הלייבור הוקמה כמפלגה פדרלית לפני הישיבה הראשונה של הפרלמנט האוסטרלי בשנת 1901, אם כי שורשיה נטועים בתנועות העבודה והפועלים השונות שהתעוררו במושבותיה של אוסטרליה, כך שהוקמה באופן רשמי עוד בשנת 1891. דבר זה הופך אותה למפלגה הפוליטית הוותיקה ביותר באוסטרליה.
היא גם הייתה המפלגה הראשונה באוסטרליה שזכתה ברוב בשני בתיו של הפרלמנט האוסטרלי, בבחירות הפדרליות בשנת 1910, עת כוננה ממשלתו של אנדרו פישר. המפלגה קדמה למפלגת הלייבור הבריטית ולמפלגת הלייבור של ניו זילנד בתאריך היווסדן, בכינון ממשלה ובישום מדיניות.
[1]
היא כיום גם מפלגת השלטון באוסטרליה.
היסטוריה
שורשי מפלגת הלייבור הנוכחית של אוסטרליה נטועים במפלגות הלייבור שהוקמו במושבות האוסטרליות בשנות התשעים של המאה ה-19 עוד קודם לאיחוד אוסטרליה. מסורת המפלגה מייחסת את הקמת המפלגה להתכנסות של עובדי משק החי שהתארגנו לשביתת הגוזזים בקווינסלנד תחת עץ אקליפטוס בעיירה ברקלדין ב-1891. סניף הלייבור של הפרבר בלמיין של סידני טוען להיותו הוותיק ביותר באוסטרליה. דרכה של הלייבור כמפלגה פרלמנטרית החלה ב-1891, באוסטרליה הדרומית ובקווינסלנד ב-1893 ומאוחר יותר בשאר המושבות.
ההתמודדות הראשונה של נציגי הלייבור הייתה בבחירות לאספת הנבחרים של ניו סאות' ויילס ב-1891, כאשר נציגי המפלגה זכו ב-35 מתוך 141 מושבים. שתי המפלגות הגדולות אז היו המפלגה הפרוטקציוניסטית ומפלגת הסחר החופשי והלייבור היוותה אז לשון מאזניים. המפלגה הציעה את תמיכתה תמורת וויתורים לטובתה. מפלגת הלייבור המאוחדת הוקמה באוסטרליה הדרומית ב-1891 ובאותה שנה נבחרו מטעמה שלושה נציגים לבית העליון של אספת הנבחרים של המושבה.[2] בבחירות שהתקיימו במושבה שנתיים לאחר מכן, זכתה המפלגה ב-10 מושבים מתוך 54 בבית התחתון של אספת הנבחרים של אוסטרליה הדרומית, והצטרפה לקואליציה עם המפלגה הליברלית.
ב-1905 נבחר תומאס פרייס להיות ראש ממשלת אוסטרליה הדרומית הראשון מטעם הלייבור.[2] ב-1899 הקים אנדרסון דאוסון את ממשלת הלייבור הראשונה בעולם (ממשלת מיעוט שהוקמה בקווינסלנד). ממשלה זו כיהנה שבוע עד אשר השמרנים, שהתפלגו, התאחדו מחדש ושבו לשלטון.
הדעות על התמיכה באיחוד אוסטרליה בקרב מפלגות הלייבור של המושבות והאיגודים המקצועיים היו מגוונות. כמה מנציגי הלייבור התנגדו לחוקה המוצעת, בטענה שהסנאט כפי שהוצע היה בעל כוח רב מדי, בדומה לבתים העליונים של המושבות ובדומה לבית הלורדים הבריטי. הם חששו שהאיחוד יעגן את עוצמתם של הכוחות השמרניים. עם זאת, מנהיג מפלגת הלייבור הראשון וראש ממשלת אוסטרליה, כריס ווטסון, היה מתומכי האיחוד.
העשורים הראשונים
כריס ווטסון, יושב ראש המפלגה וראש הממשלה הראשון מטעם הלייבור
בעת איחוד אוסטרליה, לא היה למפלגת הלייבור מנגנון ארגוני ארצי. בבחירות הראשונות לפרלמנט הפדרלי שהתקיימו ב-1901 התמודדו מפלגות הלייבור המקומיות בחמש מתוך שש המדינות, בטסמניה, שם לא פעלה מפלגת הלייבור, נבחר קינג או'מיילי כמועמד עצמאי של הלייבור. בסך הכול זכו מפלגות הלייבור השונות ב-15% של הקולות וב-14 מתוך 75 מושבי הבית התחתון ובשמונה מושבים בסנאט, בנוסף לשני חברים עצמאיים שהצטרפו למפלגה לאחר הבחירות. 24 החברים התכנסו כסיעה הפרלמנטרית של הלייבור (שהייתה ידועה באופן בלתי רשמי כ"שדולה" – Caucus,) ב-8 במאי 1901 בבית הפרלמנט במלבורן, מקום התכנסותו של הפרלמנט הראשון.[3] השדולה בחרה בכריס ווטסון כמנהיגה והחליטה לקרוא למפלגה בשם "מפלגת הלייבור הפדרלית" ולתמוך בממשלת המיעוט של המפלגה הפרוטקציוניסטית כנגד מפלגת הסחר החופשי. מפלגת הלייבור תחת מנהיגותו של ווטסון הגדילה את מספר מושביה בפרלמנט ל-23 בבית הנבחרים ול-8 בסנאט בבחירות של 1903 והמשיכה להיות לשון המאזניים ולתמוך במפלגה הפרוטקציוניסטית. באפריל 1904 נפלה ממשלתם של ווטסון ושל אלפרד דיקין על רקע הרחבת תחולתם של חוקי יחסי העבודה כך שמוסד הבוררות יחול גם על עובדי המדינה. מנהיג מפלגת הסחר החופשי, ג'ורג' רייד, סירב להתמנות כראש הממשלה וכך היה ווטסון לראש הממשלה הראשון מטעם הלייבור וראש הממשלה הראשון בעולם מטעם מפלגת לייבור כל שהיא ברמה ארצית (קדם לו אנדרסון דאוסון שבדצמבר 1899 כיהן כראש ממשלת קווינסלנד לתקופה קצרה), אף על פי שהייתה זו ממשלת מיעוט שכיהנה רק ארבעה חודשים. ווטסון היה אז בן 37 ועד היום הוא ראש הממשלה הצעיר ביותר בתולדות אוסטרליה.[4] לאחר נפילת ממשלתו של ווטסון, שב דיקין לכהן כראש הממשלה לתקופה קצרה, שאחריה כיהן בתפקיד רייד והוא העביר את חוק הבוררות של 1904, שהיה הסיבה לנפילתה של ממשלת הלייבור.
לפני הבחירות של 1906 הבינה מפלגת הסחר החופשי שסוגיית המחירים הוסדרה והחליטה לשנות את שמה ל"מפלגה האנטי-סוציאליסטית" ומשכה אליה כמה מחברי המפלגה הפרוטקציוניסטית. בבחירות אלה, שבהם הותרה לראשונה הצבעה בדואר, הגדיל ווטסון את מספר מושבי הלייבור בפרלמנט ל-26. אף על פי שללייבור היו יותר מושבים מ-16 המושבים של המפלגה הפרוטקציוניסטית, היא תמכה בדיקין כראש הממשלה. ב-1907 התפטר ווטסון מתפקידו כמנהיג המפלגה והוחלף באנדרו פישר. ב-13 בנובמבר1908 הסיר פישר את תמיכתו בממשלת דיקין והקים ממשלת מיעוט. ממשלת פישר העבירה מספר רב של חוקים. כדי לעצור את הדומיננטיות של הלייבור, השתכנעו דיקין ומנהיג המפלגה האנטי-סוצאליסטית, ג'וזף קוק לנהל שיחות בנוגע לאיחוד מפלגותיהם. המפלגה שנוצרה כתוצא מהאיחוד במאי 1909 נקראה המפלגה הליברלית של הדומיניון (Commonwealth Liberal Party), שבאופן עממי כונתה "המיזוג" (the Fusion), כשדיקין היה המנהיג שלה וקוק סגנו. החברים היותר ליברלים של המפלגה הפרוטקציוניסטית עברו ללייבור. כעת היה לרשותו של דיקין רוב בבית הנבחרים וב-27 במאי 1909 הופלה ממשלת פישר בהצבעה. פישר לא הצליח לשכנע את המושל הכללי, הלורד דדלי, לפזר את הפרלמנט[4] וביוני הקים דיקין את ממשלת הרוב הראשונה באוסטרליה, שמשלה עד לבחירות של אפריל 1910.
בבחירות אלה, הוביל פישר את הלייבור לניצחון בו השיג 50% מקולות הבוחרים ו-42 מושבים. הייתה זו ממשלת הרוב הראשונה באוסטרליה שהוקמה לאחר בחירות, הממשלה הראשונה שנהנתה מרוב בסנאט וממשלת הרוב הראשונה של ממשלת לייבור כל שהיא בעולם.[4] המפלגה יישמה את רבים מקווי המדיניות שלה, במיוחד בתחומי הביטחון, תחיקה, כלכלה, תחבורה, תקשורת וביטחון סוציאלי, כולל הנהגתם של קצבאות לזקנים ולנכים, הנהגת תנאי עבודה נאותים, קצבאות אימהות ופיצוים לעובדים. בנוסף, הנהיגה ממשלת פישר מטבע לאומי, הקימה את הצי המלכותי האוסטרלי, סללה את מסילת הברזל הטרנס-אוסטרלית, הגדילה את מספר שופטי בית המשפט העליון, בנתה את הבירה הפדרלית, קנברה והקימה את Commonwealth Bank of Australia. פישר נקט בצעדים לשבירת המונופולים של הבעלויות על הקרקעות, קידם הצעות לרגולציה על שעות העבודה, שכר ותנאי העבודה ותיקן את חוק הבוררות של 1904 כך שהעניק סמכות גדולה יותר לנשיא בית הדין לעבודה ואפשר לעובדי הממשל הפדרלי להתאגד. כמו כן הונהג מס קרקעות שמטרתו הייתה לפרק את אחוזות הקרקע הגדולות ויאפשר את הקמתן של חוות קטנות ובמקביל הוחל חוק הבוררות גם על עובדי החקלאות. בנוסף, גיל הפרישה לגמלאות הורד מ-65 ל-60. הנהגתן של קצבאות האמהות אפשרה ללידות רבות יותר להתבצע בפיקוחם של רופאים, ובכך ירד שיעור תמותת התינוקות. פישר היה ראש הממשלה הראשון שמינה לאוסטרליה שגריר בבריטניה (High Commissioner).
סניפי המפלגה במדינות השונות גם הן זכו להצלחה, להוציא את ויקטוריה, שבה כוחו של הליברליזם מבית מדרשו של דיקין היה למחסום בפני הלייבור. הסניפים במדינות הצליחו להקים את ממשלות הרוב הראשונות שלהם בניו סאות' ויילס ובאוסטרליה הדרומית ב-1910, באוסטרליה המערבית ב-1911, בקווינסלנד ב-1915 ובטסמניה ב-1925. הצלחה כזאת הייתה נחלתן של מפלגות לייבור או מפלגות סוציאל-דמוקרטיות בארצות אחרות רק שנים רבות לאחר מכן. ב-1911 קיימה הלייבור שני משאלי עם שנכשלו בנושאי סחר והלאמת המונופולים. ב-1908 אימצה המפלגה את שמה הרשמי "מפלגת הלייבור האוסטרלית" (Australian Labour Party), אך ב-1912 שינתה את האיות של המילה Labour ל-Labor.[4]
מלחמת העולם הראשונה והפילוג של 1916
בבחירות שהתקיימו ב-1913 הפסיד פישר על חודו של מושב אחד לג'וזף קוק, מנהיג המפלגה הליברלית, אך עדיין נותר ללייבור הרוב בסנאט. בפעם הראשונה עמדה הלייבור בראשות אופוזיציה, וזאת לאחר שקודם לכן עמדה בראשות הקואליציה או תמכה בה. על רקע ניסיון לתת העדפה להעסקתם בשירות הממשלתי של חברי איגודים מקצועיים, פוזרו שני בתי הפרלמנט ב-1914, אך לאחר ההכרזה על מועד הבחירות בספטמבר, פרצה מלחמת העולם הראשונה, והבחירות הפכו לנושא שולי. שתי המפלגות הכריזו על מחויבותן למאמץ המלחמתי. למרות היתרון בבחירות של ממשלה המכהנת במהלך מלחמה, השיגה הלייבור בהנהגת פישר רוב בשני בתי הפרלמנט. ב-1915 פרש פישר מתפקידו והוחלף על ידי בילי יוז.
יוז היה תומך נלהב בגיוס חובה, בניגוד לדעתם של רוב חבריו למפלגה ולדעתם של האיגודים המקצועיים. לאחר שכשל להשיג את הסכמת העם לגיוס החובה במשאל העם שנערך ב-1916, שפילג את אוסטרליה ואת מפלגת הלייבור,[5] פרשו יוז ו-24 מחברי המפלגה ולמעשה הורחקו ממנה.
לתפקיד מנהיג המפלגה נבחר פרנק טיודור ויוז וחסידיו הקימו את "מפלגת הלייבור הלאומית" (National Labor Party) והוקמה ממשלת מיעוט בתמיכתה של המפלגה הליברלית. לקראת הבחירות של 1917 התמזגו מפלגת הלייבור הלאומית והמפלגה הליברלית כדי להקים את "המפלגה הלאומנית של אוסטרליה" (Nationalist Party of Australia), שזכתה בניצחון מרשים בבחירות. לאחר הבחירות ניסה יוז שוב להעביר משאל עם על נושא גיוס החובה ונחל כישלון גדול יותר. החל מהעשור השני של המאה ה-20 החלה מפלגת הכפר להיות גורם פוליטי משמעותי. המפלגה ייצגה בעלי חוות קטנות, אך הייתה לה השפעה על פיצול הצבעתם של תומכי חזית האנטי-לייבור באזורי הכפר השמרניים ובכך אפשרה למועמדי הלייבור לזכות. בתגובה לכך שינתה ממשלת יוז השמרנית את שיטת הבחירות מבחירות בשיטה הרובנית לבחירות בשיטת ההעדפות, מהלך שאפשר למועמדיה להתמודד זה כנגד זה מבלי להסתכן בזכייה של מועמדי הלייבור במחוזות הבחירה. בבחירות של 1919 איבד יוז את הרוב שלו, אך בזכות התמיכה של מפלגת הכפר המשיכה ממשלתו לכהן.
שנות העשרים והפילוג של שנות השלושים
ב-1922 מת פרנק טיודור וירש אותו מתיו צ'ארלטון כמנהיג המפלגה. בבחירות שהתקיימו באותה שנה זכה הלייבור במושבים רבים בפרלמנט אך לא הצליח לגבש רוב. יוז שאף להקים קואליציה עם מפלגת הכפר בהנהגתו של ארל פייג', אך זו האחרונה העמידה את התפטרותו של יוז כתנאי להצטרפותה לממשלה. יוז התפטר והוחלף על ידי סטנלי ברוס ב-1923. תנאי נוסף של מפלגת הכפר היה חקיקתו של חוק הצבעת חובה שעבר ב-1924. בבחירות של 1925 הוביל צ'ארלטון את הלייבור להפסד וכמוהו נחל הפסד גם ג'יימס סקאלין שהחליף אותו כמנהיג המפלגה בבחירות של 1928 אך ניצח ניצחון סוחף ב-1929 והרכיב ממשלת רוב, אך עדיין היה לו מיעוט בסנאט. ב-1930 שבר סקאלין את המסורת ועמד על כך שעל המונרך לפעול בעצת ראש הממשלה והתעקש על מינויו של אייזק אייזקס לתפקיד המושל הכללי של אוסטרליה, יליד אוסטרליה הראשון והיהודי הראשון בתפקיד זה.
ב-1931 התחולל פילוג במפלגת הלייבור על רקע הוויכוח על דרך הטיפול הטובה ביותר בשפל הגדול. הדעות במפלגה נחלקו לשלושה: תומכי הכלכלה השמרנית כמו ראש הממשלה סקאלין והשר הבכיר ג'וזף ליונס, מבשרי הכלכלה הקיינסיאנית כמו שר האוצר טד תאודור ואלה שהאמינו במדיניות רדיקלית כמו ראש ממשלת ניו סאות' ויילס, ג'ק לאנג, שתמך באי תשלום חובות המדינה לגופים הפיננסים בבריטניה. באותה שנה פרשו ליונס ותומכיו ממפלגת הלייבור והצטרפו למפלגה הלאומנית כדי להקים את "מפלגת אוסטרליה המאוחדת" (United Australia Party) בהנהגתו. בבחירות שהתקיימו באותה שנה נחלה מפלגת הלייבור הפסד צורב והפסידה את השלטון למפלגה המאוחדת ולמפלגת הכפר. התוצאות העלובות הללו גרמו לפרישתה של קבוצת חברים בראשות לאנג שהקימה מפלגה נפרדת. בבחירות של 1937, תחת הנהגתו של ג'ון קרטין נחלה הלייבור הפסד נוסף. בבחירות של 1940 הצליחה הקואליציה של מפלגת אוסטרליה המאוחדת בהנהגתו של רוברט מנזיס יחד עם מפלגת הכפר בהנהגת ארצ'י קמרון, להקים ממשלת מיעוט בתמיכתם של שני חברי פרלמנט עצמאיים. באוקטובר 1941 העבירו שני העצמאיים את תמיכתם ללייבור וקרטין נבחר להיות ראש הממשלה.
מלחמת העולם השנייה וראשית שנות החמישים
ממשלותיהם של קרטין ושל בן צ'יפלי הנהיגו את אוסטרליה במחצית השנייה של מלחמת העולם השנייה ובשלבים הראשונים של המעבר למצב שלום. מנהיג הלייבור ג'ון קרטין נבחר להיות ראש הממשלה באוקטובר 1941, לפני פרוץ המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט. באותה שנה הונהגו קצבאות ילדים ובשנה שלאחריה הונהגו קצבאות לאלמנות. בתחילת המערכה באוקיינוס השקט בדצמבר 1941 הכריז קרטין ש"אוסטרליה מפנה את מבטה לאמריקה, כשהיא חופשייה מנקיפות מצפון בנוגע לקשריה המסורתיים עם בריטניה". קרטין ייזכר כמי שהנהיג את אוסטרליה בנחישות בתקופת המלחמה וכמי שנחל ניצחון סוחף בשני בתי הפרלמנט בבחירות של 1943. ב-1945 הונהג תשלום דמי אבטלה. קרטין מת בעודו מכהן בתפקידו ב-1945, זמן קצר לאחר תום המלחמה וצ'יפלי ירש אותו.[6]
בבחירות של 1946 ניצח צ'יפלי את הקואליציה של המפלגה הליברלית שהוקמה אז מחדש על ידי מנזיס ושל מפלגת הכפר. הוא הנהיג את אוסטרליה במעבר לכלכלת שלום. במשאל עם שהתקיים באותה שנה על נושא השירותים החברתיים הוא נחל הצלחה. יוזמותיו של צ'יפלי כללו רפורמה במערכת הבריאות, הנהגתה של האזרחות האוסטרלית כאזרחות נפרדת, תוכנית הגירה, הקמתו של "ארגון הביון והביטחון של אוסטרליה" (ASIO), ארגונו מחדש והרחבתו של ארגון המחקר המדעי והתעשייתי (CSIRO), מיזם השקיה ומערכת של תחנות כוח הידרואלקטריות בדרום-מזרח אוסטרליה, שיפורים בשירותים החברתיים, הקמתה של וועדה להרחבת החינוך האוניברסיטאי, הקמתו של שירות התעסוקה הפדרלי, מימון פדרלי למיזמי בנייה למגורים עבור המדינות והטריטוריות של אוסטרליה, הקמתו של שירות שיקום אזרחי, הלאמתה של חברת התעופה קוואנטס והקמתה של חברת התעופה TAA והקמתה של האוניברסיטה הלאומית של אוסטרליה.
לאחר המלחמה ניצבה המפלגה הקומוניסטית של אוסטרליה מול הלייבור בתחרות על הנהגתו של מעמד העובדים וב-1947 היא פתחה במאבק מקצועי שהוביל לשביתת הכורים של 1949. צ'יפלי ראה בכך אתגר למפלגתו. בוועידת המפלגה שהתקיימה בניו סאות' ויילס ביוני 1949 הגדיר צ'יפלי את הלייבור כתנועה בעלת: "מטרה גדולה, האור על הגבעה, שמטרתנו היא להגיע אליה על ידי פעולה למען האנושות... הלייבור תעשה משהו טוב יותר עבור העם, רמת חיים טובה יותר, אושר רב יותר עבור המוני העם".
שבעה שבועות לאחר מכן הפעיל צ'יפלי את כוחות ההגנה של אוסטרליה כדי לשבור את השביתה, צעד ראשון מסוג זה שבוצע על ידי ממשלת לייבור. צעד זה עלה לצ'יפלי באובדן אמינותו בקרב תומכים רבים של הלייבור. ממשלתו ביצעה שינויים משמעותיים בחוקי הבחירות לפני הבחירות של 1949, שיטת ההצבעה לסנאט שונתה לבחירות בשיטה היחסית ומספר החברים בשני בתי הפרלמנט הוגדל באופן משמעותי.
בשל חוסר הבהירות בנוגע למצב הכלכלה, וכתוצאה מניסיונו להלאים את הבנקים, איבד צ'יפלי את ראשות הממשלה לקואליציה הליברלית-לאומית בראשותו של רוברט מנזיס.[7][8] עדיין היה לרשות הלייבור רוב של חברי הסנאט והקואליציה רצתה לבטל את החלטת ממשלת הלייבור להלאים את הבנקים והייתה מתוסכלת מכך שהרוב של הלייבור בסנאט הכשיל מהלך זה. מנזיס יזם פיזור של שני בתי הפרלמנט ובבחירות של 1951 איבדה מפלגת הלייבור גם את הרוב שלה בסנאט והלאמת הבנקים בוטלה. מאז לא היה ללייבור רוב בסנאט.
הפילוג של 1955
במהלך מלחמת קוריאה ניסתה ממשלת מנזיס לאסור את קיומה של המפלגה הקומוניסטית בחוק, שהוכרז כנוגד את החוקה על ידי בית המשפט העליון. זמן קצר לאחר הבחירות של 1951, מת צ'יפלי ואת תפקידו כמנהיג המפלגה ומנהיג האופוזיציה ירש ה.ו. אבט. מנזיס הציג את שאלת חוקיותה של המפלגה הקומוניסטית במשאל עם, שמפלגת הלייבור הובילה את ההתנגדות אליו. משאל העם נכשל ברוב דחוק. ההשפעה הקומוניסטית על האיגודים המקצועיים, ודרכם על מפלגת הלייבור, נותרה נושא רגשי חזק אצל חברים בולטים של הלייבור והתדמית של "יחס מתון כלפי הקומוניסטים" שימשה פעמים רבות על ידי ממשלת מנזיס כאמצעי לניגוח מפלגת הלייבור.
בבחירות של 1954 זכתה הלייבור בחמישה מושבים נוספים וכוחה עמד על 57 מושבים מול 64 המושבים של הקואליציה. מאוחר יותר באותה שנה, תלה אבט את ההפסד בבחירות ב"קבוצה קטנה של חברים, בעיקר מוויקטוריה" שחתרו תחתיו.[9] אבט האשים את ב.א סנטמריה ואת תומכיו בסניף ויקטוריה של המפלגה. מצב התיקו בין שני הצדדים גרם לפילוג בשורות המפלגה. בראשית 1955 פיזרה ההנהלה הפדרלית של המפלגה את ההנהלה של סניף ויקטוריה ומינתה הנהלה חדשה במקומה. שתי ההנהלות שלחו נציגים לוועידת המפלגה בהובארט וחברי ההנהלה הקודמת הורחקו מהוועידה. על רקע זה התפלג סניף ויקטוריה בין תומכי אבט לתומכי סנטמריה ובמרץ השעתה הנהלת המפלגה 24 חברי פרלמנט שנחשדו בתמיכה בסנטמריה, שבשלב זה כבר לא היה חבר במפלגה. ארבעה שרים בממשלת הלייבור של מדינת ויקטוריה אולצו להתפטר, והיא נפלה. בבחירות שהתקיימו במאי, התמודדו המורחקים וחברים נוספים במפלגה כ"מפלגת הלייבור האנטי-קומוניסטית". הם זכו ב-12.6% של הקולות, בעיקר ממפלגת הלייבור עצמה, אך בשל פיזור התמיכה בה במחוזות הבחירה, רק אחד מנציגה הצליח להיבחר. מפלגת הלייבור האנטי-קומוניסטית הייתה לגרעין של "מפלגת הלייבור הדמוקרטית".[9] באופן זה הצליחה מפלגה זו להשאיר את הלייבור באופוזיציה בוויקטוריה עד 1982.
בניו סאות' ויילס, נחל מנהיג הלייבור וראש ממשלת המדינה, ג'וזף קהיל, ניצחון מזהיר ב-1953 והיה נחוש בדעתו לשמור על אחדות סניף הלייבור המקומי במהלך הפילוג. הוא השיג זאת על ידי שליטה במתנגדי מפלגת הלייבור הדמוקרטית במפלגתו. בבחירות של 1956 בניו סאות' ויילס לא התמודדה מפלגת הלייבור הדמוקרטית וקהיל שב לשלטון ב-1959, אך מת במהלך כהונתו שנה לאחר מכן. רוברט הפרון ירש אותו בתפקידו כראש ממשלת המדינה וכמנהיג הסניף המקומי של המפלגה. הפרון המשיך להנהיג את הסניף וזכה בבחירות של 1962 וב-1964 הוא התפטר והוחלף על ידי ג'ק רנשאו, שאיבד את ראשות הממשלה בבחירות של 1965 ובכך הסתיימו 24 שנות שלטון הלייבור בניו סאות' ויילס.
בקווינסלנד, הורחק מנהיג הסניף המקומי וראש ממשלת המדינה מאז 1952, וינס גאיר, בשל תמיכתו בפורשים,[10] והקים את "מפלגת הלייבור של קווינסלנד". כפי שאירע קודם לכן בוויקטוריה, גרמו פילוגים אלה נזק ללייבור בקווינסלנד. גאיר הובס בהצבעת אי-אמון ובבחירות שהתקיימו עברו קולות רבים ליריביה של הלייבור. עד 1989 נותרה הלייבור באופוזיציה במדינה זו וב-1962 נטמעה מפלגתו של גאיר במפלגת הלייבור הדמוקרטית.[10]
היציאה מהמדבר הפוליטי
מפלגת הלייבור הדמוקרטית הייתה גורם שהשפיע באופן משמעותי על הישארותה של מפלגת הלייבור באופוזיציה עד ל-1972 ובכך התאפשר לקואליציית האנטי-לייבור להרכיב ממשלות ב-1961 ו-1969. מאותה סיבה לא הצליחה הלייבור להרכיב ממשלות בוויקטוריה ובקווינסלנד. ב-1960 החליף ארתור קאלוול את אבט כמנהיג המפלגה. קאלוול היה קרוב להפלתו של מנזיס בבחירות של 1961, אך נכשל שוב בגלל ביצועיה של מפלגת הלייבור הדמוקרטית. באותו אופן הוא כשל בבחירות של 1963 ו-1966. ב-1967 הוא התפטר מתפקידו כמנהיג המפלגה והוחלף בגוף ויטלם. בהנהגת ויטלם הסתמנו שני אגפים אידאולוגים במפלגה: האגף השמאלי-סוציאליסטי הנוטה להעדיף מעורבות ציבורית בכלכלה ותומך באידיאלים יותר פרוגרסיביים מבחינה חברתית, והאגף הימני, שנוטה יותר לליברליזם כלכלי ומתמקד פחות בסוגיות חברתיות. ויטלם ומפלגת הלייבור כמעט והצליחו לנצח בבחירות של 1969 אך כשלו שוב בגלל מעבר של בוחרים למפלגת הלייבור הדמוקרטית ולמפלגת הכפר. בבחירות של 1972 הצליח סוף סוף ויטלם להוביל את הלייבור לניצחון.
ממשלת הלייבור בראשותו של ויטלם הייתה ציון דרך במעבר של הלייבור ממדיניות סוציאל-דמוקרטית למדיניות של דמוקרטיה סוציאליסטית. ממשלה זו הייתה פעילה מאוד בתחום החקיקה והעבירה תקציבים רבים ליישום שורה ארוכה של תוכניות ומהלכים של שינוי מדיניות, כולל הנהגתו של חינוך על-תיכוני חינם, הפסקתה הרשמית של מדיניות אוסטרליה הלבנה, הפעלתן של תוכניות לסיוע משפטי, חיסולו של גיוס החובה, ביטלו של עונש המוות, רפורמה נרחבת בשירותי הבריאות והורדת מחירים בשיעור של 25%.
ב-1974 פוזרו שני בתי הפרלמנט ובבחירות שהתקיימו הוביל ויטלם את הלייבור לניצחון, שלאחריו כונסה הישיבה המשותפת היחידה (על פי החוקה) של שני בתי הפרלמנט. בבחירות אלה זכתה מפלגת הלייבור הדמוקרטית באחוז אחד בלבד של הקולות וב-1978 היא פורקה.
ב-1975 נפלה ממשלת ויטלם עקב המשבר החוקתי ופיטוריו של ויטלם על ידי המושל הכללי, ג'ון קר לאחר מספר שערוריות פוליטיות שהתרחשו אז ועקב אובדן התמיכה בסנאט. בבחירות שהתקיימו באותה שנה הובסה הלייבור.[11] ויטלם המשיך להיות מנהיג הלייבור עד 1977, אז הוחלף על ידי ביל היידן.
היידן הוחלף ב-1983 על ידי בוב הוק שבאותה שנה הנהיג את הלייבור לניצחון בבחירות. בבחירות לראשות המפלגה שהתקיימו ב-1991 הוא הביס את פול קיטינג שכיהן כשר האוצר בממשלתו. הוק הוא ראש הממשלה מטעם הלייבור שתקופת כהונתו כראש ממשלה היא הארוכה ביותר ומבין כל ראשי ממשלת אוסטרליה תקופת כהונתו היא השלישית באורכה. הוק וקיטינג הנהיגו את הלייבור לניצחונות בחמש מערכות בחירות רצופות: 1983, 1984, 1987, 1990 ו-1993, עד אשר ב-1996 הפסידה ממשלת קיטינג לג'ון הווארד מהמפלגה הליברלית. ממשלותיהם של הוק וקיטינג חוללו שינוי רדיקלי בכלכלה של אוסטרליה, שיצאה מגישת הכלכלה הקיינסיאנית, והפכה את הדולר האוסטרלי ממטבע ששער החליפין שלו נקבע על ידי הממשלה למטבע בעל שער חליפין נייד. בנוסף התרחשה דה-רגולציה נרחבת של מערכת הבנקאות ושני המהלכים הללו שילבו את הכלכלה האוסטרלית באופן משמעותי בכלכלה העולמית. בוצעה הפרטה של מגזרים כלכליים בבעלות המדינה, כולל חברת התעופה הלאומית קוואנטס ו-Commonwealth Bank of Australia. מערכת הגנת המחירים בוטלה והופסקו הסובסידיות לענפי תעשייה בלתי רווחיים. הונהגה מערכת קביעת שכר מינימום. מערכת המיסוי עברה שינוי, כולל הנהגתם של מס על רווחים שוליים ומס רווחי הון. הונהגו הפרשות מעבידים לפנסיה בשיעור של 9%. מערכת שכר הלימוד באוניברסיטאות שונתה כך שהסטודנטים שילמו סכום מסוים כהשתתפות בשכר הלימוד שאותו החזירו לאחר סיום לימודיהם באמצעות מערכת המיסוי. הונהג ביטוח רפואת שיניים בכל רחבי אוסטרליה, אך זו בוטלה לאחר סוף תקופת שלטון הלייבור. שיעור המימון לבתי הספר הוגדל. מעמד האוכלוסייה הילידית של אוסטרליה הוכר. חלו רפורמות באופן העבודה של הפרלמנט. ב-13 שנות שלטון הלייבור העבירה המפלגה אלפי חוקים אף על פי שבסנאט לא היה לה רוב.
קווין ראד וג'וליה גילארד
בין השנים 1996 – 2007 כיהן ג'ון הווארד מהמפלגה הליברלית כראש הממשלה. בשנים אלה הייתה מפלגת הלייבור באופוזיציה ומנהיגיה היו קים ביזלי, ומרק לת'ם לסירוגין. ב-2005 נבחר לתפקיד מנהיג המפלגה קווין ראד שהביס את ממשלת הווארד בבחירות 2007, לאחר שהלייבור השיגה רוב בבית הנבחרים אך עדיין הייתה מיעוט בסנאט. ממשלת ראד חתמה על פרוטוקול קיוטו והתנצלה באופן רשמי על בפני אוכלוסיית האבוריג'ינים על פרשת הדור הגנוב. בוצע שינוי משמעותי בתחום יחסי העבודה. הוקמה רשת תקשורת בפס רחב והושג ההסכם עם חברת התקשורת טלסרה. שארית הכוחות הקרביים ששירתו במלחמת עיראק הוחזרו הביתה. בין השנים 2008 – 2010 הפחית הלייבור את שיעור מס ההכנסה בכמה שלבים והפנסיות הוגדלו בנוסף לתוספת תקציבית לבריאות ולחינוך. הוכנסה תוכנית חדשה לרפואת שיניים לנוער. בכמאה חוקים הנוגעים לזכויות הלהט"ב, בוצעו תיקונים לאחר שוועדת זכויות האדם של אוסטרליה מצאה אותם מפלים. בתגובה למשבר הכלכלי העולמי סיפקה הממשלה חבילת תמריצים כלכליים ואוסטרליה הייתה אחת המדינות המערביות המעטות שלא נפגעו מהמשבר.
לפני הבחירות של 2010 התקיימו בחירות לראשות המפלגה וקווין ראד הוחלף בג'וליה גילארד. ממשלתה של גילארד נשענה על רוב דחוק בפרלמנט ולמשך תקופה מסוימת התבססה הקואליציה שלה על שותפות עם מפלגת הירוקים ועם חברי פרלמנט עצמאיים.
בתקופה שבין הבחירות הכלליות של 2007 ועד לבחירות במדינת אוסטרליה המערבית של 2008 הייתה מפלגת הלייבור בשלטון גם ברמה הלאומית וגם בשמונה המדינות והטריטוריות, בפעם הראשונה בתולדות אוסטרליה. בבחירות באוסטרליה המערבית ב-2008 נחלה הלייבור הפסד ולאחריו הגיעו התבוסות ב-2010 בוויקטוריה, ב-2011 בניו סאות' ויילס וב-2012 בקווינסלנד.
בין החקיקות של ממשלת גילארד היו חוק אנרגיה נקיה, קיצוצים במס ההכנסה וחוק ניצול משאבי טבע. גילארד הגיעה להסכם עם ממשלות המדינות והטריטוריות על טיפול רפואי, הנהיגה חופשת לידה בתשלום, חוקקה חוק המחייב אריזות נייטרליות לסיגריות, הפחיתה את מחירי התרופות באופן משמעותי והנהיגה מימון לטיפולי שיניים לילדים ולנזקקים. ועידת המפלגה של 2011 אישרה חופש הצבעה לחבריה על הצעת חוק פרטית על נישואים חד-מיניים. לפני הבחירות של 2013 חזר ראד להיות מנהיג המפלגה וראש הממשלה, אך לאחר ההפסד בבחירות אלה הוא התפטר ולתפקיד נבחר ביל שורטן.
אנתוני אלבניזי הוביל את המפלגה לבחירות הפדרליות ב-2022, והוביל את המפלגה לניצחון ושליטה בבית הנבחרים של אוסטרליה לראשונה מאז 2009, אך לא בסנאט האוסטרלי.
.jpg)
.jpg)
