שרידי אמות המים אקווה קלודיה ואקווה אניו וטוס משולבים בתוך החומה
אמות המים של רומא היו מערכת מסועפת ויעילה של אמות מים שסיפקו את המטרופולין הגדול של רומא העתיקה בכמויות גדולות של מים למחיה, להפעלת בתי המרחץ, להשקיית הגנים ושאר צרכים.
המידע על אמות המים של רומא מגיע מן השרידים הרבים שנותרו בשטח, ומספרו של סקסטוס יוליוס פרונטינוס שהיה נציב המים של רומא (Curator aquarum) בשלהי ימי המאה הראשונה לספירה. באחריותו של נציב המים הייתה תחזוקת אמות המים של רומא. פרונטינוס הגיע לתפקיד נציב המים בערוב ימיו, לאחר קריירה צבאית מזהירה במקומות שונים ברחבי העולם הרומי. פרונטינוס לא הסתפק במילוי תפקידו כנציב המים, אלא העלה על הכתב תיאור מפורט של תשע אמות המים של רומא שהיו קיימות ופעלו בימיו. חיבור זה (De aquae ducti urbis Romae) יחיד מסוגו המוסיף מידע רב על אמות המים ותחזוקתן.
אמות המים השונות
אמות המים נבנו בשיטות שונות בחלקים השונים של האמה: על גבי קשתות, תת-קרקעיות, ועל פני הקרקע.
ניתן לראות כי צמיחתה של העיר לאורך הדורות חייבה להגדיל את כמויות המים שהוזרמו אל העיר. נוסף על כך הולכות האמות וגבוהות במפלסן, וזאת על מנת שניתן יהיה לספק מים זורמים גם לאזורים גבוהים בעיר הבנויים על גבעותיה של רומא.
ספיקה
11 אמות המים מסומנות באדום על גבי מפת העיר רומא
ספיקת מימיהן של האמות לא היה שווה וזאת מפני הנתונים הטכניים השונים שלהם. לכל אמה היה חתך בעל גודל שונה ושיפוע שונה שבהם תלויה הספיקה המרבית האפשרית. אקווה אלסיטינה עשויה הייתה לספק עד 0.12 מ"ק לשנייה (120 ליטר), ולעומתה אקווה אניו החדשה – בין 1.85-1.47 מ"ק לשנייה.
סך כל פוטנציאל אמות המים של רומא נע בין 6 ל 7.35 מ"ק לשנייה, שהם בין 520,000 מ"ק ל-635,000 מ"ק ליממה. זהו כמובן האופטימום. אמות מים הלכו ונסתמו עם השימוש מהשקעת קרבונטים ("אבן קומקום"), ונסתמו על ידי סחף. תופעות אלה חייבו תחזוקה מתמדת. אמות מים ניזוקו מדי פעם ואיבדו מים, והיה צורך להפסיק את הזרימה בהן לצורך תיקונים, ובתקופה הרומית גם שררה התופעה של גנבת מים.
לקריאה נוספת
יזהר הירשפלד, "אמות המים בעולם היווני-רומי", בתוך: עמית, הירשפלד ופטריך (עורכים), אמות המים הקדומות בארץ-ישראל, הצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1989, עמ' 27-3
