי, אותו הפרושים ציינו במפורש כצדוקי וכנראה גם את אביו יוחנן הורקנוס הראשון. גם אשתו, שלומציון המלכה ובנם יוחנן הורקנוס השני מוזכרים במגילה אחרת (4Q332). במסורת הפרושים מוזכרים מאבקי כח רבים בתקופה זו בעיקר בין שמעון בן שטח, מנהיג הפרושים ואחיה של שלומציון, לבין אלכסנדר ינאי, ולכן הוא כנראה המגונה/מקולל מאידך בפי אנשי מגילות קומראן כ'איש הלצון' 'כהן הרשע' ועוד.
קבוצת הרודיאנים בברית החדשה
איל רגב טוען בספרו, "הצדוקים והלכתם", שבברית החדשה, מתי זיהה בין קבוצת הצדוקים לבין קבוצת הרודיאנים-בייתוסים, בדומה לחז"ל. גם לוקאס, הנוטה לדיוק היסטורי גדול יותר, החליף בין הרודיאנים לבין ראשי הכוהנים שהיו בדרך כלל צדוקים.[32]
האיסיים
ישנו דמיון מסוים, המתבטא במספר הלכות משותפות, בין הצדוקים לאיסיים (המכונים גם "כת מדבר יהודה").[33]
רבי עזריה מן האדומים היה הראשון שהציע שהתייחסותו של יוסף בן מתתיהו לאיסיים מקביל לביתוסיים המוזכרים במשנה ובתלמוד, בעקבות הדמיון בסיומת שמם, אף שבכתבי היד אין כותבים את שמם כך. כיום החוקר איל רגב אוחז בדעה זו בהקשר לכת המגילות הגנוזות בעוד רחל אליאור סברה שמגילות אלו הן של הצדוקים או חלק מכת זו ושלא הייתה כת איסיים כלל.[34][35]
בית שמאי[דרושה הבהרה]
הרב יעקב מדן, ראש ישיבת הר עציון בגוש עציון, משער שהיו קשרים ענפים בין הצדוקים והבייתוסים ובין בית שמאי. באופן זה הוא מסביר את נידויו של רבי אליעזר ש"מעולם לא אמר דבר שלא שמע מרבו" כלומר לא עסק בחדשנות דרשנית, והיה "שמותי", וכן מוסברת מלחמתו של רבן גמליאל ברבי יהושע סביב התאריך של יום כיפור. לדעת הרב מדן, דברי הכהנים הצדוקים הוצאו מהמשנה, ובפרט מפרק "השתלשלות התורה" בפרקי אבות. יתרה מזו, לפי הרב מדן, ייתכן שהמחלוקת במסורות קשורה גם מחלוקת קדומה יותר הקשורה למשה מול אהרן ויהושע מול הכהנים של ימיו. לדעתו אלישע בן אבויה ותלמידו רבי מאיר שהיה נשוי לברוריה קשורים לקבוצה זו, וכן מרתה בת בייתוס – אשה מיוחסת ועשירה בירושלים בעת חורבן העיר.[36]
לקריאה נוספת
איל רגב, הצדוקים והלכתם – על דת וחברה בימי בית שני, על דת וחברה בימי בית שני, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, תשס"ה
רחל אליאור, ספרות ההיכלות ומסורת המרכבה – תורת הסוד הקדומה ומקורותיה, תל אביב, משכל, 2004.
רחל אליאור, מקדש ומרכבה, כהנים ומלאכים, היכל והיכלות במיסטיקה היהודית הקדומה, ירושלים: הוצאת מאגנס תשס"ג
רחל אליאור, זיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה, ירושלים: מכון ון ליר תשס"ט
^קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק 10, פסקה 5 וגם בפסקה 6, וכן ספר 18 פרק 1 פסקה 4
^אולי הסיבה שיוספוס לא מזכיר אותם בתור כת באופן קבוע כשאר הכתות, זה מפני שכת זו, על פי יוספוס, קשורה לכת הפרושים, וככל הנראה ההבדל בינה לבין הפרושים הוא הבדל פוליטי בלבד (כלומר, איך להתייחס לשליטת ממלכה זרה על עם ישראל).
^ככל הנראה היו עוד כתות רבות של יהודים בתקופת בית שני ולאחר החורבן.
^איל רגב, על צדוקים והלכתם, ירושלים: יצחק בן צבי, 2005, עמ' 11
^קדמוניות היהודים, ספר 18 פרק 1 פסקה 4 – תרגום מיוונית של אברהם שליט, בהוצאת מוסד ביאליק, חלק ג' עמוד 282
^לפי פרופ' רחל אליאור, לאור לוח השנה במגילות קומראן, המדובר ביום הינף העומר, ה-26 לחודש הראשון (כלומר כ"ו ניסן), אשר יוצא באופן קבוע ביום א' בשבוע, ולפי זה חג השבועות יוצא תמיד ביום רביעי ה-15 לחודש השלישי (כלומר ט"ו סיון)
^איל רגב, הצדוקים והלכתם: על דת וחברה בימי בית שני, ירושלים: יד יצחק בן צבי, 2005, עמ' 56
^לטענת פרופ' רחל אליאור, אין מקור נוסף לעניין האיסיים מחוץ ליוספוס פלביוס. לדעתה פרופ' סוקניק טעה בראותו פיסה ממגילות קומראן תחת איום הקרבות של שנת ה'תש"ז (1947) ולאחר מכן בנו יגאל ידין לא רצה להודות בטעות זו. מכאן השתלשלה הדעה בנוגע לאיסיים, אשר לדעתה אין לו כל פיסת אחיזה בממצאים.
^איל רגב הצדוקים והלכתם, ירושלים: יצחק בן צבי, 2005, עמ' 33, 55-56
