בהיותו בן עשר וחצי נפטרה אמו, לאחר שהייתה רתוקה למיטתה שנים אחדות עקב מחלת לב. באוקטובר 1944 נישא אביו בשנית לשושנה וילנאי, ולזוג נולדו שני ילדים. את לימודי התיכון החל יעקב לוינסון בפנימיית גבעת השלושה, וכעבור שנה חזר לתל אביב והמשיך ללמוד בגימנסיה "שלוה". הוא הצטרף לתנועת הנוער "התנועה המאוחדת". לימודיו בתיכון הופסקו בסוף כיתה י"א.
במחלקה הכלכלית של חברת העובדים ובקרן ההשקעות של חברת העובדים
עם חזרתו לתל אביב קיבל אותו מזכ"ל ההסתדרות, פנחס לבון, לעבודה, ומינה אותו לעוזר למנהל המחלקה הכלכלית של חברת העובדים, משה שליט. משימתו הראשונה של לוינסון הייתה ליצור קטלוג של הגופים הכלולים בחברת העובדים. בתפקידו הבא, בעת כהונתו של אהרון בקר כמזכ"ל ההסתדרות, מונה לוינסון למרכז הוועדה הכספית של חברת העובדים, שעסקה בהשקעת כספיהן של קרנות הפנסיה ההסתדרותיות. במסגרת זו הקים לוינסון את חברת "אמות השקעות", שריכזה את השקעותיהן של הקרנות בנדל"ן מניב. חלק מכספי קרנות הפנסיה הושקעו במפעלי חברת העובדים, במסגרת שכונתה "התוכנית הכספית".
ב-1963 מונה למנהל המחלקה הכלכלית של חברת העובדים, תפקיד רב עוצמה באותם זמנים, בהם הייתה הסתדרות העובדים הכללית וזרועה הכלכלית, חברת העובדים, אחד המעסיקים הגדולים במשק. לוינסון פעל לשיפור תפקודה הכלכלי של חברת העובדים, ובין השאר פעל לסגירתן של פעילויות חסרות הצדקה כלכלית, ובהן פעילות חברת הדיג "יונה", שבראשה עמד משה דיין.
על האתגר שבפניו ניצב לוינסון בחברת העובדים סיפר אהרן דוברת:
חברת העובדים הייתה שם נרדף של כישלונות עסקיים מונומנטליים. מרבית העסקים נוהלו על ידי עסקנים שלא הבינו כלל בניהול ובעסקים. גופים רבים במשק הפרטי ניסו להשתלט על חברת העובדים בדרך של מימון, שותפויות ורכישות. צריך היה להציב סכר מול השיטפון הגואה הזה ויעקב לוינסון לקח על עצמו משימה שנראתה אז כמעט בלתי אפשרית.
אשר ידלין, מזכיר חברת העובדים, תיאר בספרו "עדות" את דרכו של לוינסון להתמודד עם אתגר זה:
הודות לכשרונותיו ולאישיותו הדומיננטית השכיל להפוך את המחלקה, שבראשה עמד, ליעילה מאד. זאת השיג, בין היתר, על ידי שילובם של כלכלנים צעירים ומוכשרים, שהכינו דוחות מקיפים על כל המפעלים של חברת העובדים ויזמו תוכניות כלכליות בסיסיות. כישרונו לגייס למטרותיו צוותי עבודה מעולים עורר לא פעם את התפעלותי. היה לו חוש מיוחד לגילוי אנשים מוכשרים, אומרי הן. באופיו הקפדן וחסר הפשרות הציב נורמות גבוהות ודרש מהכפופים למרותו ביצועים מושלמים. הוא קבע כללים נוקשים לגבי הנאמנות האישית והציות לו - ומי שלא עמד בהם היה חייב לפנות את מקומו.
לוינסון חיזק את תפקידו כמנהל המחלקה הכלכלית של חברת העובדים באמצעות "קרן השקעות של חברת העובדים בע"מ", שהוקמה בשנת 1963, והייתה נתונה לשליטתו. הקרן גייסה כספים מקרנות הפנסיה ההסתדרותיות והשקיעה אותם במפעלי ההסתדרות. לוינסון דרש מהמפעלים, כתנאי להשקעה בהם, מתן דיווח על מצבם הכספי והתוכנית העסקית שלהם, ובכך חיזק את שליטתו בהם. הכספים גויסו מקרנות הפנסיה בעיקר באמצעות איגרות חוב צמותות, הנושאות ריבית קבועה (ללא הצמדה למדד). איגרות חוב אלה היוו למעשה מכשיר לסבסוד מפעלי חברת העובדים על חשבון קרנות הפנסיה, ותרמו להגדלת הגרעון האקטוארי של הקרנות. על השקעתן של קרנות הפנסיה בשנים שלאחר מכן כתב מבקר המדינה: "קרנות הפנסיה השקיעו בשנים 1970 - 1983 סכומים ניכרים באג"ח לא-צמודות שהנפיקה קרן ההשקעות של חברת העובדים. הריבית בגינן הייתה נמוכה במידה ניכרת משיעורי האינפלציה באותן שנים, וכתוצאה מהשקעות אלו נגרם להן הפסד הנאמד בכ-164 מיליון ש"ח (במחירי דצמבר 1988)"[1].
בשנת 1964 הוביל לוינסון את הקמתה של חברת "אמות השקעות בע"מ - חברת השקעות ישראלית העוסקת בהשכרה, ניהול וייזום פרויקטי נדל"ן.
בבנק הפועלים
בשנת 1968 מונה לוינסון ליו"ר ההנהלה של בנק הפועלים, שהיה הבנק השלישי בגודלו במדינה (לאחר בנק לאומי ובנק דיסקונט), ונמצא בשליטתה של ההסתדרות הכללית. לוינסון הסכים להתמנות לתפקידו בבנק הפועלים רק לאחר שהבטיח את שמירת השליטה בקרן ההשקעות של חברת העובדים בידיו, והוצאת השליטה במכשיר חשוב זה מידי המחלקה הכלכלית של חברת העובדים, אותה עזב (אשר ידלין, מזכיר חברת העובדים, התנגד לצעד זה, אך לשווא). אריה אבנרי תיאר את העוצמה שהקנה מהלך זה ללוינסון:
עד מהרה נתברר גם כי לוינסון אינו רואה את מינויו ליו"ר הנהלת בנק הפועלים כפרישה מפעילות בחברת העובדים אלא להפך. מבנק הפועלים המשיך לחלוש על הנעשה בחברת העובדים, קבע מי ימונה ומי יודח, איזה חברה תשגשג ואיזו תיפול.
עם מינויו ליו"ר הבנק אמר לוינסון שהוא מציב לעצמו מטרה, להשיג את בנק לאומי תוך עשר שנים, וכך היה.
למרות חשיבותו לחברת העובדים, השימוש במכשיר איגרות החוב הצמותות הבלתי צמודות, היה מוגבל, שכן היו הגבלות סטטוטוריות על סוגי ההשקעה של קרנות הפנסיה. לכן רוב ההשקעות של הקרנות נעשו באמצעות איגרות חוב צמודות שהונפקו בעיקר על ידי חברת "גמול" (וכן השקעות במקרקעין באמצעות חברת "אמות"). חברות אלה נשלטו במקורן על ידי קרנות הפנסיה (וקופות גמל), אולם בהמשך הועברו לשליטת בנק הפועלים שבהנהלת לוינסון. ההלוואות הצמודות, שניתנו לחברות ההסתדרותיות מכספי קרנות הפנסיה והגמל, העיקו על מפעלי חברת העובדים, והם ביקשו להסיר מעליהם את עול ההצמדה.
מיד לאחר מינויו ליו"ר מועצת המנהלים של הבנק, הצליח לוינסון, לאחר מאמצים רבים שהחלו עוד קודם לכן, להשיג מהממשלה הסדר "ביטוח הצמדה". באוגוסט 1968 אישר שר האוצרפנחס ספיר את ההסדר, לפיו תעניק הממשלה "ביטוח הצמדה" לבנק הפועלים ולחברת "גמול" על כספי הקרנות והקופות. כלומר, הבנק ו"גמול" ישלמו פרמיה נומינלית קבועה לממשלה, ותמורתה תישא המדינה בכל הפרשי ההצמדה שיחולו על ההלוואות הבלתי צמודות שנתנו למפעלי ההסתדרות. באופן זה, יכול היה הבנק לתת הלוואות בלתי צמודות למפעלי ההסתדרות מכספי קרנות הפנסיה וקופות הגמל, תוך תשלום ריבית והצמדה מלאה לקרנות ולקופות על איגרות החוב שירכשו מהבנק. מאחר שסכומי ההצמדה ששילמה הממשלה עלו על הפרמיה שקיבלה, היה הסדר זה דרך לסבסוד המערכת ההסתדרותית. כספי קרנות הפנסיה וקופות הגמל (לרבות קופות שאינן הסתדרותיות) עברו דרך המערכת הזאת שהופעלה על ידי בנק הפועלים ושלוחותיו.
באופן זה, קיבלו מפעלי ההסתדרות (על פי "התוכנית הכספית של חברת העובדים") הלוואות מסובסדות בלתי צמודות, קרנות הפנסיה והגמל השקיעו את כספיהן בהשקעות צמודות, הבנק גבה עמלות, שהגיעו לסכומים גדולים ביותר, ובהפסדים נשאה מדינה ישראל, שמכרה "ביטוח הצמדה" במחירי הפסד.[2] הסדר "התוכנית הכספית" הסתיים בשנת 1980, לאחר ששר האוצר, יגאל הורביץ, סירב להאריכו, חרף לחצים של בכירי ההסתדרות ומפלגת העבודה, ובהם לוינסון.
בעזרת עתודות ההון הגדולות שגייס לוינסון (בעיקר על חשבון קרנות הפנסיה והממשלה, באמצעות קרן ההשקעות של חברת העובדים, חברת גמול ועוד) הוביל לוינסון את בנק הפועלים לפיתוח מואץ. הוא אילץ את רוב המפעלים ההסתדרותיים החשובים לעבוד עם בנק הפועלים והביא לכך שיותר מ-90% מהעסקאות של מפעלי ההסתדרות ייעשו באמצעות בנק הפועלים (לעומת 40% קודם כניסתו לתפקיד)[3]. במהלך כהונתו רכש בנק הפועלים את השליטה בבנקים קטנים רבים: בנק הלוואה וחסכון, בנק זרובבל, בנק יפת (ששינה שמו לבנק אמריקאי ישראלי לאחר שרכש את סניפיו של בנק אמריקאי שפעל בישראל[4]), בנק אוצר החייל, בנק תל אביב למשכנתאות, בנק מסד, הבנק לחרושת ולמסחר, בנק משכן, בנק עין חי ואחרים. בנק הפועלים נכנס לפעילות בינלאומית: ב-1971 נפתחו סניף בלונדון[5] ונציגות בציריך, ב-1974 נפתח סניף בניו יורק[6] והוקם בישראל בנק קונטיננטל, כשותפות בין בנק הפועלים ובנק האיגודים המקצועיים בגרמניה. מגמה זו נמשכה בפתיחתם של סניפים נוספים ברחבי תבל. לוינסון קנה לעצמו יוקרה ועוצמה, והביא את הבנק למעמד מוביל. בשנת 1971 עלה הבנק למקום השני (לפי גודל המאזן) בבנקאות הישראלית, ודחק את בנק דיסקונט למקום השלישי.[7] במהלך כהונתו של לוינסון בראשות בנק הפועלים גדל מספר סניפי הבנק מ-60 ל-330.
בשנת 1976 יצא עם משפחתו לניו יורק, והתמקד בפיתוח פעילות הבנק, וחברת הבת שלו "אמפל", בארצות הברית. לממלא מקומו בניהול השוטף של בנק הפועלים מונה נפתלי בלומנטל, שהיה סמנכ"ל "כור". בנק הפועלים פתח סניפים בשיקגו, בבוסטון, בפילדלפיה ובמיאמי, והוחל בהקמת שלוחות בקנדה ובאורוגוואי. בשנת 1977 החל לוינסון לחלק זמנו בין ארצות הברית וישראל, עקב פרישת בלומנטל מהבנק בעקבות מינויו למנכ"ל "כור". לקראת סוף 1978 חזר לוינסון לישראל. בתחילת 1978 שכנע לוינסון את אפרים ריינר לקבל את תפקיד יו"ר ההנהלה של בנק הפועלים, ולוינסון נותר יו"ר מועצת המנהלים. באמצע 1980 חזר לוינסון להיות יו"ר מועצת המנהלים ויו"ר ההנהלה של הבנק.
בעקבות משבר מניות הבנקים, שנוצר בעקבות פעולה מכוונת של רוב הבנקים הגדולים לוויסות שערי מניותיהם תוך הבטחת עלייה מתמדת ורצופה בשערי המניות, הוקמה "ועדת בייסקי". על ראשית התהליך נכתב בדו"ח הוועדה:
"התופעה שזכתה אצלנו לכינוי "ויסות" מקורה עוד בתקופה שקדמה לשנות ה-70, הגם שאופיו של ה"ויסות" השתנה במשך הזמן. נראה שהחל בכך בשעתו בנק הפועלים ושני הבנקים האחרים (לאומי ודיסקונט) הלכו בעקבותיו. החל משנת 1972 עדים אנו להתערבות גוברת והולכת של הבנקים במחירי מניותיהם."
במסגרת פעולתו של "בנק הפועלים" בניהולו של לוינסון, המליץ הבנק ללקוחותיו להשקיע את כספם ברכישת מניות הבנק. רכישות אלו מצד לקוחותיו אפשרו לבנק להגדיל את ההון המצוי בידיו לצורך מתן הלוואות ללקוחות, השקעות, וכן הלאה. כדי לגרום ללקוחות הבנק להמשיך להשקיע במניות הבנק - כלומר, כדי שהמניות ימשיכו להיות ערוץ השקעה מושך לרוכשים - עסק הבנק גם ברכישה עצמית של מניותיו (באמצעות קרנות וחברות שבשליטתו), כך שנדמה היה כי קיים ביקוש קבוע ומתמיד למניותיו, ושערכן עולה או נשמר באופן קבוע. הבנק גם העמיד לרשות לקוחותיו הרוכשים אשראי נדיב לרכישת המניות, ובכך הצליח ליהנות גם מן הריבית על האשראי.
כהכנה לפרישתו של לוינסון מבנק הפועלים, מונה אפרים ריינר ליו"ר מועצת המנהלים, וגיורא גזית מונה ב-1 בנובמבר1980 ליו"ר ההנהלה. פעילותו של לוינסון בבנק הצטמצמה, והוא התמקד בפיתוחה של "אמפל". בסוף 1983 פרש מבנק הפועלים ומ"אמפל".
פעילות פוליטית
במקביל לפעילותו האינטנסיבית בבנק הפועלים, היה לוינסון מעורב בפעילות פוליטית במפלגת העבודה, ובפרט היה מקורב לפנחס ספיר.
בשנת 1974 ניסו פנחס ספיר וגולדה מאיר לשכנע את לוינסון לקבל את תפקיד שר האוצר, אך הוא סירב. גם בינואר 1977 הציעו לו יצחק רבין ושמעון פרס (כל אחד לחוד) את תפקיד שר האוצר, וגם הפעם סירב.
בשנת 1980 דובר בלוינסון כמי שיהיה מועמד מפלגת העבודה למשרת שר האוצר אם יעלה המערך בראשות שמעון פרס לשלטון, אך לוינסון סירב לקבל על עצמו את המועמדות, מכיוון שפרס לא הסכים להבטיח לו את הסמכויות שדרש.[8] למרות זאת, השתתף בתשדירי התעמולה של המפלגה.
סוף דרכו
בשנת 1984 מינתה ההסתדרות את שרגא רוטמן ועמירם סיון לבדוק חשדות שהעלו גורמים בהסתדרות ובבנק הפועלים נגד לוינסון. השניים הגישו דו"ח על ממצאיהם והנושא הועבר לטיפול בנימין זיגל, מפקד היחידה לחקירות הונאה במשטרה. ב-11 בינואר 1984 החלה להתפרסם בשבועון "העולם הזה" סדרת כתבות על לוינסון (שישה שערים רצופים של השבועון הוקדשו לנושא זה), ובין השאר דווח על חקירת המשטרה.
ב-23 בפברואר1984התאבד לוינסון בירייה בביתו שברמת גן. הוא הותיר אחריו מכתב שבו טען כי ידיו נקיות, אך הוא לא יכול לעמוד ברצח אופי שלדבריו התנהל נגדו. "נותרה לי הברירה - להילחם עד אין קץ או להתאבד, ואין בי הכוח להילחם", אמר זמן קצר לפני מותו לידיד. הלווייתו נערכה בקיבוץ צרעה. משפחתו ביקשה כי חברי "הכנופיה" שהוזכרו במכתבו - מזכ"ל ההסתדרותירוחם משל, מנהל חברת העובדים דני רוזוליו, מנכ"ל בנק הפועלים גיורא גזית, היועץ המשפטי של בנק הפועלים אביב לוין וחבר הנהלת בנק הפועלים משה אולניק, לא ישתתפו בהלוויה.
לאחר מותו של לוינסון הוקמה עמותה להנצחת זכרו, העוסקת בפעילות ציבורית.
^ראו דוח שנתי 40 לשנת 1989 ולחשבונות שנת הכספים 1988, מבקר המדינה, 20 באפריל 1990, פרק אגף שוק ההון, ביטוח וחיסכון ודו"חות קודמים של מבקר המדינה, שבהם נאמר כי "בשנים 1962 - 1979 העניקה הממשלה ביטוח הצמדה על הלוואות ועל אמצעים..." וכן כי "התחייבות הממשלה ניתנה תמורת פרמיה בלתי צמודה, ששיעוריה השנתיים היו נמוכים משיעורי האינפלציה גם בעת הנהגת ההסדרים. עם האצת האינפלציה נהייתה הפרמיה זניחה, ובדומה לכך גם תשלומי הפירעון של ההלוואות הבלתי צמודות, ששחיקת ערכן במרוצת השנים הפכה אותן במידה רבה למענקים."
