PROFILPELAJAR.COM

סנטאנג'לו
R. XI Sant'Angelo
מידע
עיר	רומא
תאריך ייסוד	המאה ה־13
שטח	13.76 הקטאר
אוכלוסייה	1,033 (31 בדצמבר 2020)
קואורדינטות	41°53′36″N 12°28′40″E / 41.893333°N 12.477778°E

סנטאנג'לו (באיטלקית: Sant'Angelo) הוא שמו של הרובע האחד עשר מבין רובעי העיר רומא בירת איטליה.

סמל הרובע מתאר מלך על רקע אדום. המלאך אוחז בידו השמאלית ענף דקל, או, בגרסה אחרת, אוחז בידו הימנית חרב ובידו השמאלית מאזניים (המאזניים אינם מסמלים צדק אלא את שוק הדגים שהיה ממוקם באתר בו נמצא הרובע מאז העת העתיקה ועד שלהי ימי הביניים.

הרובע, שהוא הקטן מרובעי העיר, ממוקם על גדתו המזרחית של נהר הטיבר, צפונית לאי הטיבר, וגובל ברבעים רגולה, סנט'אאוסטאקיו, פיניה, קמפיטלי וריפה.

שטח פני הרובע נמוכים, והוא היה נתון להצפות רבות עד שהוסדרו גדות הטיבר. ברובע ממוקם גטו רומא.

היסטוריה

רומא העתיקה

דגם המשחזר את מראה האזור במאה הרביעית. במרכז נמצאים הקירקוס פלאמיניקוס ותיאטרון מרקלוס, ובראש הדגם תיאטרון באלבוס (ובסמוך לו הקריפטה באלבי).

בתקופת הרפובליקה הרומית היה האזור בו ממוקם כיום הרובע מחוץ לחומות העיר (חומת סרוויוס). האזור, ששכן בסמוך לנהר, היה אזור בעל חשיבות כלכלית רבה. הגשרים שנבנו על הטיבר וקישרו את אי הטיבר עם אזור הרובע (גשר קסטיוס וגשר פאבריקיוס) הגבירו את חשיבותו האסטרטגית והכלכלית של האזור.

בתקופת האימפריה הרומית היה השטח בו ממוקם כיום הרובע חלק מהרובע התשיעי בין 14 רובעי העיר כפי שאלה אורגנו על ידי הקיסר אוגוסטוס. לימים קיבל הרובע את השם "קירקוס פלאמיניוס" (Circus Flaminius) על שם מתחם הספורט והבידור (ה"קירקוס") שנבנה בו על ידי גאיוס פלאמיניוס.

אוגוסטוס הפך את האזור למרכז כלכלי ותרבותי, ובתקופתו נבנו באזור הרבוע תיאטרון מרקלוס (שהקמתו החלה עוד בתקופת יוליוס קיסר), בו היו כ-15,000 מושבים.

מבני מסחר נוספים שנבנו ברובע היו אכסדרת אוקטביה ואכסדרת פיליפי.

ימי הביניים

במהלך ימי הביניים נהרסו רבים מהמבנים שנותרו מתקופת האימפריה הרומית, חלקם הפכו למבצרים עבור המשפחות העשירות של רומא, וחלקם שימשו כמחצבות עבור בנייה חדשה. הקרבה של המבנים לנהר היוותה מרכיב עיקרי בבחירתם לשימושים חדשים - קריסת אמות המים הרומיות בעקבות המלחמות הגותיות הפכה את נהר הטיבר למקור מי השתייה היחיד של תושבי העיר. כל האזורים שהיו רחוקים מנהר ננטשו, והאוכלוסייה הצטופפה בקרבת הנהר.

משפחת פאבי ומשפחת סאוולי בהמשך, התגוררו במצודה שנבנתה על שרידי תיאטרון מרקלוס, ומשפחת סטפאנסצ'י בנתה מצודה שנקראה "קאסטרום אאוראום" (בלטינית: Castrum aureum - טירת הזהב) על שרידי התיאטרון והקריפטה של באלבוס.

בימי הביניים, עבר שוק הדגים של העיר מהפורום פיסקאריום, ששכן בקרבת הפורום רומאנום, אל אכסדרת אוקטביה, ונותר בו עד סוף המאה ה-19.

בצפונו של הרובע פעלו כבשני סיד, אשר ייצרו סיד משריפת השיש שבהריסות הפורום - כבשנים אלה הביאו לכינויו של הרובע בשם Calcaràrio ("כבשנים").

שם הרובע הנוכחי, "סנטאנג'לו", מקורו בשמה של כנסייה שפעלה בשוק הדגים ונקראה "כנסיית סנטאנג'לו בפורו פיסקיום" (Sant'Angelo in Foro Piscium). כנסייה זו נבנתה בשנת 770, והייתה הכנסייה המרכזית של הרובע, בו התגוררו בעיקר בני מעמד הפועלים.

הרנסאנס

הגטו היהודי. ציור צבעי מים משנת 1880 לערך מעשי ידי אטורה רואסלר פרנץ.

במהלך המאה ה-16 בנתה משפחת סאוולי ארמון על ראש שרידי תיאטרון מרקלוס. הארמון תוכנן על ידי בלדסרה פרוצי ולאחר מכן עבר לבעלות משפחת אורסיני. משפחת מאטיי הקימה ברובע ארבעה ארמונות נוספים לשימושה. ארמונות אלה מהווים גוש בניינים שלם ברובע, שנקראה "איסלה דיי מאטיי" ("הגוש של מאטיי").

משפחות אמידות נוספות שבנו מבנים מפוארים ברובע הן המשפחות קוסטאגוטי, סאנטאקוצ'ה וסרלופי.

בדרום מערב הרובע התיישבה מושבה יהודית. עד תקופת הרנסאנס התגוררו יהודי העיר ברובע טרסטוורה, בסמוך לנמל ריפה גראנדה. במהלך המאה ה-15 התגוררו ברובע כ-1,200 תושבים (80% מיהודי העיר)

ב-14 ביולי 1555 הוציא האפיפיור פאולוס הרביעי, כחלק מצעדי הקונטרה-רפורמציה, בולה הנקראת "קום נימיס אבסורדום" ובו הורה על ביטול זכויות הקהילה היהודית ועל סגירתם ברובע מוקף חומה - הגטו של רומא. החומה הוקמה על פי תכנונו של האדריכל ג'ובאני סאלוסטיו פרוצי, ועלות הקמת החומה - 300 סקודו שולמה על ידי הקהילה. צו האפיפיור אסר על היהודים להתגורר מחוץ לרובע. צו מאוחר יותר של האפיפיור אורבנוס השמיני הורה על הקפאת שכר הדירה ברובע - הקפאה שנותרה על כנה עד אמצע המאה ה-19, ומנעה מבעלי הנכסים הנוצריים להעלות את מחיר השכירות.

בעת הקמתה, נבנו בחומת הגטו שני שערים. מאוחר יותר, בתקופת סיקסטוס החמישי נבנו שני שערים נוספים, ובמהלך המאה ה-18, נבנו שלושה שערים נוספים. השערים ננעלו מידי ערב. יהודי הרובע הורשו להתפרנס מחוץ לרובע ובלבד שיעסקו במסחר של מוצרים מיד שנייה ולא בעבודות יצרניות, או בממכר דגים. כמו כן יהודים הורשו לעסוק במתן הלוואות בריבית.

גברים יהודים שיצאו מהרובע נדרשו ללבוש טלאי צהוב ונשים נדרשו ללבוש צעיף צהוב (לבוש הזונות באותה עת).

בעת הקמת הרובע לא היו בו מים זורמים, אולם לאחר הקמתו נבנו מספר מזרקות ברובע, בהם מזרקת הדגים שתוכננה על ידי ג'יאקומו דלה פורטה, ונבנתה על ידי הפסל טאדרו לאנדיני בכיכר מאטיי.

בשל הצפיפות הרבה בגטו פרצו בו מגפות רבות. בשנת 1656 מתו במגפות 800 מתוך 4,000 תושבי הרובע. כמו כן, בשל קרבתו לנהר הטיבר, הוצף הרובע פעמים רבות.

העת החדשה

בשנת 1798 עת שהוקמה "הרפובליקה הרומית" הורשו היהודים לצאת מהגטו, אולם לאחר נפילתו של נפוליאון בונפרטה בוטל ההיתר. בשנת 1848 הורה האפיפיור פיוס התשיעי על הריסת חומות הרובע. ההרס בוצע בשעות הלילה, בשל התנגדות תושבי רומא. רק לאחר הפיכת רומא לבירתה של ממלכת איטליה בוטלו בפועל ההגבלות על יהודי העיר.

בשלהי המאה ה-19 נבנו רציפים לאורך גדות הנהר במטרה למנוע את הצפת הרובע. בניית הרציפים דרשה את הריסת המבנים שהיו בסמוך לנהר. מרבית יהודי העיר נותרו להתגורר בשטח הרובע, אולם בשל הצפיפות הרבה נהרסו רבים מהמבנים בשנת 1885, ומבנים מודרניים נבנו סביב בית הכנסת הגדול של רומא שנבנה מחדש באותה עת.

בשנת 1926 נהרס הרובע הסמוך לתיאטרון מרקלוס, והתיאטרון שוקם.

במהלך השלטון הפשיסטי של בניטו מוסוליני שונו גבולות הרובע, והוא גדל על חשבון הרבעים הסמוכים (קמפיטלי וריפה).

בתקופת מלחמת העולם השנייה נדרשו יהודי העיר לשלם 50 ק"ג של זהב לשלטונות הנאצים על מנת למנוע גירוש היהודים ובהמשך, ב-16 באוקטובר 1943 נאספו 2,091 מיהודי הרובע ונשלחו למחנות השמדה.

המאה ה-21

כיום נותר הרובע כאחד הרבעים הציורים ביותר בעיר רומא. רחובות רבים ברובע שמרו על צביונים הביניימי. הרחובות הצרים משמשים למעבר הולכי רגל בלבד, והחנויות בהם מהוות אתר תיירות פופולרי.