אורלי נפטר במרכז הרפואי "שיבא" לאחר מחלה קשה, בגיל 51. הניח אשה, 3 בנות ובן.
פעילותו כמתאם הפעולות בשטחים
לאחר ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל, בנובמבר 1977, החל סבב שיחות בין ישראל למצרים. האלוף אורלי הגיש לשר הביטחון עזר ויצמן מספר הצעות שמטרתן הייתה שילוב הפלסטינים במשא ומתן בין ישראל למצרים, בהן ארגון קבוצות של פלסטינים שיצורפו לשיחות בין ישראל למצרים ודיכוי קבוצות התומכות באש"ף. ויצמן שקל את קבלת ההצעות, אולם תהליך השלום בין ישראל למצרים עלה על שרטון והציבור הפלסטיני הפסיק לתמוך בו.[1]
תצהיר אורלי בבג"ץ בית אל
תצהיר של אברהם אורלי מנובמבר 1978 שימש כצידוק משפטי לתפיסה הביטחונית לפיה ההתנחלויות מהוות חלק ממערכת ההגנה המרחבית של צה"ל.
בשנת 1975 הפקיע מפקד אזור שכם קרקע חקלאית מעובדת של פלסטינים לצורך הקמת ההתנחלויות בית אל ובקעות. ב-23 בנובמבר 1978 עתרו 25 פלסטינים מבעלי הקרקע לבג"ץ, נגד ההפקעה. למענה המדינה לבג"ץ צורף תצהיר של אורלי, שבו נאמר כי המהלך הוא "חלק מהתפיסה הביטחונית של הממשלה, המבססת את מערכת הביטחון, בין היתר, על יישובים יהודיים." בתצהיר התייחס אורלי לחשיבותו הביטחונית של המושב רועי, שנקרא אז "בקעות ב'", כחלק מהאמצעים למניעת פיגועים: "מדובר בגיא המתחבר לנהר הירדן, בלב האזור שבו עוברות דרכי הגישה מהירדן והבקעה אל האזורים המאוכלסים ביהודה ושומרון... זהו ציר החדירה הנוח ביותר מירדן לישראל, ובאזור בוצעו מאות חדירות של חוליות מחבלים".[2] בג"ץ קיבל את הדברים ודחה פה אחד את העתירה. התצהיר של אורלי צורף גם למענה לבג"ץ אלון מורה, מספר חודשים מאוחר יותר. השופט משה לנדוי דחה את הטענות כאילו הטיעונים הביטחוניים שהעלה אורלי באים לכסות על מניעים פוליטיים.[3]