בתאולוגיה, השגחה (ידועה גם בתור השגחה עליונה והכוונה אלוהית) היא השפעתו המכוונת של האל על הנעשה בעולם. ישנה הבחנה בין השגחה כללית שהיא על עניינים מרכזיים בחשיבותם, ובין השגחה פרטית, שהיא על כל פרט בעולם.
ביהדות
בהגות היהודית, ההשגחה הכללית, היא מוסכמת כדבר ברור, וכמפורש בתורה[1], לגבי השגחה פרטית רבו הדעות. למשל, הצדוקים בימי בית שני, המזוהים עם הכוהנים לבית צדוק, כפרו בהשגחה פרטית. בכלליות ניתן להבחין בין שתי דעות לנושא ההשגחה הפרטית: דעת חלק מן הראשונים והאחרונים, נוטה לצמצם את ההשגחה הפרטית ולהגבילה על בני האדם בלבד - ולחלק מדעות - אף להגבילה לאנשים מסוימים - עם ישראל או השלמים והצדיקים, כל זמן שהם במעלתם, ואילו שאר העולם נשלט על ידי חוקים שאינם מכוונים לכל מקרה ומקרה[2]. לעומתם, דעת קבוצה אחרת בראשונים ובאחרונים, נוטה לכיוון של השגחה פרטית מפורטת על כל נברא[3][4][5].
בדברי חז"ל
בתלמוד ישנם מספר רב של מקורות שהוצגו כראיה לקיומה של השגחה פרטית על הכל: "אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו"[6]. - כי לא ייתכן שיסורין באים סתם על האדם, אלא הכל על פי חשבון. "ומי חשיד הקב"ה דעביד דינא בלא דינא"[7][8]. "אין מיתה בלא חטא, ואין יסורין בלא עון"[9]. "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה"[10]. "יושב הקב"ה וזן את כל העולם כלו, מקרני ראמים ועד ביצי כנים"[11]. התלמוד הירושלמי[12] מספר על רבי שמעון בר יוחאי שראה צייד ציפורים פורס מצודתו על ציפור, ושמע רבי שמעון בת קול האומרת "דימוס" ("חסד") והציפור השתחררה, ובמדרשבראשית רבה[13] מוסף, כי לאחר מכן שמע את הבת קול מכריזה: "ספקולא", וציפור נלכדה. מקור דומה לסיפור זה קיים באסתר רבה[14]. ובמדרש בראשית רבה: "אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל"[15]. עוד מספרת הגמרא[16] כי "ר' יוחנן כי הוה חזי שלך אמר משפטיך תהום רבה", ופירש רש"י: "שזמנתה שלך לשפוט ולעשות נקמתך בדגת הים להמית המזומנים למות".
לעומת זאת, ישנם גם אמרות שהוצגו כראיה להיעדר השגחה פרטית מוחלטת, כגון: "הכל בידי שמיים, חוץ מצינים פחים"[17]. "חיי בני ומזוני, לא בזכותא תליא אלא במזלא"[18].
השגחה פרטית רק על מין האדם
דעת הרמב"ם[19], שנטה בזה אחר דעת אריסטו, היא שההשגחה הפרטית "אינה אלא באישי בני האדם בלבד", אבל לעניין הנבראים הנחותים דעתו שאין להם השגחה אישית וכל הקורה להם הוא "על פי המקרה המוחלט".
אף על פי שהרמב"ם דוחה את ההשגחה הפרטית ממינים שאינם ממין האדם, הוא סובר שישנה השגחה על זני החי והצומח ("שמירה מינית"), שלא יכחדו.
גם ההשגחה שקיימת על בני האדם אינה באותה מידה לכל אחד מהם. לפי הרמב"ם האדם מושגח על ידי אלוהים מכוח הקשר שבין השכל האנושי והשכל האלוהי וההדבקות בשכל הפועל, ולכן האדם "אשר השיג מאותו השפע (השכל בכוח) מנה יתירה . . תהיה ההשגחה בו יותר בהכרח" כלומר, ככל שהאדם שכלי יותר, הרי הוא מושגח יותר. לפיכך, הרשעים ש"נעדר להם מאותו השפע", ירד מעמדם ונכללו במערכת שאר בעלי החיים, "נמשל כבהמות נדמו" והם חשופים לפגיעות המקרה שיפגע בהם "ואין שם מה שיגן עליהם מן המאורעות".
עוד מוסיף הרמב"ם[20] שאף הצדיק כאשר מסיח דעתו מאלוהים ומעבודתו "הרי תהיה ההשגחה עליו בעת מחשבתו בה' בלבד ותתרוקן ההשגחה ממנו בזמן עסקיו", ואם כן אף אותו הצדיק יכול להיחשף אז ליד הגורל "והרי הוא אז מוזמן לכל רע שיארע שיפגע בו" אומנם מדגיש הרמב"ם שגם במצב זה ההשגחה עליו קיימת אך התמעטה "ואינו כמי שלא השכיל כלל"[21].
גם הרלב"ג מסכים לדעת הרמב"ם, שההצמדות לשכל הפועל גורמת את ההשגחה. הרלב"ג מביא ראיה לדעתו מבעלי החיים. לשיטתו, ככל שבעל החיים נכבד יותר, כך ההשגחה המינית עליו – כלומר, יכולתו להגן על עצמו – גדולה יותר[22].
על פי הרלב"ג, האדם שראוי להשגחה פרטית ירגיש "פחד סביב העת אשר הוא נכון שיבוא להם רע בו" - ההשגחה מתבטאת באינטואיציה פנימית של האדם המושגח לברוח מהסכנה ולכוון להצלחה, לדעתו ההשגחה היא דרגה נמוכה מאוד של נבואה, נבואה ממש מגיעה רק "לחזקי ההתאחדות עם השכל הפועל".
להשקפת הרלב"ג, עיקר ההשגחה אינה להינצל מהמקרים. מאחר שההשגחה הגיעה לאדם "במה שהוא אדם", ראוי לומר שההשגחה תהיה "בטובות והרעות האנושיות" שהן הצלחת הנפש וכישלונה בהשגת השלמות[23]
הר"ן מצמצם את ההשגחה הפרטית עוד יותר. לשיטתו: "העולם הזה התחתון נמסר ונוהג כפי מערכת הכוכבים"[25] ולכן "יתחייב שיענש האדם גם כשלא יתחייב אליו כפי מעשיו העונש ההוא".
לפי הר"ן, הבורא ברא את העולם כך שינהג בדרך הטבע, ומתחייב מזה שגם החף מפשע יסבול מרעת המערכת, מאחר ש"ה' לא ישנה תמיד טבע המציאות אבל ימשיכהו על הויתו כי אם לצורך גדול"[26] ו"אין רצון השם יתברך שישתנה הטבע כפי איש איש". אומנם, אם "יחזק זכות האדם כל כך, אז יצילהו השם יתברך ממנה בשינוי טבע".
בעל החינוך[27] מסכים עם הדעות ששוללות את ההשגחה הפרטית מכלל ענייני העולם[28], אך לגבי בני האדם, דעתו היא שהשגחת הבורא היא "פרטית על כל אחד ואחד, וכן "השגחתו על כל דרכי האדם אחת לאחת".
גם רבי עובדיה ספורנו מסכים כי הבורא "בהכרח משגיח על כל איש מאישי המין האנושי"[29]. בהגותו של הספורנו, גם אם האדם ירשיע הרבה עדיין יש לו "נפש שכלית אשר היא עצם נבדל בלתי נפסד"[30]. - נפש האדם מרוממת בעצם יצירתה. לפי הספורנו, האדם שנברא בצלם אלוהים, ראוי להשגחה ללא קשר למעשיו (כדברי הרמב"ן) או השכלתו (כדברי הרמב"ם). אכן בפירושו על התורה[31], כותב הספורנו כי גם בזה אין המידה שווה בכל[32].
הרמב"ן בפירושו לאיוב[47] תולה את קיומה של ההשגחה בהכרת האל[48], אך בלי להתייחס למושגים פילוסופיים כ'שכל הפועל', וכן בכמה מקומות נוספים אוחז כדעה זו שאין השגחה פרטית על שאר הברואים מלבד בני אדם[49]. אלא שבמקום אחר[50] כתב: "כי עתה יפרש לו הקב"ה טוב השגחתו בכל אחת מהבריות מבנ"א עד קטני בריות הארץ והים", ומשתמע מדבריו שסובר כי ההשגחה הפרטית היא אף בשאר הברואים, ועל כל פנים משאר בעלי החיים. ואכן כך נקטו בדעתו ה'יערות דבש'[51] ובעל ה'שומר אמונים'[52]. כמה מהאחרונים ניסו לתרץ את הסתירה ולבאר את דעתו באופנים שונים[53].
אף דעת האלשיך אינה מחוורת לכאורה, כי בפירושו על התורה[54] כתב שאף לאומות העולם אין השגחה פרטית, ומאידך, בפירושו על איוב[55] כתב שאף על בהמות יש השגחה פרטית, וכן בעוד מקומות בדבריו יש משמעויות לכאן ולכאן[56].
הרד"ק[57], ספר שומר אמונים (לרבי יוסף אירגאס - תצ"ו)[58], רד"ל[59] כתבו כי על אף שאין השגחה פרטית על שאר הברואים, מכל מקום בדבר שנוגע לאדם, ואפילו יחיד - יש השגחה אף על שאר הברואים[60].
בדיון על ההצדקה שבהריגת בעלי חיים לשם אכילתם[61], כותב הרס"ג שעל אף שאין טענה על עצם ההריגה[62], מכל מקום, יקבלו בעלי החיים הללו את שכרם מאת ה', כגמול על הצער שנצטערו בשחיטתם. יש שהסיקו מדברי הרס"ג הללו כי סובר הוא שאף לבעלי החיים ישנה השגחה פרטית[63][64]
השגחה פרטית רק על עם ישראל
שיטה נוספת של רבי יצחק עראמה גורסת, כי ההשגחה הפרטית "נתייחדה אל האומה הנבחרת" – היינו עם ישראל. לפי עראמה ישנן שתי הנהגות בעולם, "הנהגה טבעית" - קרי: חוקי הטבע, ו"הנהגה השגחית" אשר מבדילה בין צדיק לרשע, ההנהגה ההשגחית נתייחדה לישראל משום ש"נתנה להם למורשה התורה האלקית הכוללת אמיתות הדעות ויושר המעשים"[65]. לכן רק עם ישראל שקיבל על עצמו עול תורה ומצוות ראוי להשגחה פרטית, או כלשונו: "טבע חכם".
הספורנו[31] קרוב אף הוא לדברים אלה, אלא שציין כי ישנם בזה דרגות שונות, בין הגויים לעם ישראל, וגם בתוך עם ישראל, בין "רוב האומה הישראלית" לבין "יחידי סגולה".
גם הרמח"ל[66] סובר כי השגחת ה' קיימת רק על "העם הנבחר", ומוסיף ששאר האומות נמסרו להשגחה כללית של השר הממונה עליהם. אמנם בעל ה'שומר אמונים' (לרבי יוסף אירגאס - תצ"ו)[67] אחז כי אף "אין כח ביד השר להשגיח בזה".
האברבנאל מסכים כי קיים חילוק בהשגחה בין ישראל לשאר האומות, אך לדעתו חילוק זה קיים בהשגחה הכללית על האומה – שהיא קיימת אך ורק על ישראל כאומה נפרדת[69], אומנם על האנשים הפרטיים אין חילוק בזה.
ביערות דבש[70] כתב כי בזמן הגלות עם ישראל כמעט כשאר בע"ח.
גם בשיטה זו, כתבו הרד"ק[71] הרמח"ל[72] ובעל ה'שומר אמונים' [לר"י אירגאס - תצ"ו][73] כי בדבר הנוגע לעם ישראל - יש השגחה פרטית אף על גוי. ובשו"ת וישב הים [הלל][74] הוסיף כי דבר זה הוא אף אם הוא מצד גלגול נשמות קדושות וכיוצא בזה.
הכל בידי שמיים
לעומת דעות אלו, דעת קצת מהראשונים והאחרונים, ודעת כל גדולי החסידות היא כי אין דבר בעולם שהשאיר ה' ביד המקרה, אלא הכל מידו.
הבעל שם טוב ידוע במיוחד בחידוש המושג של השגחה הפרטית על כל דבר בבריאה. לשיטתו אף "אחד העשבים הצומח במעמקי היער, או באחד ההרים הגבוהים אשר לא עבר שם איש . . השם יתברך גזר אומר אשר עשב פרטי זה חיה יחיה חדשים ימים ושעות קצובות, ובמשך זמן זה יסוב ויכוף במספר כזה וכזה"[75]. אכן אזכורים לשיטה זו נמצאו כבר בספר תורת המנחה [מתלמידי הרשב"א][76], ספר תולדות יצחק [דודו של ה'בית יוסף'][77] ובספר גן המלך[78].
על פי שיטת הבעל שם טוב כל תנועה בעולם, מהווה השלמה של כוונת הבריאה. אפילו ליצורים הנחותים ביותר יש תפקיד בהשלמת "הכוונה העליונה בסוד הבריאה כולה", ואם כן מעמדם אינו נופל ממעמד כל הנבראים[80] גם הרמ"מ מוויטבסק מסכים ש"אין שום עשב יבש ונעקר, ואין שום אבן נזרק, כי אם בזמן ובמקום הראוי לו"[81]. וכן אחז בתוקף הרה"ק מקומרנא[82].
וכן בעל ה'דברי חיים' מצאנז כותב ש"אפילו ציפור לא ניצוד בלתי השגחה מלמעלה"[83], ה'דברי חיים' מסביר שעל אף שהאדם הוא היחיד הראוי מחמת חשיבותו להשגחה פרטית, מאחר שכל הנבראים נוצרו בשביל האדם, מקבלים אף הם השגחה פרטית לתועלתו.
הראי"ה קוק ראה את הפרטים כהופעות של הכלל, ולפיכך גרס שההשגחה הכללית חודרת עדיהם, אלא שההשקפה הדתית נוטה להכיר את ההשגחה על הפרטים, ואילו ההשקפה הפילוסופית נוטה להכיר את ההשגחה הכללית[90].
כמו כן כתבו בעל ה'דברי חיים'[91] ובעל שו"ת משנה הלכות[92] כי לפי מה שביארו כמה מבעלי הדעות הסוברות כי אין השגחה פרטית על שאר הברואים או אומות העולם, שבדבר הנוגע לבני אדם ולעם ישראל, ואפילו לאחד מהם, יש השגחה פרטית, אם כן מחויב שיש השגחה פרטית על כל הבריאה. שכן כל הבריאה היא לצורך האנושות ועם ישראל.
בפילוסופיה היוונית
פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא נראה כי פסקה זו מתייחסת לא לגישת הפילוסופיה היוונית בעצמה, אלא למה שהרבנים (ובראשם הרמב"ם) חושבים שהיא. אין צורך לצטט מתוך ה"מורה נבוכים" אם בידינו נמצאים כתביהם של אריסטו ואפיקורוס בעצמם..
אפיקורוס: כל מה שקורה במציאות הוא במקרה, ואין עורך מנהיג ומשגיח.
אריסטו: ישנה השגחה במקצת פרטים: האל משגיח על עולם הגלגלים ואישיהם תמידיים כפי שהם, כלומר אין השגחה של האל מתחת לגלגל הירח. "למשל, אם נשבה רוח סוערת או בלתי סוערת, אין ספק שהיא משירה מקצת עלי אילן זה, ושוברת ענף מאילן אחר, ומפילה אבן מקירות מסוימים, ומעלה עפר על עשב מסוים ומפסידתו, ומהימה גלי המים, ונשברת ספינה שהייתה שם, ויטבע כל מי שהיה בה או מקצתם; ואין הבדל לדעתו בין נשירת אותו העלה ונפילת האבן או טביעת אותם החסידים הגדולים שהיו בספינה. וכן אינו מבחין בין שור שהטיל רעי על עדת נמלים ומתו, או בנין שנתרועעו יסודותיו וכרע על כל מי שהיה שם מן המתפללים ומתו, ואין הבדל אצלו בין חתול שנתקל בעכבר וטרפו, או עכביש שטרף זבוב, או ארי שרעב ומצא נביא וטרפו", ומה שחורג מסדר הטבע, אין השגחה עמו[93].
באסלאם
כת האשעריה: אין מקריות כלל, הכל בכוונה והנהגה, וידוע כל העתיד לבוא. "כל תנועות החי ותנוחותיו גזורים, ולאדם אין יכולת כלל לעשות דבר או שלא לעשות."
המועתזילה: לאדם יכולת בחירה, והאלוהים לא מעניש מטיבים. ואם מעניש, זה כדי להרבות לו גמול לעתיד לבוא.
בנצרות
בנצרות ישנה אמונה בהשגחה פרטית על האדם ואף על בעלי החיים, אמונה הנובעת מדבריו של ישו:
אמונה זו מוצאת את ביטוייה אצל אבות הכנסייה, כמו אוריגנס[94] ואוגוסטינוס[95], שפיתח עמדה זו וטען שמכיוון ששלטונו של אלוהים מתרחש ביקום מלא באינדיבידואלים עצמאיים באופן יחסי אשר נבדלים בטבעם ובתפקידם, הדבר מרמז על שליטה וממשל אחיד מצד ישות עליונה אחת[96]. האמונה הנוצרית בדבר השגחה פרטית פותחה ובוטאה במלואה בשיא ימי הביניים אצל התאולוג תומאס אקווינס במכלול התאולוגיה[97] ובחיבורו הפחות ידוע "אמת"[98]. תפיסתו של אקווינס את ההשגחה, כדאגה של אלוהים לעתיד העולם, פותחה על ידו והורחבה גם על ידי תומיסטים מאוחרים יותר. תפיסת השגחה זו היא עמדתה הרשמית של הכנסייה הקתולית[96].
בנצרות האורתודוקסית תפיסת ההשגחה נקבעה על ידי יוחנן הקדוש (אנ') מטובולסק, שתיאר אותה כך: "ההשגחה היא רצון אלוהי, השומרת על הכול ומנהלת בחוכמה את הכול"[99].
בלותרניזם ההשגחה היא שימור הבריאה האלוהית, ניהול היקום ושיתוף פעולה עם המעשים שקורים בו[100]. הלותרנים מאמינים, כי העולם קיים למען הכנסייה הנוצרית, וכי אלוהים מנחה את כל הקורה בו לרווחתה ולצמיחתה[101]. לפי מרטין לותר, ההשגחה האלוהית החלה כאשר אלוהים ברא את העולם עם כל הנחוץ לחיי אדם, דברים פיזיים וחוקי טבע[102].
בקלוויניזם, ההשגחה היא אבן יסוד בתאולוגיה שהתווה ג'ון קלווין, במסגרתה אלוהים הוא הריבון המוחלט והאדם הוא חסר אונים לחלוטין. לפי קלווין חופש הבחירה הוא אשליה, ומבוסס על חוסר הבנתנו את שלמותו של האל, שקובע עבור כל נשמה את גורלה לפי תוכניתו (פרדסטינציה). תפיסה זו קיימת כיום בקרב קהילות נוצריות פרוטסטנטיות רבות המזוהות עם הקלוויניזם[103].
הלל לוי, השגחה. בתוך, ארתור א. כהן ופול מנדס-פלור (עורכים), אברהם שפירא (עורך המהדורה העברית), לקסיקון התרבות היהודית בזמננו: מושגים, תנועות, אמונות, הוצאת עם עובד, תל אביב, תשנ"ג, 1986. עמ' 158–161.
^ראה לדוגמה רמב"ן: שמות יג טז: 'ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון".
^ראו עוד בדעת הרמב"ם בספר משרת משה לר' קלונימוס](השער הד'. נדפס בקובץ על יד תשנ"ח - עמ' 356 ואילך); ספר האמונות לר' שם טוב (א, ג); מהר"ם אלשרק (קיז ד"ה אמר הכותב תמה אני); היכל הברכה קאמארנא (בראשית - לה::-לו::); קהלת יעקב יולס (השגחה); קובץ אור הגנוז א (הע' ו על גן המלך קמא - עמ' מא) בשם הגר"מ מאזוז; קובץ עץ חיים כג (עמ' תכג).
^מלחמות ה', מאמר רביעי, מהדורת לייפציג, תרכו, עמוד כח.
^"כי האדם מפני שהוא מכיר את אלקיו ישגיח עליו וישמור אותו".
^ראו שער הגמול א אות קיט ד"ה אז נהפך, בנדפ' עם פירוש חזון יואל - סי' צ ['כאשר נאמין אנחנו בנמלים וכו' כי אין ההשגחה העליונה בהם רק לקיום המין' וכו']; פירושו על התנ"ך, בראשית יח, יט; איוב ג, א; דרשה על דברי קהלת ד"ה ומפני שהידיעה - עמ' קצז במהדורת מוה"ק. וכן ברמב"ן עה"ת ס"פ בא "ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם עונש או שכר, יאמרו עזב ה' את הארץ", מתאר דעת הכופרים שגם על בני אדם אין השגחה כמו שאין בדגים אליבא דאמת.
^שער הגמול, א סוף אות קיט. בנדפ' עם פי' חזון יואל - סימן קיח.
^מיכאל שוורץ במהדורתו למורה הנבוכים, מאמר ג', פרק יז, הערה 45. לעומת פירושו, בפירוש הרב קאפח (שם, הערה 40, ובמורה הנבוכים, מהדורת הרב קאפח, מאמר ג', פרק יז, הערה 69) שולל דעה זו מן הרס"ג.
^לסוברים שאין השגחה על בעלי החיים, חוסר ההשגחה היא ההצדקה שבהריגתם, ראו מורה נבוכים, ג', יז.
^"עקידת יצחק",שער 31, מהדורת פרעססבורג, עמוד רמד,א.
^"דרך ה'",חלק ב, פרק רביעי, אות ח; פרק חמישי אות ד. וראו עוד בדבריו בפרק ראשון אות א.
^בביאורו לספר יחזקאל פרק כ פסוק לב: "כי העכו"ם אינני משגיח עליהם מפחיתותם אצלי כמו הבהמות... אבל כשעוברים (ישראל) על מצותי אגביר העכו"ם עליהם להצלחתם לא לטובתם (של העכו"ם) אלא לרעת ישראל אבל הם בעצמם לא אשגיח עליהם אלא אם כן יהיה חמס גדול כמו דור המבול וסדום ועמורה וכו'" וכן ביונה פרק א פסוק ב : "כי האל יתברך משגיח אף באומות העולם כשתגדל רעתם בחמס וכן בדור המבול ובאנשי סדום כי מלאה הארץ חמס, והחמס מפסיד היישוב והאל יתברך רוצה ביישוב העולם אבל בשאר עבירות אינם חשובים "
^כתר יום טוב, סימן קעט ואילך, בהוספות. ראו גם שומר אמונים, השגחה פרטית יז ד"ה ועובדא; יהל אור לו, ז; אור התורה, ואתחנן - עמ' קצב; שו"ת משנה הלכות ז, רפט-רצ
^ראו ביטוי לתפיסה זו באופן מוקצן בפתיחה לספר מסעות בנימין השלישי של הסופר מנדלי מוכר-ספרים[79]:
"יתברך הבורא וישתבח היוצר, שהוא מנהיג את הגלגלים בעולמות העליונים ואת בריותיו בעולם התחתון ומבין לכל הליכותיהם. אין לך עשב שאין לו מלאך, שמכהו ואומר לו: "גדל!" ואם עשב כך, קל-וחומר בן-אדם, וקל-וחומר בן-בנו של קל-וחומר אדם מישראל. אין הדיוט קופץ בראש, אין שוטה נעשה פלא-יועץ, ואין עם-הארץ – חסיד ובור – משכיל אצלנו, אלא עד שכל אחד ואחד מהם המלאך שלו מכהו וכופאו להיות מה שהוא. אף קבצנינו, ארחי-פרחי שלנו, מלאכי-השרת מכים אותם ואומרים להם: "פרו-ורבו, קבצנים! בית-יעקב, לכו – וחזרו על הפתחים!"...
^De Principiis, Translated by Frederick Crombie
from Ante-Nicene Fathers, Vol. 4 (Buffalo, NY: Christian Literature Publishing, 1885), 2, 11, 5
^St. Augustine, Expositions on the Psalms, translated by J.E. Tweed, from Nicene and Post-Nicene Fathers, First Series, Vol. 8 (Buffalo, NY: .Christian Literature Publishing, 1888)
^Mueller, J.T., Christian Dogmatics. Concordia Publishing House: 1934. pp. 190 and Edward. W. A.,A Short Explanation of Dr. Martin Luther's Small Catechism. Concordia Publishing House. 1946. p. 165. and Divine Providence and Human Adversity(אורכב 07.07.2010 בארכיון Wayback Machine) by Markus O. Koepsell
^Nimmo, Paul T.; Fergusson, David A. S., eds. (2016). The Cambridge Companion to Reformed Theology (באנגלית). Cambridge University Press. pp. 44–45. ISBN9781107027220.
