PROFILPELAJAR.COM

מצוות סיפור יציאת מצרים
(מקורות עיקריים)
מקרא	שמות, י"ג, ח'
משנה	מסכת פסחים, פרק י', משנה ד'
משנה תורה	ספר זמנים, הלכות חמץ ומצה, פרק ז'
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, עשה קנ"ז; ספר החינוך, מצווה כ"א

ערך זה עוסק במצווה לספר ביציאת מצרים. אם התכוונתם לתיאור המקראי של האירוע, ראו יציאת מצרים.

סיפור יציאת מצרים הוא מצווה מהתורה לספר על יציאת מצרים בליל ט"ו בניסן בכל שנה. מצווה זו היא הבסיס והמניע המרכזי לאמירת ההגדה של פסח בליל הסדר. המצווה חלה על כל אדם מישראל^[1] וכוללת את כל הסיפורים המופיעים במקרא על הנסים שנעשו לבני ישראל בצאתם ממצרים.

מקור ומהות המצווה

המצווה מתבססת על הפסוק ”והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים” (שמות, י"ג, ח'). המשנה^[2] קובעת על סמך פסוק זה

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.. לפיכך אנחנו חייבין להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו הוציאנו מעבדות לחירות מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב ומאפילה לאור גדול ומשעבוד לגאולה ונאמר לפניו הללויה

מצווה זו, שהופיעה במקרא, במשנה ובתלמוד, נפסקה אף על ידי מוני המצוות: הרמב"ם במצוות עשה קנז, וספר החינוך במצווה כא.

המצווה מתייחסת הן לתוכן והן לסגנון הסיפור. במישור התוכני, הסיפור צריך לכלול את השתעבדות בני ישראל במצרים, את נקמת האל במצרים ואת הישועה שנעשתה לישראל. לגבי הסגנון הספרותי, ככל שרמתו גבוהה יותר כך המצווה משובחת יותר. כך קיימת עדיפות לרמה אמנותית, לריבוי בפרטי המקרה, באריכות זמן הסיפור ובריבוי השומעים את הסיפור; כשהניסוח בחז"ל הוא "כל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". יש שהותירו את אפשרויות הסיפור בידי האדם (רמב"ם, חמץ ומצה ז, ב ובספר המצוות עשה קנז), ויש שכללו במצוות הסיפור מגוון אמירות, כך ספר החינוך (כא) קובע שיש שהנהגות ליל הסדר והגדה של פסח כלולות בדיני המצווה.

זמן קיום המצווה

בניגוד למצוות זכירת יציאת מצרים, למצוות הסיפור יש תאריך ספציפי. כך המכילתא דרבי ישמעאל (פרשה יז) למדה מהפסוק ”והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים” (שמות, י"ג, ח') שמצוות הסיפור וההגדה לבן צריכה להיות כאשר ניתן לומר "בעבור זה" ולהצביע על הסמלים של הגלות והגאולה, דהיינו כאשר מצה ומרור מונחים על השולחן, כלומר בליל הסדר. על פי קביעה זו הלכו אף שאר הפוסקים, והדגישו שמתחלת הלילה ישנה מצווה לספר.^[3]

אופן קיום המצווה

המשנה מפרטת מספר כללים מנחים לקיום המצוה לספר ביציאת מצרים, אותם מיושמים בליל הסדר ובהגדה של פסח, ובפרט בחלק "מגיד" המוקדש לסיפור יציאת מצרים:

הסיפור צריך להיספר דרך של שאלה ותשובה,^[4] מתוך הנחה שזו דרך מועדפת להעביר את הסיפור מדור לדור.
"מתחיל בגנות ומסיים בשבח", דהיינו יש לספר את השתלשלות העניינים, מהצרה ועד הגאולה.^[4] יש אומרים שזה נועד לגרום להכיר בגודל הנס והישועה, ויש מדגישים שהעניין נועד לעורר את הרגישות וההתחשבות בגר ובכל מי שזקוק לעזרה ולרחמים^[^{דרוש מקור]}.
אמירת "פסח, מצה ומרור" יחד עם הסבר לקיום מצוות אלו.^[5] דהיינו יש לחבר את הסיפור לקיום מצוות החג.
"כאילו הוא יצא ממצרים" - "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים שנאמר (שמות יג, ח): וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם"^[5] רמב"ם גורס "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים ".^[6] על בסיס עיקרון זה, התפתחו מנהגים שונים, שמטרתם להמחיש את יציאת מצרים במהלך ליל הסדר.^[^{דרוש מקור]}
הלל והודאה - בכלל מצות סיפור יציאת מצרים היא לסיימה בהלל, הודאה ושירה לאלוהים על שהוציא את בני ישראל "מעבדות לחירות, מיגון לשמחה, מאבל ליום טוב".^[7]

מצוות זכירה

מצוות סיפור יציאת מצרים, שונה באופן מהותי ממצוות זכירת יציאת מצרים. אמנם היו ששילבו בין שתי המצוות^{[דרושה הבהרה]}. אך רוב הפוסקים הגדירו שמצוות זכירת יציאת מצרים נוהגת בכל יום, ולחלק מההגדרות תוקפה מדברי סופרים; לעומת מצוות סיפור יציאת מצרים הנוהגת פעם אחת בשנה, בליל הסדר, ותוקפה לכל הדעות הוא מהתורה^[^{דרוש מקור]}.

הנימוקים למצוות סיפור יציאת מצרים

לפי התורה עצמה, ישנה מצווה להעביר את הסיפור מדור לדור, מכיוון שהוא מהווה את התשתית לחיוב החל על בני ישראל ללמוד את התורה ולשמור את המצוות.^[8]

לפי ספר החינוך, טעם המצווה הוא לזכור את הניסים שה' עשה לבני ישראל על מנת להוציא אותם ממצרים, ובכך לקבוע בליבם את האמונה בבריאת העולם ובמעורבות הבורא במתרחש בעולם ובהשגחתו.^[9] בדומה לכך, לפי הכוזרי, יציאת מצרים הוא האירוע המכונן את האמונה באל אחד, אל כל יכול המנהל את העולם, ומכאן החשיבות להעביר אותו מדור לדור.^[10]

לפי פרשנויות מודרניות, עיקר מטרת הסיפור הוא שבני ישראל יזכרו שהם היו פעם עבדים, ובכך יחזקו את תכונת החמלה, במיוחד כלפי הגר, הזר והחלש בחברה.^[11] "כי גרים הייתם בארץ מצרים" מוזכר מספר פעמים בתורה בתור נימוק המחזק את האיסור לצער את הגר.^[12]^[13]

אחרים מציעים שמטרת מצווה זו היא להדגיש דווקא את עניין החירות: לדעת פרופ' ג'רמי רוזן (אנ'), להדגיש את ההכרה בכך שבני ישראל לאורך ההיסטוריה היו לפעמים עבדים ולפעמים בני חורין, על מנת לחזק את הערך של חירות האדם ולחדד את הרגישות הרוחנית;^[14] ולדעת הרב זקס, על מנת לחזק את ערך החירות, כערך בסיסי ובאמת יסודית.

העם היהודי נקרא, כבר מראשיתו לחיות את האמת שהאל החופשי משתוקק לעבודתם החופשית של בני אדם חופשיים ואשר על כן עליו לבנות חברה שאנשיה לעולם לא יקבלו את החירות כמובנת מאליה... חווית העבדות הפכה, בעיני עם שלם, לדגם ותבנית של התשוקה לחירות. היא היתה לחלק מזיכרונם, שהתחדש מדי שנה בשנה ונמסר לילדיהם.

— יונתן זקס, רדיקלית אז, רדיקלית עכשיו, עמ' 103