העיר העיקרית בסן מרטן היא מריגו (Marigot). שטחו של סן מרטן 54 קמ"ר ומתגוררים בו 30,615 תושבים על פי הערכה ליולי 2011, גידול משמעותי מ-8,072 התושבים שנספרו באי בשנת 1982.
במאה ה-17 נאבקו המעצמות של אותה עת - צרפת, אנגליה, הולנד, דנמרק וספרד על השליטה באיים הקריביים. ההולנדים החלו לייבא מלח לאירופה מהאיים בשנות ה-20 של המאה ה-17, אולם על אף נוכחות ההולנדים באי, כבשו אותו הספרדים בשנת 1633 ושנה לאחר מכן בנו את מוצב פוינטה בלנשה. הספרדים החלו את העבדות באיים - עבדים רבים הובאו מאפריקה על מנת לעבוד במטעי הסוכר של הספרדים, ומאוחר יותר של הצרפתים. רק במחצית הראשונה של המאה ה-19 הופסק סחר העבדים, והבריטים, ששלטו באזור, הביאו סינים ותושבי האיים באוקיינוס השקט לעבוד במקום העבדים במטעים. יבוא אנשים זה הביא לרבגוניות האתנית הרבה של תושבי האיים הקריביים בכלל וסן מרטן בפרט.
מצב פוליטי
ב-23 במרץ1648 הסכימו צרפת והולנד לחלק ביניהן את האי. עד שנת 2003 היה סן מרטן חלק מגוואדלופ. ב-2003 הצביעו תושבי האי שהאי יהפוך לאזור עצמאי נפרד מגוואדלופ. ב-2007 העניק הפרלמנט הצרפתי לאי מעמד של קולקטיב מעבר לים.
סן מרטן מנוהל על ידי ראש עיר ומועצה עירונית נבחרת על ידי תושבי האי שהם תושבי האיחוד האירופי. תושבי האי שאינם תושבי האיחוד האירופי, שהם רוב תושבי סן מרטן, אינם רשאים להצביע.
נמל התעופה המרכזי של האי הוא "נמל התעופה הנסיכה יוליאנה" הידוע במסלול הנחיתה הקצר שלו (2,130 מטרים בלבד), ומסיבה זו נאלצים מטוסים לטוס בגובה נמוך ביותר - כ-10 - 20 מטרים מעל גובה הים וחופי האי בטרם הנחיתה.
אוניות נוסעים רבות מביאות תיירים לאי. בשל מספר התיירים הרב, שמרביתם שוכרים מכוניות בעת שהותם באי, מרבית הזמן כבישי האי פקוקים.
