יהדות תימן היא קהילה יהודית עתיקת יומין. על פי החלוקה המכנסת את מרבית קהילות היהודים יוצאי אירופה תחת הכותרת "אשכנזים", ואת קהילות צפון אפריקה, הבלקן, פרס והמזרח התיכון כ"ספרדים", יש לראות את קהילת היהודים יוצאי תימן כקהילה נפרדת ושלישית בגודלה.
ההיסטוריה של יהדות תימן היא ארוכה. אחת הסברות היא שראשית ההתיישבות היהודית בתימן הייתה לאחר חורבן בית המקדש הראשון. לפי מסורת יהודי תימן הם מתייחסים לשבט יהודה, והם מונים את שנות גלותם לתימן מחורבן הבית הראשון.
העלייה מתימן עד מלחמת העולם השנייה
היהודים הראשונים מתימן באו לארץ בשנת תרכ"ב (1862). בשנת 1881 הגיעו לארץ, בדרך לא דרך, עולים מתימן בעליית אעלה בתמ"ר, שהחלה מעט לפני העלייה הראשונה. בראשית המאה ה-20, ואחר כך בתקופת המנדט, נרשמו גלי עלייה נוספים של יהודים מתימן, שמילאו תפקיד חשוב בהתפתחות היישוב היהודי.
לאחר התגבשות התנועה הציונית והיישוב היהודי, באו שליחים מארץ ישראל לתימן ועוררו תנועה משיחית שסחפה את הקהילה לזנוח את ביתה, מסורתה הייחודית ורבת השנים, להפסיק את הרצף ההיסטורי הארוך של קיומה בגלות ולעלות לארץ ישראל.
מאחר שהאימאם שליט תימן לא התיר עליית יהודים מתחומי המדינה, נותרה רק דרך אחת פתוחה, ובמשך שנים רבות נאלצו יהודי תימן להגיע תחילה אל מושבת עדן, משם המשיכו בדרכם למצרים ולאחר מכן לארץ ישראל.
בחודש מאי 1945 נסגרו שערי היציאה ו-7,000 יהודים שכבר יצאו ממחוזותיהם בתימן נתקעו בעיר עדן ורוכזו במחנה מיוחד שהוקם בסיוע ארגון הג'וינט ונודע בשם מחנה חאשד, לימים מחנה גאולה. במחנה פעלו גם רופאים ואחיות ארצישראלים.
מבצע על כנפי נשרים
נובמבר 1949. משפחה תימנית בדרכה למחנה המעבר של הג'וינט ליד העיר עדן.
העלייה מתימן, לאחר קום המדינה נחלקת לשלושה שלבים:
השלב הראשון, מ-15 בדצמבר1948 עד 10 במרץ1949, מתייחס לפינוי הפליטים שהתרכזו במחנה "גאולה" ובמהלכה הועלו לארץ על פי נתוני הסוכנות היהודית כ-5,500 עולים.
השלב השני, מיוני 1949 עד ספטמבר 1950, הוא השלב העיקרי במבצע ובו הועלו לארץ, על פי נתוני הסוכנות, 42,862 עולים מתימן.
סיום שלב זה סימן את תום המבצע אך לא את סוף העלייה מתימן.
בשלב השלישי, מאוקטובר 1950 ועד 1956, עלו לארץ בדרכים שונות, על פי נתוני הסוכנות, עוד 1,793 עולים.
מספר קטן של יהודים נשאר בתימן מסיבות שונות, ובשנות התשעים של המאה ה-20 עלו לארץ בגל עלייה האחרון רוב הנותרים. קומץ שמספרו לא ברור נותר בתימן[2].
שלב ראשון
לאחר הפסקה בעלייה מתימן ועם הקמת המדינה נתחדשו המאמצים להעלות לארץ את יהודי תימן. בינתיים, נשתנה המצב הפוליטי במזרח התיכון. החלטת האו"ם מיום כ"ט בנובמבר, תחילת מעשי האיבה וההכרזה על הקמת מדינת ישראל הרעו את מצבם של הפליטים היהודיים בעיר עדן. תושבים מוסלמים תקפו יהודים הן בדרכם למחנה "גאולה" והן במקום המגורים הארעיים של הפליטים. ובסוף 1947 התחוללו בעיר עדן ובשייך עותמן (אנ') הסמוכה פרעות. במקביל הלכו ותכפו הדיווחים המגיעים לישראל על מצבם הבריאותי הקשה של העולים והפליטים שחלקם היו בדרכים ובמחנה למעלה מ-3 שנים.
חברת תעופה אמריקאית קטנה בשם אלסקה איירליינס נשכרה על ידי נציגי הג'וינט על מנת להטיס את העולים. המטוס הראשון יצא לכיוון מדינת ישראל ביום 15 בדצמבר 1948, כלומר עוד בטרם נסתיימו הקרבות בחזית הדרום. עד מרץ 1949 עלו לישראל 5,550 עולים ב-56 טיסות. המכשולים הלוגיסטיים שעמדו בפני מבצע ההטסה היו רבים, החל מתחזוקת המטוסים באקלים המדברי והקושי להבטיח אספקת דלק מטוסים שהיה מצרך נדיר בעת מלחמה, ועד להתחמקות מירי נ"מ בעת שמסלול הטיסה עבר בסמוך לשטחי מדינות אויב. המטוסים המריאו מהעיר אסמרה, העמיסו את הנוסעים בעיר עדן ובסופה של טיסה שארכה שמונה שעות בנתיב מתפתל נחתו העולים בשדה התעופה לוד[3]. בשלב זה לא היה ברור מה ילד יום ומחלוקות שונות סימנו כי ייתכן והמבצע הגיע לקיצו. עם סיום השלב הראשון של המבצע פורק מחנה "גאולה".
שלב שני
חילוקי דעות בארץ ישראל
באותו זמן פרץ ויכוח בישראל בנוגע לעיתוי העלאת יהודי תימן. חילוקי הדעות לא נגעו לפליטים המצטופפים במחנה "גאולה", בשיח' עות'מאן ובעיר עדן ומצבם הולך ומדרדר, אך בנוגע לשאר קהילת יהדות תימן נתגלעו חילוקי דעות בהנהגה הציונית – בסוכנות היהודית ובממשלת ישראל.
המתנגדים לעליה מיידית של עולי תימן הצביעו על מצבם הרפואי הקשה של עולי תימן והעלו חשש כי מדינת ישראל ויכולת הקליטה המוגבלת שלה לא תוכל להתמודד עם מה שנתפס כנטל.
מדינת ישראל יצאה זה מקרוב ממצב של מלחמה, והתמודדה באמצעות משטר מדיניות הקיצוב (צנע) עם בעיות כלכליות קשות.
הטענה העיקרית הייתה כי בשלב זה עדיף להעלות את יהודי אירופה בלבד ולדחות את העלאת יהודי תימן למועד מאוחר ונוח יותר.
גזבר הסוכנות היהודית, יצחק גרינבוים, מהמתנגדים להעלאת יהודי תימן אמר בישיבת ההנהלה הציונית ב-18 ביוני 1949:[4].
.מדוע לחסל את הגלות בתימן ולהעלות אנשים שמזיקים לנו יותר מאשר הם מועילים? על ידי כך שנעלה מתימן שבעים אחוז חולים, נזיק לנו ונזיק להם ולאף אחד לא תהיה תועלת. אנו מזיקים להם מפני שמביאים אותם לתוך סביבה זרה והם יתנוונו כאן. כלום נוכל לשאת בעלייה זו של שבעים אחוז חולים?...
משלחות שבדקו את מצב הקהילה חזרו עם דיווחים קשים. אחד מהם, דו"ח שנכתב על ידי משלחת רפואית בראשות ד"ר יוסף מאיר הוגש בספטמבר 1949 תיאר בצבעים קודרים את מצבם הקריטי של בני הקהילה. ראש הממשלה דוד בן-גוריון. כתב ביומנו:
ילדים מתים כזבובים... עלינו להציל אותם. אמנם גם פה התמותה רבה, אבל פה יש טיפול יותר יעיל ויותר נאמן
לפני כמה שבועות נמסר לי שמתוך נימוקים שקולים ומעשיים – ובאמת אי אפשר היה לזלזל בנימוקים – יש הכרח להאט עליית תימן (מכיוון שהסוד נתגלה מותר לנו לדבר על כך). אמרו לי שבין העולים יש הרבה חולים, חלושים, ילדים תשושים, נגועים – ואין סידורים מתאימים ומספיקים בשביל כולם, ויש להאט קצב העלייה, או יותר נכון ההטסה, כי כל עליית תימן בימינו נעשית בטיסה, על כנפי נשרים. שלחתי מיד איש לעדן לבדוק המצב, ובמשך ימים אחדים קיבלתי דו"ח מלא ומפורט על מה שמתהווה ברחבי תימן. שמעתי על יציאת תימן מופלאה, משיחית, יציאת היהודים מכל קצווי תימן, ברגל וברכב, בנעריהם ובזקניהם, מתוך הפקרת רכושם, בריאותם, חייהם – ופני כולם לעדן, שמשם אפשר להגיע למדינת ישראל המאירה ממרחקים וקוראה ממעמקים
שינויים פוליטיים בתימן
בפברואר 1948 נרצח שליט תימן, האימאם יחיא, על ידי מתנקשים ממשפחות האצולה של תימן במהלך ניסיון מהפכה שטלטל את תימן. במסגרת המאבק בין בנו של האימאם המת לקושרים הותקפו היהודים, שהיו עד אז בני חסותו של האימאם. גם משהתגבר האימאם החדש על הקושרים-המורדים, הוציאם להורג ותפס את רסן השלטון סבלו היהודים מפרעות ומהתנכלויות קשות. השילוב של תקופה קשה מלווה ברעב בתימן וחדשות על הקמת מדינת ישראל היה זרז מספק למוסלמים לפרוק את תסכולם על שכניהם היהודים.
חילוקי דעות בתימן
במקביל למכשולים הפוליטיים בישראל נתקל המבצע במכשולים בתימן. שני "שחקנים" נוספים, בריטניה ותימן, הערימו קשיים כל אחת מסיבות ייחודיות לה.
בריטניה סירבה לאשר לעולים בגיל גיוס, מתימן ומכל מקום אחר, להיכנס לארץ ישראל. הבריטים, ששלטו בארץ ישראל תחת מנדט, חששו כי יואשמו על ידי מדינות ערב בנקיטת מדיניות הפועלת לטובת היהודים במאבק על עתיד שטחי המנדט בארץ ישראל.
פעילות דיפלומטית נמרצת של מדינאים יהודיים, השלמה עם המציאות שנוצרה במחנה "חאשד" אליו המשיכו להגיע בזרם הולך וגובר פליטים והמצב הקשה ששרר במחנה הביאו את בריטניה להסכים כי הפתרון היחיד לבעיה הנמצאת על פתח מושבת הכתר הוא מתן אישורים לפליטים להיכנס לישראל.
הקונגרס הציוני העולמי ניהל במקביל משא ומתן עם נציגיו של האימאם של תימן. גישתם של התימנים הייתה תחילה שלילית ושיקפה את הלחץ של הליגה הערבית שלא לאפשר כניסה של עולים לישראל. עם זאת, תום מלחמת העצמאות והתקדמות המשא ומתן על הסכמי שביתת הנשק ברודוס בין ישראל לבין מדינות ערב, הביא את נציגי האימאם להגמיש את עמדתם. כמו כן האימאם החדש שניצב בפני בעיות פנימיות קשות שעיקרן רעב ומחסור כלכלי הגיע למסקנה כי לעזיבתם של עשרות אלפי יהודים את תימן יש יתרונות של ממש. הן כהקלה על המחסור במזון והן כהזדמנות להשתלט על רכושם של היהודים בדרכם אל מחוץ לתימן.
לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק בין ישראל ומצרים, בחודש ינואר 1949, ניתן האישור המיוחל ליהודים לעלות לישראל. בחודש אפריל 1949 הודיע האימאם אחמד בן יחיא כי הוא הופך את המדיניות שהייתה נהוגה על ידי אביו וכי מעתה כל יהודי אשר ברצונו לצאת את תימן לצמיתות רשאי לעשות זאת, בתנאי שימכור תחילה את רכושו.
התכנסות במחנה "חאשד"
הידיעה על הקמת מדינת ישראל יצרה גלי התרגשות והתעוררות בקהילה היהודית בתימן. "איגרות גאולה" של שליחים של הסוכנות היהודית קראו ליהודים לקום ולעזוב את מקומות מגוריהם ולעלות לארץ הקודש.
בני הקהילה ארזו את מעט הרכוש שהצליחו לאסוף ויצאו למסע שמטרתו הסופית היא ארץ ישראל.
רוב העולים עשה את דרכו ברגל בדרכים קשות ורצופות סכנות. הם נאלצו להתמודד עם שודדים וראשי שבטים מקומיים שארבו על אם הדרך והתקיפו את העולים במטרה לגזול את רכושם ולעיתים אף נטלו את חייהם.
העולים שסבלו מרעב, מהשמש היוקדת, המחלות והמגפות, תינוקות, ילדים זקנים וחולים מתו עוד בטרם הצליחו להגיע למחוז חפצם.
השאר הצליחו, לאחר שבועות של תלאות וטלטולים בדרך, להגיע באפיסת כוחות למחנה המעבר באזור העיר עדן.
השלטונות הבריטיים בעיר עדן סירבו תחילה לקבל את זרם הפליטים מחשש שהיענות תתפרש כמתן סיוע לעולים להגיע לישראל. אך, משנתרצו הבריטים, לאחר לחץ דיפלומטי בינלאומי, הוקם על ידי ארגון הג'וינט מחנה חדש בשם "חאשד", בקרבת מחנה "גאולה" הראשון, שהיו בו בקתות דלות, שרר בו מחסור חמור בתרופות ובמים ויכול היה להכיל עד 1,000 עולים.
בחודש יוני 1949 הגיעו ראשוני העולים למחנה בזרם אנושי שהלך וגבר עד שבחודש ספטמבר היו במחנה יותר מ-13,000 עולים. על הטיפול הרפואי הופקד רופא אחד בלבד שהסתייע בשתי אחיות[6]. המצב במחנה היה קשה ביותר והתמותה בקרב העולים התשושים הייתה גבוהה. אחת האחיות העידה על מצבם הבריאותי של העולים:
באו כל כך הרבה חולים שהקרקע כולה הייתה מכוסה בגופותיהם. היה עליך להלך ביניהם בזהירות רבה, ובחשכה, למרות ל הזהירות שבה הייתי הולכת ביניהם, כשאני מאירה את דרכי במנורת הגז, הייתי דורכת על הגופות.
ישראל ישעיהו שנשלח למחנה דיווח על ”מאות שלדי אדם פעוטים שמתייסרים בחוליים”. ארגון הג'וינט פיטר 2 אחראים למחדל מחנה חאשד אך שמר על המידע חסוי[7].
ד"ר אברהם שטרנברג, חבר המשלחת הרפואית שהגיעה למחנה, כתב בספרו בהיקלט עם:
.שדה רחב היה מכוסה כולו המוני אדם השוכבים בצפיפות זה ליד זה על החול המדברי. ובתוך ים האדם הזה בלטו נקודות רבות, בהירות לבנות. כשהתקרבנו ראינו דרגשים נמוכים ועליהם מתים בתכריכיהם שלא הספיקו להביאם לקבר ישראל...
המצב במחנה הלך והתדרדר, מחסור במזון ובמים זורמים, מחסור בתרופות ותנאי סניטציה קשים מחד וכוח אדם מצומצם מאידך העמיד את המחנה בפני קריסה. על פי התוכנית של הסוכנות היו העולים צריכים לקבל טיפול רפואי במחנה בטרם העלייה לישראל אולם לא ניתן היה לדבוק בתוכנית זו ולא נותר אלא לנסות ולהעלות את העולים לארץ ישראל מהר ככל שניתן.
העלייה לישראל
עולים תימנים ממתינים לטיסה לישראל בשדה התעופה בעיר עדןעולים תימנים במטוס בדרכם לישראלעולים תימנים עולים על מטוס בעדן
עוד בשלב התכנון של מבצע כנפי נשרים הוצע כי העולים יוסעו לישראל בדרך הים עד לנמל אילת ומשם, בדרך שאמורה הייתה להיסלל במיוחד למטרה זו, היו העולים אמורים להגיע למחנות קליטה. המצב הקשה במחנה חאשד מחד והחשש כי כל עיכוב בביצוע עלולים לשנות את המצב שאפשר את המבצע מלכתחילה - ייתכן והמצרים או הסעודים ינסו לחסום את העולים בדרכם והיה קיים חשש כי הבריטים ייסוגו בהם מהסכמתם ויסגרו את שערי מחנה חאשד.
לאחר הפסקה בטיסות שסימנה את תום השלב הראשון למבצע חודשו הטיסות ביוני 1949 בתדירות משתנה בגלל סיבות שונות אך לעיתים בקצב של מספר טיסות ליום הצטופפו יותר מ-150 עולים במטוס ובשקט וסדר מופתי חיכו להגעת המטוס לישראל. במהלך הטיסות נולדו 12 תינוקות.
גולדה מאיר מתארת בזיכרונותיה את העלאת יהודי תימן:[8]
ב-1947, ימים אחדים אחרי שהחליט האו"ם על החלוקה, הורע מצב יהודי תימן. אלפים מיהודי תימן – ששמעו כי סוף-סוף קמה מדינת ישראל – נטלו בייאושם ובאימתם את גורלם בידיהם לבסוף וברחו. הם הלכו בקבוצות של שלושים או ארבעים איש, סבלו התנפלויות של שודדים ערבים. אכלו רק פיתה, דבש ותמרים ככל שיכלו לשאת ושילמו כופר מופרז לנסיכויות המדבריות השונות שבהן עברו – בעד כל נפש אדם, עולל שנולד וספר תנ"ך. רובם הגיעו לעַדן ולמחנות שאורגנו שם בשבילם על ידי ועד הג'וינט ושבהם פעלו רופאים ועובדים סוציאליים מישראל; שם החליפו כוח, התפללו, וקראו בספרי התנ"ך שלהם. אך הואיל והמצרים חסמו את תעלת סואץ לשיִט ישראלי, הרי יכלו להגיע לישראל בדרך אחת בלבד – וזו הייתה דרך האוויר. בכל יום ויום הוטסו לישראל חמש מאות או שש מאות יהודים תימנים במבצע שעד מהרה נודע בשם "מרבד הקסמים"! רכבת אווירית זו נמשכה כל שנת 1949, ועד שהסתיימה הביאה לישראל ארבעים ושמונה אלף יהודים תימנים. לפעמים הייתי נוסעת ללוד ומסתכלת במטוסים מעדן בנחיתתם, משתוממת על כוח הסבל והאמונה של נוסעיהם התשושים. "ראית כבר פעם אווירון?" שאלתי קשיש אחד מגוּדל זקן. "לא," השיב. "אבל אתה לא פחדת לטוס?" הוספתי לשאול. "לא," חזר ואמר בתוקף רב. "הכול כתוב בתנ"ך. בישעיה. 'ואשא אתכם על כנפי נשרים'."
בשלב השני של מבצע על כנפי נשרים, על פי נתוני ארגון הג'וינט, עלו מתימן 42,592 יהודים (כ 1500 מהם תושבי העיר עדן עצמה) וכן מעל 500 יהודים מאריתראה וג'יבוטי. בנובמבר1949 הוסר איסור הפרסום שהוטל על מבצע זה בעיתונות הישראלית, כאשר העיתונים היהודיים בארצות הברית פרסמו מבצע זה מוקדם יותר[9].
סוף מבצע על כנפי נשרים
נוסף על הטסת העולים בשני השלבים העיקריים של המבצע, היו עוד 28 טיסות עם עולים תושבי העיר עדן עצמה. בשלב זה הגיעו עוד 1,793 עולים מתימן (כ 449 מהם תושבי העיר עדן עצמה) ב-80 טיסות נוספות שנערכו בין אוקטובר 1950 לאפריל 1956.
לאחר שני המבצעים נותרו בתימן כ-300 יהודים המהווים את השריד של קהילת תימן המפוארת.
מרדכי לפידות, שהיה מפקדו האחרון של מחנה גאולה בעדן, העלה לישראל ביוני 1950 אלפי ספרי קודש של יהדות תימן, ביניהם 300 ספרי תורה, ב"מבצע סנוורים", בשיט מעדן דרך מיצרי טיראן אל חוף אילת. המסע בוצע בדרך הים למרות הסיכונים הכרוכים בו, כיוון ששליחת המטען הכבד בטיסה הייתה מאלצת להקטין את כמות העולים על כלי הטיס[10][11].
נחיתה בישראל
עולים תימנים במחנה הקליטה ראש העין באוקטובר 1949
עליית יהודי תימן במסגרת מבצע על כנפי נשרים החלה בסבל וכאב ודרכם של העולים עם הנחיתה בישראל נתקלה במידה לא מבוטלת של מחלוקת, קשיים וכאב. תוצאות קשיים אלו מהדהדים עד היום.
מחנות העולים ומעברות
מכתב ששוגר לראש הממשלה במחאה על האפליה שחוו עולי תימן, שגרו באוהלים במחנה ראש העין (1952).
עולי "על כנפי נשרים" שוכנו בישראל בשלושה מחנות מרכזיים, ששימשו קודם לכן מחנות של הצבא הבריטי- ראש העין, בית ליד (פרדסיה), ועין שמר. חלק מן העולים שהה זמן קצר במחנה המעבר בעתלית. אורח החיים במחנות העולים היה דומה לזה של חיילים במחנה צבאי. בד בבד עם הקמת המחנות היה צריך גם לגייס ולהכשיר צוות מנהלי שיטפל באלפי העולים. מחנות אלה נסגרו לאחר כשנה וחצי, בשלהי שנת 1950, ושוכניהם הועברו למעברות, שבהן חיו ההורים והילדים יחד[12]. עולים שוכנו גם במחנות העוליםשער העלייה (בחיפה) ובבאר יעקב.
לטענת יצחק מעוז, מנהל מחנה ראש העין מאז היווסדו, עומס העבודה והבלבול במחנות היה קשה ביותר. בכל לילה הגיעו כ-700–800 עולים והעובדים במחנה עבדו כ-20 שעות ביממה בניסיון לקלוט אותם באמצעים דלים. בעיה מיוחדת הייתה רישום שמות תושבי המחנה. לרוב העולים היו שמות דומים, כך שצירוף של שני שמות בלבד כמו "זכריה אברהם" לא היה מספיק, והיה צורך להשתמש בשם שלישי[13].
מחלוקת בנושא חינוך
עם הגיעם של העולים מתימן לישראל התנהל מאבק קשה על הטיפול בהם ועל האחריות לקליטתם. ליריבות בין התאחדות התימנים בישראל לסוכנות היהודית נוספו גורמים פוליטיים נוספים וביניהם הפועל המזרחי ואגודת ישראל רצו אף הם להיות מעורבים בתהליך הקליטה.
פרשה אחת שהתפתחה לעימות פוליטי קשה הייתה משבר החינוך. טענות הועלו כי עולי תימן נאלצים באמצעי כפייה לזנוח את דרכם המסורתית. נושא זה שימש זירה להתנגחות פוליטית. ועדת חקירה, בראשותו של שופט בית המשפט העליון בדימוס גד פרומקין ובהשתתפות יצחק בן-צבי שנודעה בשם ועדת פרומקין, הגישה את ממצאיה לממשלה ב-9 במאי 1950.
הוועדה קבעה כי אכן מוצדקות טענות העולים והמפלגות הדתיות בנוגע לחינוך הניתן לעולים בכלל ולעולים מתימן בפרט.
רכוש
לאחר שהעולים נאלצו להיפטר במהירות מרכוש דלא ניידי במחירים מגוחכים, הצליחו חלק מהעולים להגיע למחנה חאשד עם חפצי ערך ותכשיטים, ספרי תורה וכתבי קודש.
חפצים אלו נאספו ברובם לפני העלייה למטוס ולעיתים, עוד במחנה, נלקחו מהם ספרי תורה וכתבי יד עתיקים. לפי טענות של עולים רבים, חפצים אלו לא הושבו לבעליהם.
מטענים רבים אוחסנו בתיבות עץ במחסנים בעדן ונשלחו לישראל בדרך הים. המטענים הגיעו למחסנים של הסוכנות היהודית, שם פתחו אותם זרים ונטלו לעצמם חלק מן התכולה.
תחלואה ורפואה במחנות
בתי חולים זמניים
רבים מהמבוגרים והילדים סבלו ממחלות שונות ותת-תזונה. קשה במיוחד היה מצבם של תינוקות וילדים קטנים. הילדים חלו במלריה, טיפוס הבטן וכן מקרים קשים של שחפת בילדים במצב של תת-תזונה. כמו כן היו מקרים מעטים של פוליו (מחלה שהתפשטה מאוחר יותר בכלל ישראל). גם המבוגרים חלו במחלות שונות אבל לרוב מצבם היה קל יותר[14].
בול לציון עשרים שנה למבצע
בניסיונות להתמודד עם מצב זה הוקמו בצורה מהירה בתי חולים זמניים בסמוך לחלק מהמחנות. בתי חולים זמניים אלה היו עם מכשור מוגבל ביותר, ועם כושר הקליטה מוגבל. במקרה של מחסור במקום או במקרים קשים הועברו התינוקות, כמו חולים אחרים, לבתי חולים אחרים. במחנה בית ליד ובמחנה עין שמר הוקמו בתי חולים שתופעלו על ידי "השירות הרפואי לעולה" של הסוכנות (שר"ל), וילדים פונו בדרך כלל לבתי החולים הממשלתי בחיפה (כיום בית החולים רמב"ם) ובית החולים העמק בעפולה. במחנה בראש העין הופעל בית חולים מקומי כשלוחה של בית החולים הדסה בתל אביב, ובמקרים חמורים או חוסר במקום הועברו תינוקות בדרך כלל לבתי החולים הממשלתיים תל השומר וסרפנד (בימינו בית החולים אסף הרופא), וכן לבית החולים דג'ני ביפו. חולים במחלות מידבקות, לרבות שיתוק ילדים ושחפת, הועברו לבתי חולים ממשלתיים בפרדס כץ ובדיר עמר (בית חולים איתנים)[15].
ד"ר ג'ורג מנדל, מי שהיה אז רופא צעיר מדרום אפריקה, מספר על התנאים בבית החולים הזמני במחנה ראש העין שתופעל מטעם "הדסה". הוא עצמו הגיע למחנה שבוע בלבד לאחר שעלה לישראל, בערב ראש השנה 1949, וזאת לאחר שהתבקש להגיע לישראל בבהילות, ללא ידיעת השפה העברית[14]. בית החולים היה בתחילה צריף עם חלונות ללא שמשות, ללא חומר סטרילי, ללא מים זורמים ושירותים מחוץ למבנה. במבנה זה היו 14 מיטות ועם תינוקות במצב רע מאוד כולל התייבשות ותת תזונה. הילדים נזקקו לעירוי נוזלים אבל הציוד היה פרימיטיבי. עם הזמן גדל בית החולים ל-100 מיטות וסודרו החלונות, המים והביוב במקום. חורף 1950 היה קשה מאוד ובית החולים הוצף בעכברים שחיפשו מזון. בכל לילה הגיעו בין 10 ל-20 ילדים ותינוקות במצב של תת-תזונה קיצוני[14].
הגישה למחנות הייתה קשה - לדוגמה, למחנה בראש העין לא ניתן היה להגיע באוטובוס, ובאותה תקופה למעטים בלבד היו מכוניות. לאחר מכן ניתן היה להגיע ב-3 אוטובוסים מתל אביב. בשל המרחק הרב והתנאים הקשים במחנה לא היו אנשים רבים ששמחו לעבוד בו ברפואה. הצוות נאלץ לישון במקום על מיטות סוכנות. בית החולים בראש העין הכיל במקרה הטוב 4 רופאים וכ-6 אחיות שטיפלו הן בחולים בבית החולים והן בילדים בבתי הילדים. רוב הצוות הורכב מעולים חדשים, אך היו גם שתי אחיות מתימן. הקשר עם העולים מתימן היה בעייתי בגלל מחסור בשפה משותפת משני הצדדים[14].
בתקופת הקיץ היו במחנה מקרים של שלשול ומקרים של דיזנטריה חיידקית, עקב תנאי התברואה הירודים. הורים היו לוקחים בלי רשות את הילדים מבית החולים ומנסים לטפל בהם בעצמם על ידי כוויות. תחלואה נוספת הייתה במחלת העיניים גרענת וכן גזזת שטופלו ללא אשפוז. הטיפול המקובל באותו זמן בגזזת היה הקרנת רנטגן לשם הנשרת השערות מהשורש ואז מריחת יוד. דבר שנחשב כיום מסוכן והוחלף על ידי תרופות חדישות יותר שלא היו קיימות באותה תקופה[14]., פרשה זו פורסמה לאחר מספר שנים והפכה במהרה לסערה ציבורית שכונתה "פרשת הגזזת".
מנדל מעיד גם על ניסוי שנעשה במחנה על ידי פרופ' ידוע בשם דנשה מארצות הברית, אשר סבר כי לתימנים דם בדומה לשחורים ומכאן שייתכן ולהם מחלת דם מסוג אנמיה חרמשית. הוא שלח סטאז'רים לראש העין והם היו בודקים את טיפות הדם שהצוות הרפואי לקח לבדיקות מלריה. הבדיקות בוצעו רק אצל מי שבא להבדק ולא רק בקרב ילדים[14].
בתי תינוקות
בשל מצבם הבריאותי של התינוקות ותנאי המגורים במחנות הוחלט שתינוקות שהגיעו למחנה או שנולדו בישראל, לא יועברו לאוהלים[15]. אמהות ילדו בבתי חולים מחוץ למחנה וביום השלישי לאחר הלידה הועברו לבתי תינוקות, שהיו במקור צריפים צבאיים. עד חמישים תינוקות שוכנו בחדר אחד. הדבר יצר בעיה קשה, שכן עקב הצפיפות וקשיי הגיינה, אם תינוק אחד חלה המחלה התפשטה. דוגמה אחת לכך הייתה התפשטות מהירה של דלקת ריאות. עם זאת העברת התינוקות לאוהלים הייתה כנראה אפשרות גרועה עוד יותר[14]. האמהות נקראו להניק ולטפל בתינוקות בצד הצוות הרפואי[15].
העברת הילדים לאשפוז
לפעמים היה צורך להעביר תינוק מבית התינוקות לבתי החולים הזמני או לבתי חולים אחרים (כתלות בסוג המחלה). לדוגמה בראש העין ילדים עם מחלות מידבקות כמו אסכרה ודפטריה הועברו לבית חולים בפרדס כץ בשל חוסר יכולת לטפל בהן בבית החולים הזמני עקב צורך בבידוד רפואי, טיפול סיעודי מיוחד ופעולות מיוחדות. מקרים שדרשו ניתוח הועברו לבילינסון. לטענת מנדל "המצב היה די דחוף ולא תמיד הצלחנו למצוא את ההורים בתוך המחנה. השיטה למצוא הורים לא הייתה משוכללת. היה איזה רמקול במשרד של הסוכנות והיו צועקים את השם של האב, לדוגמה: יחיא יחיא, או אברהם יחיא! היה ממש בלאגן שלם. והיו שמות דומים."[14] העברה לאשפוז בבתי החולים הממשלתיים נעשתה על פי החלטת הסגל בבית התינוקות או בית החולים המקומי במחנה מבלי לשתף את ההורים, ואשפוז התינוק התברר להורים בדרך כלל רק בדיעבד כשלא נמצא התינוק בבית התינוקות[15].
לדברי מנדל לעיתים קרובות הילדים היו במצב קשה והצוות הרפואי היה מחויב להעביר אותם בתוך שעה לבית חולים, לא ניתן היה לחכות להורים, בשל החשש להדבקת ילדים נוספים ובגלל קושי לטפל במחלות אלה[15].
בין הסגל של בתי התינוקות (שרובו היה מקרב יוצאי אירופה) לבין המשפחות היו קשיי תקשורת שהותירו משקעים מרים והולידו אי הבנות. היו מקרים של היעדרות ההורים בגלל הנסיבות הקשות של אותה תקופה, והדבר עשוי היה ליצור תחושה אצל המטפלות שהמשפחה נטשה את התינוק ושיש למצוא לו סידור חלופי[15].
העיתונאי שאול בן חיים הציע בשנת 1954 הסבר לכך שילדים רבים שנסעו לבתי החולים אבדו להורים. לדבריו, נהגי אמבולנס נהגו למלא את המכונית בילדים חולים. בתי החולים היו מלאים חולים ופצועים. אם הילד החולה לא התקבל במקום אחד, נסע הנהג לבתי חולים נוספים בניסיון לאשפזו שם. ייתכן שהנהג לא מסר תמיד באופן מסודר היכן הילדים, הן בגלל היעדר מודעות לחשיבות הרישום והן בגלל הקושי הגדול להשתלט על השמות. אפשרות נוספת היא שהמטפלת לא הספיקה לרשום את מה שאמר הנהג[13].
ההורים התקשו לשמור על קשר רציף עם הילדים שהיו בבתי חולים, במיוחד בתי חולים מחוץ למחנה. בחלק מהמקרים האבות עבדו מחוץ למחנות בעבודות קשות ונסיעה לבתי חולים מרוחקים התאפשרה רק בתחבורה ציבורית, שהייתה מחוץ להישג ידם של חלק מהעולים. חלק מההורים היו חולים בעצמם או טיפלו בילד חולה נוסף.
לפי מנדל היו מקרים רבים של מוות ילדים. במקרה כזה הגופה הועברה להנהלת המחנה וזו העבירה אותה לחברה קדישא לקבורה. גם בקשות מצד הרופאים לראות בני משפחה הועברו דרך משרד המחנה[14]. לטענת מנדל הרישומים של כל התיקים הרפואיים הועברו בסופו של דבר להדסה. הם נשארו שם במשך שבע שנים ואז פקיד כלשהו החליט להשמיד אותם[14].
בגין סיבות הקשורות להתנהלות במחנות העולים בהם שוכנו עולי תימן, הועלתה עוד במחנות הטענה כי ילדים מקרב העולים נעלמים מבתי הילדים ונחטפים על ידי אלמונים. באמצע שנות השישים של המאה העשרים קיבלו חלק מהמשפחות צווי גיוס לצה"ל עבור הילד שנעלם.
בסערה הציבורית שפרצה הוקמה בשנת 1967 ועדת חקירה לבדיקת הפרשה, הראשונה מתוך שלוש. בשנת 1988 הוקמה ועדת בדיקה שנייה ובשנת 1994 החליטה ממשלת ישראל להקים ועדת חקירה שלישית.
בעיקרון דחו ועדות החקירה את הטענות כי ילדים מקרב עולי תימן (או עולים אחרים שהעלו טענות דומות) נחטפו על ידי אנשים מקרב עובדי המחנות בפרט ואנשים אחרים בכלל. על פי ממצאי הוועדות רוב הילדים עליהם דווח כי נעלמו נפטרו ממחלות שונות.
^בתחילת ה'תשע"ד (2013) פורסם שנותרו פחות מ-90 יהודים בתימן, החיים בפחד, סכנה, והתקפות חוזרות ונשנות בידי קנאים שיעיים, בתוך מתחם מוגן שהוקם בידי הרודן השליט לשעבר עלי עבדול צלאח. הסכנה לחייהם גברה עם נפילתו של צלאח. ראו לדוגמה הזמן אזל לקומץ יהודי תימן הנותרים בטיים מגזין (אנגלית). לפי מאמר זה, מבצע מרבד הקסמים היה מבצע משותף בריטי ואמריקני, ולא יוזמה של ממשלת ישראל או של הסוכנות היהודית.
.jpg)
.jpg)
