תקופת כהונתו השנייה של פישר, שהחלה בעקבות הבחירות של 1910 עמדה בסימן של כמה התחלות: הייתה זו ממשלת הרוב הראשונה באוסטרליה שנבחרה בבחירות, הממשלה הראשונה שכיהנה במקביל לרוב של מפלגתה בסנאט וממשלת הרוב ברמה הלאומית הראשונה בעולם מטעם מפלגת לייבור כל שהיא. באותה תקופה ייצגה הממשלה הזאת את שיא מעורבותה של מפלגת הלייבור בפוליטיקה. ממשלה זו העבירה 113 חוקים והרפורמות שהיא ביצעה היו ללא תחרות בהשוואה לכל ממשלות אוסטרליה עד לממשלות שכיהנו בשנות הארבעים בהנהגתם של ג'ון קרטין ובן צ'יפלי. תקופת כהונתו המצטברת של פישר כראש ממשלה של ארבע שנים ועשרה חודשים, שנייה באורכה רק לזו של בוב הוק, שהיה ראש הממשלה שתקופת כהונתו היא הארוכה ביותר מבין ראשי הממשלה מטעם מפלגת הלייבור.
ראשית חייו
אנדרו פישר נולד בכפר קרוסהאוס שליד העיר קילמאורס שבדרום-מערב סקוטלנד. הוא היה השני מבין שמונת ילדיהם של רוברט פישר וג'יין גרבין. חינוכו כלל לימוד בבית ספר, בבית ספר ערב וקריאת ספרים בספרייה. בגיל 10 הוא החל לעבוד במכרהפחם. הוא עבד שישה ימים בשבוע ו-12 שעות ביום. לאחר סיום יום העבודה היה עליו ללכת 4 ק"מ כדי להגיע לבית הספר ערב שבו למד. בגיל 17 הוא נבחר להיות מזכיר איגוד הכורים המקומי,[1] צעדו הראשון בדרכו הפוליטית. ב-1881 הכריז האיגוד על שביתה בדרישה להעלאת השכר, אך השביתה נחלה כישלון וכתוצאה ממנה איבד פישר את מקום עבודתו. לאחר שמצא עבודה במכרה אחר, הוא הוביל גם שם את הכורים לשבות כדי להעלות את שכרם ב-1885. הפעם פישר לא רק פוטר, אלא גם הוכנס לרשימה השחורה של בעלי המכרות.
עקב חוסר יכולתו למצוא עבודה, היגרו פישר ואחיו לקווינסלנד ב-1885. אף על פי שעזב את מולדתו, שמר פישר על מבטאו הסקוטי כל ימי חייו. גם כאן עבד פישר בכרייה והועסק כנהג קטר, לאחר רכש את הכישורים הנדרשים לכך ב-1891. באותה שנה הוא נבחר להיות נשיא איגוד נהגי הקטרים וגם היה פעיל בארגון הכורים ונבחר להיות נשיא הסניף המקומי של הארגון.
פעילות פרלמנטרית
הפרלמנט של קווינסלנד
ב-1891 נבחר פישר להיות יושב הראש הראשון של סניף מפלגת הלייבור בעיר מגוריו, גימפי. ב-1893 הוא נבחר למועצה המחוקקת של קווינסלנד מטעם הלייבור ובשנה שלאחר מכן הוא נהייה סגן מנהיג סיעת הלייבור במועצה. בנאום הבכורה שלו הוא לחץ לקיצוץ של 50% בהוצאה על ביטחון והכריז על תמיכתו באיחוד אוסטרליה. נושא נוסף שמשך את תשומת לבו היה העסקתם של פועלים מאיי האוקיינוס השקט במטעי הסוכר, נוהג שהן פישר והן מפלגת הלייבור התנגדו לו. ב-1896 הוא איבד את מושבו באספת הנבחרים לאחר מסע בחירות שבו הוא הואשם על ידי מתחרהו בהיותו מהפכן ואנטי-קתולי, האשמות שפורסמו על ידי העיתון "גימפי טיימס".
באותה שנה הוא הגיב להאשמות אלו על ידי כניסה לשותפות בהקמתו של עיתון חדש בשם "האמת של גימפי" (Gympie Truth).[2] בהיותו ערוץ לפרסום המסרים של מפלגת הלייבור, מילא העיתון חלק חשוב בחזרתו של פישר לפרלמנט ב-1899. הפעם ניהל פישר מסע בחירות יעיל, במסגרתו תואר מתחרהו כתומך בעבודה שחורה על הרעות החולות הכלכליות והחברתיות הקשורות בה. בממשלה שנבחרה בעקבות בחירות אלה בראשותו של אנדרסון דאוסון, שכיהנה שבעה ימים בלבד, אך הייתה הממשלה הראשונה בעולם מטעם מפלגת לייבור כלשהי, כיהן פישר כשר לעבודות ציבוריות.[2]
הפרלמנט הפדרלי
מפלגות הלייבור במדינות השונות של אוסטרליה וחברי הפרלמנטים מטעמם היו חלוקים בדעותיהם בנוגע לשאלת איחוד אוסטרליה.[3] עם זאת, פישר היה תומך נלהב באיחוד והוא ניהל את מסע הבחירות של תומכי האיחוד במשאל העם בקווינסלנד.[2] פישר העמיד עצמו לבחירה בבחירות הראשונות לפרלמנט האוסטרלי שהתקיימו ב-1901 וזכה בהם. בסופה של אותה שנה נשא פישר לאישה את מרגרט אירווין, בתה של בעלת הבית שלו לשעבר.[1]
בבחירות של 1903 שיפרה מפלגת הלייבור את מעמדה וזכתה במספיק מושבים בפרלמנט כדי להיות בשורה אחת עם שתי המפלגות האחרות. כאשר ממשלתו של אלפרד דיקין התפטרה ב-1904, היא הוחלפה על ידי ממשלת הלייבור הראשונה בראשותו של כריס ווטסון שכיהנה במשך 4 חודשים בשנת 1904. פישר הפגין לראשונה את כישוריו כשר כשכיהן כשר המסחר והמכס בממשלתו של ווטסון. ב-1905, לאחר נפילתה של הממשלה קודם פישר להיות סגן מנהיג המפלגה.
בבחירות של 1906 נבחר דיקין לכהן שוב כראש הממשלה, אף על פי שהלייבור זכה ביותר מושבים בפרלמנט מאשר מפלגתו של דיקין, המפלגה הפרוטקשוניסטית. כאשר ב-1907 התפטר ווטסון מתפקידו כמנהיג המפלגה, ירש אותו פישר בתפקידו. פישר נחשב למבין גדול בסוגיות כלכליות, היה טוב יותר בטיפול בחברי המפלגה, היו לו יחסים טובים יותר עם המנגנון המפלגתי ועם האיגודים המקצועיים והיה מצוי יותר בקו המדיני של המפלגה. הוא לא היה שותף לגישתו של יוז בנוגע לסחר חופשי או לדעותיהם של יוז וווטסון בנושאי ביטחון, ומאוחר יותר בנוגע לגיוס החובה. במונחים פוליטיים הוא היה ראדיקלי, שניצב באגף השמאלי של מפלגתו.
בוועידת המפלגה של 1908 דרש פישר את ייצוגן של נשים בפרלמנט:
אני סבור שעל הבחירות הבאות להתקיים כאשר תהיה מועמדת אישה מטעם הלייבור לסנאט
על רקע חילוקי דעות בין מפלגת הלייבור לבין המפלגה הפרוטקשוניסטית בסוגיות כמו קצבאות זקנה, מיסי קרקעות, המימון להקמת הצי המלכותי האוסטרלי, העלאות מחירים נפלה ממשלתו של דיקין בנובמבר 1908.[2]
ראש ממשלה
כהונה ראשונה
פישר הרכיב את ממשלתו הראשונה שהייתה ממשלת המיעוט היחידה בראשותו. הממשלה הביאה לחקיקתו של חוק מושב הממשלה שעל פיו הוקמה לאוסטרליה בירה חדשה בקנברה, העבירה את חוק עידוד הייצור שעל פיו שולמו תמריצים ליצרני ברזל ופלדה ששילמו שכר הוגן,[2] הזמינה את רכישתן של שלוש משחתות ולקחה על עצמה את האחריות להגנה הימית של אוסטרליה באמצעות הצי המלכותי האוסטרלי שירש את מקומו של הצי המלכותי הבריטי בהגנת חופי הארץ. ממשלתו הראשונה של פישר גם דאגה לחקיקתו של חוק הפיצוי לימאים, שבמסגרתו שולמו פיצויים לימאים שהועסקו בספינות אוסטרליות ושנהרגו או נפצעו בעת מילוי תפקידם.[4]
פישר דאג לתיקון החוקה כדי שתיתן סמכות לממשלה הפדרלית בנושאי עבודה, שכר ומחירים, הרחיב את כוחו של הצי, מיסד אימונים צבאיים לנוער, הרחיב את קצבאות הזקנה, הנהיג מס קרקעות, סלל קו רכבת לאורך היבשת, החליף את הלירה שטרלינג במטבע אוסטרלי חדש, הדולר האוסטרלי ודאג להגנת מחירים לענף הסוכר.[5] במאי 1909 התמזגו אנשי האגף השמרני של המפלגה הפרוטקשוניסטית ואנשי מפלגת הסחר החופשי למפלגה הליברלית, בעוד שאנשי האגף הליברלי של המפלגה הפרוטקשוניסטית הצטרפו למפלגת הלייבור. כשלצידו רוב של חברי הפרלמנט, הצליח דיקין להפיל את ממשלתו של פישר, שבקשתו מהמושל הכללי לפזר את הפרלמנט, נדחתה.
כהונה שנייה
בבחירות הכלליות של 1910 זכתה מפלגת הלייבור ב-16 מושבים נוספים בפרלמנט וסך כל חברי הפרלמנט מטעמה היה 42 מתוך כלל 72 המושבים. בנוסף זכתה המפלגה ב-22 מתוך 36 מושבי הסנאט. מצב זה אפשר ללייבור שליטה על שני הבתים וכך הוקמה ממשלתו השנייה של פישר, שהייתה ממשלת הרוב הראשונה באוסטרליה שנבחרה בבחירות, הממשלה הראשונה שנתמכה ברוב בסנאט וממשלת הרוב הראשונה בעולם מטעם מפלגת לייבור כלשהי.[2] 113 החוקים שנחקקו בתקופת כהונתו זו של פישר עלו במספרם אף על כמות החוקים שנחקקו במהלך כהונתו השנייה של דיקין.[5] ממשלה זו היוותה את שיא מעורבותו של הלייבור בפוליטיקה. הייתה זו תקופה של רפורמות שלא הייתה כדוגמתה עד לשנות הארבעים.[2]
פישר ביצע רפורמות רבות בתחומי ההגנה, בסוגיות חוקתיות, בכלכלה, בתחבורה ובתקשורת וברווחה. הוא השיג את רובם המוחלט של היעדים של ממשלתו הראשונה, כמו הנהגתם של קצבאות זקנה ונכות, קצבאות לאמהות, פיצויי עבודה, הנפקת שטרות הנייר, הקמתו של הצי המלכותי האוסטרלי, סלילתו של קו הרכבת הטרנס-יבשתי, הרחבת ההרכב של בית המשפט העליון, ייסודה של קנברה והקמתו של Commonwealth Bank of Australia.[5] ממשלתו השנייה של פישר הנהיגה גם תעריפי דואר אחידים בכל אוסטרליה, נקטה באמצעים לשבירת המונופולים, דאגה לפיקוח על שעות העבודה ועל שכר ותנאי העבודה[6] ותיקנה את חוק הפיוס והבוררות של 1904.[2] מס הקרקעות, שהוביל לפירוקן של אחוזות הקרקע הגדולות ופתח את הדרך ליצירתן של חוות קטנות, חוקק אף הוא. במקביל הוכנסו עובדי המגזר החקלאי ועובדי המדינות והממשל הפדרלי תחת הגדרתו של חוק הבוררות. בנוסף, הוקדם גיל הפנסיה לנשים מ-65 ל-60. הנהגתן של קצבאות האמהות הייתה רפורמה משמעותית ביותר, שכן היא אפשרה לנשים ללדת יותר ויותר תחת פיקוחם של רופאים, ובכך הביאה לירידה בתמותת התינוקות. הונהגה זכות קדימה לחברי איגודים מקצועיים בקבלה לתעסוקה ממשלתית, בעוד שחוק הפיצויים לימאים של 1911[7] וחוק הניווט של 1912, שיפרו את תנאי התעסוקה של הימאים.[8] חלה ליברליזציה בזכאות לקבלת קצבאות. מדצמבר 1912 ואילך, לא נאלצו מתאזרחים חדשים להמתין שלוש שנים לקבלת קצבאות.[9]
פישר שאף לכך שסמכות הממשלה הפדרלית תורחב בתחומים מסוימים, כמו הלאמתם של מונופולים. במשאל העם של 1911 הוצגו בפני הציבור שתי שאלות בסוגיות הקשורות למונופולים ולסמכויות חקיקה. שתי השאלות נדחו ברוב של 61% מתנגדים. שש שאלות נוספות הוצגו במשאל עם של 1913 בנוגע למסחר, תאגידים, תעשייה, נאמנויות, מונופולים ורכבות. כל השאלות הללו נדחו גם הן ברוב של 51% מתנגדים. בבחירות של 1913 הביסה המפלגה הליברלית בהנהגתו של ג'וזף קוק את הלייבור על חודו של מושב אחד בפרלמנט.[2]
כהונה שלישית
מפלגת הלייבור שמרה על שליטתה בסנאט וב-1914, קוק, שהיה מתוסכל משליטה זו שחסמה את הדרך בפני חקיקות, המליץ למושל הכללי החדש, סר רונלד מונרו פרגוסון, לפזר את שני בתי הפרלמנט כדי שיערכו בחירות חדשות. היו אלה הבחירות הראשונות באוסטרליה שנערכו בעקבות פיזור כפול של שני בתי הפרלמנט והיחידות מסוג זה עד לבחירות של 1951. בעיצומה של מערכת הבחירות פרצה מלחמת העולם הראשונה, כששני הצדדים התחייבו שאוסטרליה תתמוך באימפריה הבריטית. פישר הוביל מערכה ליצירתם של כוחות ההגנה של אוסטרליה כגוף עצמאי והתחייב שאוסטרליה "תעמוד לצידה של ארץ האם כדי לעזור לה להגן על עצמה עד לאיש האחרון ולשילינג האחרון". מפלגת הלייבור זכתה בבחירות כששוב היא שומרת על רוב בשני בתי הפרלמנט ופישר הקים את ממשלתו השלישית.[2]
פישר ומפלגתו יצאו מיד לדרך כשהם מארגנים צעדי ביטחון לתכנון ויישום של המאמץ המלחמתי האוסטרלי. פישר ביקר בניו זילנד באותה תקופה ובילי יוז כיהן כראש הממשלה בפועל במשך חודשיים. פישר והלייבור המשיכו ליישם את הבטחותיהם לחקיקה, כולל את חוק מימי נהר המארי של 1915, את חוק הסדרי המטען של 1915, את חוק רכישת הסוכר של 1915, וחוקי קרקעות שונים. חוקים הנוגעים למלחמה שנחקקו באותה תקופה היו חוקי אמצעי הזהירות בזמן מלחמה (שהעניק למושל הכללי סמכויות ביטחוניות), חוק הסחר עם האויב, חוק מפקד האוכלוסין למלחמה, חוק הפשעים, חוק המענק לבלגיה וחוק ביטול החוזים עם האויב.[5] בדצמבר 1914 הועבר חוק תשלומי הגמלאות למלחמה, שהסדיר את תשלומי הגמלאות לחיילים פצועים או למשפחות חיילים שנהרגו.[10]
באוקטובר 1915 דיווח העיתונאי קית' מרדוק על המצב בגליפולי על פי בקשתו של פישר, ועדכן אותו ש"חששותיו התגשמו". הוא תיאר את המערכה כ"סדרה של אסונות" וכ"אחד הפרקים הנוראיים בהיסטוריה שלנו" וסיכם:
מה שהייתי רוצה לומר לך כעת בצורה רצינית מאוד הוא שהפספוס המתמשך והמבעית במערכה בדרדנלים היה צפוי מצדם של סגל פיקוד כמו שמחזיק הצבא הבריטי ההתרברבות והשאננות של אנשי הנוצה האדומה עומדות בקנה אחד עם חוסר היכולת שלהם.
פישר העביר את הדוח הזה ליוז ולשר ההגנה, ג'ורג' פירס, ובסופו של דבר פונו הכוחות האוסטרלים מגליפולי בדצמבר 1915. הדוח היה גם בשימושה של ועדת החקירה שבה היה פישר חבר כאשר מאוחר יותר שימש כנציב העליון של אוסטרליה בלונדון.[5]
פישר התפטר מתפקידו כראש הממשלה ומחברותו בפרלמנט ב-27 באוקטובר1915, לאחר שנעדר מדיוני הפרלמנט במשך שלושה ימים ללא הסבר.[5] שלושה ימים לאחר מכן נבחר בילי יוז להחליפו.[11]
הנציב העליון של אוסטרליה בלונדון
פישר כיהן כנציב העליון השני של אוסטרליה בלונדון מ-1 בינואר1916 ועד 1 בינואר 1921. הוא התנגד לגיוס החובה וכך היו יחסיו עם יוז קשים. יוז ביקש מפישר את תמיכתו באמצעות מברק שלושה שבועות לפני משאל העם הראשון בנושא, אך פישר השיב לו שעקב תפקידו הוא מנוע מלהביע דעה. משאל העם על גיוס החובה של 1916 נכשל לאחר ש-52% התנגדו ומשאל העם שנערך ב-1917 נכשל ברוב של 54% מתנגדים. פישר ביקר את הכוחות האוסטרליים בבלגיה ובצרפת ב-1919 ומאוחר יותר העניק לפירס אלבום תמונות משדה המערכה מ-1917 ומ-1918, בו נראו התנאים הנוראיים שהיו מנת חלקם של החיילים.[12]
הוועדה לחקר המערכה בדרדנלים, שבה היה פישר חבר, חקרה עדים בשנים 1916 ו-1917 והגישה את הדוח הסופי שלה ב-1919. היא הגיעה למסקנה שהמערכה תוכננה ובוצעה בצורה גרועה ושהקשיים הצפויים לא הוערכו בצורה ראויה. הבעיות הוחמרו על ידי מחסור באספקה ועל ידי עימותים על רקע אישי וסחבת בדרגים הגבוהים. 480,000 חיילים של מדינות ההסכמה הוקצו למערכה זו, כשכמחצית מתוכם נהרגו. שום מסקנות אישיות כלפי אישים פוליטיים או מפקדים צבאיים לא הוסקו.[13][14]
פישר ביקש להמשיך לשרת כנציב העליון של אוסטרליה בלונדון כאשר ב-1921 הסתיימה תקופת כהונתו, אך יוז לא היה מוכן להתיר זאת. עם שובו לאוסטרליה נעשו ניסיונות להבטיח את בחירתו מחדש לפרלמנט, אך פישר לא היה מעוניין בכך. ב-1922 הוא שב ללונדון כדי לחיות חיי פרישה בסאות' היל פארק שבהמפסטד עד ליומו האחרון. בשנותיו האחרונות נכנע פישר למחלת השיטיון, והוא איבד אף את היכולת לחתום את שמו. הוא לקה בהתקף קשה של שפעת בספטמבר 1928 וב-22 באוקטובר 1928 הוא הלך לעולמו. אנדרו פישר נטמן בבית הקברות פורצ'ן גרין שבמערב המפסטד.[2]
הנצחתו
קברו של פישר
בתום מלחמת העולם הראשונה, העניקה צרפת לפישר את אות לגיון הכבוד, אך הוא סירב לקבלו. הוא סלד מעיטורים מכל סוג ודבק בגישתו זו כל ימי חייו.[2]מחוז הבחירה של פישר בקווינסלנד נקרא על שמו. כמו כן נקרא על שמו פרבר בבירה קנברה כשרחובותיו של הפרבר נקראים על שם מושגים מעולם הכרייה כדי לשקף את עיסוקו של פישר לפני שנכנס לחיים הציבוריים. ב-1930 הסיר ראש ממשלת בריטניה הראשון מטעם מפלגת הלייבור הבריטית, רמזי מקדונלד, את הלוט מעל יד זיכרון לפישר בבית הקברות של המפסטד. בשנות השבעים הוקדש לזכרו גן זיכרון במקום הולדתו.[12] ב-1972 הוציא הדואר האוסטרלי בול הנושא את דיוקנו.[15]
ב-2008 השיק ראש ממשלת אוסטרליה מטעם הלייבור, קווין ראד, ביוגרפיה על פישר שנכתבה על ידי דייוויד דיי. באותה עת הוצג בפני ראד פרטי שהיה שייך לפישר, עט זהב שעליו חרותה חתימתו של פישר, שנשמרה בכספת במשך שמונים שנה.[16][17]
