זמיר נולד בלודז' שבפולין. הוריו היו שמואל משה זרז'בסקי, תעשיין טקסטיל, ושרה. בעקבות משבר כלכלי שפקד את פולין, עלתה המשפחה לארץ ישראל כאשר זמיר היה בן 9 חודשים, והוא התחנך למעשה כיליד הארץ. המשפחה התגוררה בתל אביב, וזמיר, בעקבות אחיו דוד, למד בבית הספר לבנים "אחד העם"[3]. אחותו הבכורה צפורה למדה בבית הספר לבנות "תלפיות".
אביו עבד כעגלון בחברת החשמל והוביל עם שתי סוסותיו עמודי חשמל מתל אביב לפתח תקווה. אמו פתחה מסעדה לפועלים בקרבת חברת החשמל, שזכתה לפופולריות רבה. לאחר מעבר דירה מרחוב אחד העם לרחוב בלפור יצר זמיר קשרים חברתיים עם חבורת "מגרש המשחקים". בהמשך, התגייס עם חבריה לפלמ"ח.
ב-1 בספטמבר 1968 החליף זמיר את מאיר עמית כראש "המוסד", ושימש בתפקיד זה עד 1 בספטמבר 1974[13]. אירועים עיקריים שהמוסד היה מעורב בהם והתרחשו במהלך שירותו של זמיר הם:
פרשת לילהאמר: מבצע להריגת עלי חסן סלאמה שבמסגרתו ב-21 ביולי 1973 קבוצה של לוחמי "המוסד" ירתה למוות בטעות באחמד בושיקי, אזרח ממוצא מרוקאי בעיר לילהאמר בנורווגיה. שישה ממשתתפי הפעולה נלכדו על ידי משטרת נורווגיה יום לאחר הביצוע.
בשנה שקדמה למלחמת יום הכיפורים הייתה עמדתו של זמיר שיש אפשרות לפתיחת מלחמה של מצרים נגד ישראל, לעומת עמדת אמ"ן, ששללה אפשרות כזו. בין השאר הביא מידע שהשיג המוסד להכרזתה של "כוננות כחול לבן" בחודשים מאי – אוגוסט 1973. כ-40 שעות לפני פריצתה של מלחמת יום הכיפורים מסר מקור מודיעיני בכיר של "המוסד", אשרף מרואן, למפעילו מידע מפורש על כוונת מצרים לצאת למלחמה. בלילה שבין 4 ל-5 באוקטובר, הגיעה למטה "המוסד" בקשתו של מרואן להיפגש עם ראש המוסד, לשם שיחה על מלחמה. במצב חוסר הוודאות בסוגיה זו שבו היה נתון צה"ל, היה זה מידע יקר מפז. זמיר, בתוקף תפקידו כראש ה"מוסד", מסר מידע על פגישתו הצפויה ומטרתה לראש אמ"ן, אלי זעירא, ויצא ללונדון בבוקר יום שישי, 5 באוקטובר, שלוש שעות לאחר קבלת ההודעה, ושם נפגש עם מרואן. המפגש נקבע לשעה עשר בלילה (זמן לונדון), והשתתפו בו זמיר, מרואן, ומפעילו של מרואן. הפעם ציין מרואן במפורש את מועד פרוץ המלחמה – יום שבת (הוא יום הכיפורים), בשעת ערב (בפועל פרצה המלחמה בשעה 2 בצהריים), כלומר- פחות מיממה ממועד הפגישה. מפגש זה שכנע את זמיר כי פני מצרים וסוריה למלחמה. בשעה 4 לפנות בוקר, ביום הכיפורים, נמסרה התרעה חד-משמעית של זמיר – "היום תפרוץ מלחמה" לראש הממשלה, לשר הביטחון, לרמטכ"ל ולגורמים נוספים. בהמשך אותו לילה שלח זמיר מברק מפורט על תוכנית המלחמה של מצרים וסוריה, ובסופו הצעה של מרואן, שאליה הצטרף זמיר, "לסכל את הפתיחה במלחמה על ידי פרסום ידיעות על כך ברדיו ובעיתונות, אשר יוכיחו למצרים, כולל הפיקוד הצבאי כי הישראלים מכירים את התוכנית ומוכנים לה"[16].
במהלך המלחמה שודרג מעמדו של זמיר בקרב מקבלי ההחלטות, במקביל לירידה במעמדו של זעירא[17]. זמיר היה חבר בדרג הצבאי של קבינט המלחמה שבנתה גולדה מאיר עם פרוץ הקרבות, והשתתף באופן פעיל בישיבותיו היומיומיות, עד לסיום המלחמה. זמיר האשים את זעירא בכשל המודיעיני לפני המלחמה, ובכנס של ראשי המודיעין אף טען כי "הפיקוד הבכיר ביותר של החיל (מודיעין) סגר עיניים והתעלם".
בשנת 2004 יצא זמיר בהאשמה חמורה לפיה חשף זעירא את זהותו של המקור הבכיר ביותר של ישראל במצרים, ובכך גרם נזק חמור ליכולתה של ישראל לגייס סוכנים (זמיר לא נקב בשם הסוכן, אך היה ברור שהוא רומז למרואן). את תלונתו העביר זמיר לטיפולו של היועץ המשפטי לממשלה, על מנת שיפתח בחקירה בעניין זה. יחד איתו חתמו על התלונה שני קצינים בכירים, ששירתו באמ"ן תחת פיקודו של זעירא: עמוס גלבוע ויוסף לנגוצקי. את החקירה ביקשו "לצורך הפקת לקחים ומסקנות למניעת גילויים מעין אלה בעתיד". בתגובה, הגיש ב-19 באפריל 2005 זעירא תביעת דיבה[19] לבית המשפט בתל אביב נגד זמיר. השופט בדימוס תיאודור אור, שמונה לבורר בסוגיה זו, קיבל בשנת 2007 את גרסתו של זמיר[20] ביולי 2012 החליט היועץ המשפטי לממשלה לסגור את התיק נגד זעירא, וזמיר מתח ביקורת פומבית על החלטה זו.
קריירה אזרחית
בסוף שנת 1974 התמנה זמיר ליו"ר מועצת המנהלים של סולל בונה[21]. בינואר 1975 קיבל לידיו את סמכויות מנכ"ל "סולל בונה", לאחר שהמנכ"ל, צבי רכטר, יצא לחופשה בעקבות העלאת חשדות נגדו[22]. באוגוסט 1975 ביקש להשתחרר מתפקיד המנכ"ל[23] אך הדבר נסחב עד דצמבר 1975, משום שלמרות שהיועץ המשפטי לממשלה החליט שרכטר לא יועמד לדין, רכטר התפטר. במהלך כהונתו ב"סולל בונה" ניסה זמיר להתאים את החברה לתנאי תחרות אל מול ההאטה בענף הבנייה[24] וסיכם את 1975 כשנה טובה מבחינה כלכלית ל"סולל בונה"[25]. באותה תקופה היה לזמיר ויכוח עם מנכ"ל בנק הפועלים, יעקב לוינסון, שממנו דרש לתת יותר אשראי ל"סולל בונה"[26]. בינואר 1976 התפטר מתפקיד יו"ר מועצת המנהלים של "סולל בונה" תוך שהוא משמיע דברי ביקורת חריפים על סדרי המינהל במשק ההסתדרותי[27] ועל כפיפות של החברות ההסתדרותיות לבנק הפועלים[28].
ב-1990, בעקבות אירועי אוקטובר בהר הבית, מונה זמיר על ידי ראש הממשלה יצחק שמיר לראשות "ועדת זמיר". תפקיד הוועדה היה לבדוק את השתלשלות האירועים בהר הבית, את הגורמים להם ואת פעילות כוחות הביטחון. מסקנותיה העיקריות של הוועדה מתחו ביקורת חריפה על הפיקוד הבכיר של המשטרה, והטילו את האחריות לאירועים על הצד הערבי ומנהיגיו.
ביוני 1976 הצטרף למועצה הציבורית לגביית מס אמת[32]. בשנת 1977 חבר לקבוצה בהנהגתו של האלוף במילואים מאיר עמית שהצטרפה לתנועה הדמוקרטית לשינוי (ד"ש)[33] והיה לבעל עמדות יחסית ניציות בקבוצה[34]. זמיר נבחר למועצה בת 120 החברים של ד"ש, אולם לאחר שנה לא הצליח להיבחר מחדש בסניף תל אביב[35]. בתחילת 1980 תמך בשיבת הקבוצה למפלגת העבודה[36].
^J. Ben Hirsh, "Brigadier Zvi Zamir," Jewish General Officers: A Biographical Dictionary, vol. 1, East Bentleigh, Melbourne: Victorian Branch, Military Historical Society of Australia, 1967, p. 45.
.jpg)
