מחנות עולים היו למקומות היישוב הזמני של העולים החדשים, שהגיעו בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. חסרונם הגדול היה באווירה שהם יצרו: שוכני המחנות קיבלו את כל צורכיהם מהממסד ולא נדרשו לצאת לעבודה. המוסדות ראו בכך פתרון זמני, אך הוא נמשך מעבר לזמן המצופה. היו לכך תוצאות שליליות בתחום מוסר העבודה - צורת מחיה זו הורידה את המוטיבציה לחזור לחיים סדירים. השיטה הייתה למעמסה על התקציבים הציבוריים וכך אט אט נסגרו המחנות ונהיו למעברות, שבהן כל תושב אחראי לקיומו.
הקמת מחנות העולים
בסביבות תחילת 1947 הגיעה הסוכנות היהודית להסדר עם הבריטים שעל פיו יורשו חלק מהשוהים במחנות המעצר בקפריסין להגיע לארץ ישראל על בסיס הסרטיפיקטים של החודש או הרבעון הבא ובלבד שהם ישהו במחנה מעצר בפיקוח בריטי עד הגיע תורם לקבל סרטיפיקט. בהתאם לכך, במהלך שנת 1947 הגיעו לישראל מדי חודש 750 עולים ששהו בממוצע במשך שלושה חודשים במחנה המעצר בעתלית. בגלל העומס במחנה המעצר בעתלית, במקרים רבים הועברו העולים טרם שחרורם למחנה העולים בקריית שמואל שבחיפה שהיה גם הוא מחנה מעצר בפיקוח בריטי, אולם הוסכם שהשומרים בו יהיו שוטרים יהודיים של משטרת המנדט. הסוכנות היהודית הייתה אחראית לניהול הפנימי של המחנות בעתלית ובקריית שמואל ושירותי בריאות ניתנו על ידי ארגון הדסה. בהתאם לכך הוצג מחנה העולים בקריית שמואל כמחנה עולים ראשון, בעל קיבולת של כ-700 עולים[1]. בחצי הראשון של שנת 1947 הוקם גם בית עולים נווה חיים ליד חדרה, עבור עולים שלא מצאו קורת גג לאחר שחרורם מעתלית או מקריית שמואל. השהות הממוצעת של עולים בנווה חיים הייתה כשלושה שבועות[2].
לקראת הסיכוי לעליית 100,000 עולים ממחנות העקורים הכינה הסוכנות היהודית אלפי יחידות דיור בערים ובמושבות ובנוסף לכך עשרה מחנות עולים, בין השאר מחנה עולים ליד כפר אז"ר בעל קיבולת של 200 נפש[3]. אולם עד דצמבר 1947 רובם נותרו ריקים ומחנות עולים פעלו אז במחנה המעצר בעתלית (שבו היו 1,400 עולים בנובמבר), בקריית שמואל ובחדרה[4].
לאחר החלטת החלוקה של האו"ם, עוד לפני תום המנדט הבריטי, התגבר זרם העולים לארץ ישראל והם שוכנו על ידי הסוכנות היהודית במחנות עולים נוספים שהוקמו במחנות צבא שפונו על ידי הצבא הבריטי במרכזי היישוב היהודי. בשלב זה הוקם מחנה העולים בפרדס חנה וכן הוקמו מחנות ברעננה, בית ליד, בנימינה וראש העין. לאחר מכן הוקמו מחנות עולים ביישובים באר יעקב (על חלק ממחנה צריפין), קריית אליהו (חיפה), קריית מוצקין (מחנה צבאי מול תחנת הרכבת), רחובות (בדרום העיר) וירושלים (באזור תלפיות)[5]. במחנות העולים שוכנו רק עולים אשר לא הסתדרו לבד הודות ליוזמה אישית או קרובים בישראל. המחנות פעלו במתכונת מחנות העקורים באירופה, כאשר הסוכנות היהודית דואגת לכל מחסורם של העולים עד עזיבתם את המחנה.
בסוף שנת 1948 היו בישראל 20 מחנות עולים שהכילו 35,000 עולים וקיבולת מקסימלית של עד ל-50,000 איש. זמן השהות של העולים במחנות התארך ולקראת סוף 1948 עולים נותרו במחנות יותר מחודש מכיוון שלא נמצאו להם מקומות מגורים[6].
תנאי המחנות
מחנות רבים היו מחנות צבא בריטים לשעבר ותנאי החיים בהם היו קשים. העולים שוכנו בחדרי שינה גדולים ובין משפחה למשפחה הפרידה מחיצה מאולתרת. לאחר שהתמלאו חדרי שינה אלו, הוקמו פחונים ואוהלים. שירותים ומקלחות הוקמו מחוץ לאזורי המגורים ושימשו מספר משפחות רב. כדי להתמודד עם קשיי הקליטה של המדינה בראשיתה, מונתה הסוכנות היהודית לספק את מרבית צורכי העולים. העולים אכלו בחדרי אוכל משותפים ללא תשלום וכך גם לא שילמו על כל יתר השירותים שקיבלו. ככל שגדל זרם העולים היה הנטל הכלכלי על הסוכנות היהודית רב יותר. בכמה מחנות דווח על מחסור במזון, המזון הדל גרר הידרדרות במצב הבריאותי של העולים והיה קרקע נוחה להתפשטות מגפות. המחסור ברופאים ובציוד רפואי הקשה אף הוא.
שיעורי האבטלה במחנות היו גבוהים ביותר. מציאת עבודה הייתה קשה, שכן בחברה הישראלית כולה היה שיעור אבטלה גבוה בתקופה זו ובנוסף, מוקמו רוב המחנות בפריפריה. בנוסף רק מעטים מבין תושבי מחנות העולים היו מוכשרים למקצוע כל שהוא. ברשימה שנעשתה בתחילת 1950 בכל מחנות העולים למעט "שער העלייה", התגלה כי מבין 85,081 העולים במחנות, רק 5,721 היו בעלי מקצוע ועוד 221 היו בעלי מקצועות חופשיים.
בשל ארעיות המחנות לא התפתחה מערכת חינוך משמעותית במחנות העולים, יחד עם זאת הוקמו בכמה מן המחנות גנים ובתי ספר. המורים והגננות נשלחו על ידי משרד החינוך. הצורך בהקמת מוסדות חינוך עלה ככל שהתארך משך הזמן שבו נותרו העולים במחנות. ילדים רבים במחנות נשלחו למוסדות של עליית הנוער, ארגון ויצו קלט גם הוא נערים ונערות מהמחנות, בעיקר יוצאי אירופה, אם כי הורים רבים התנגדו לשלוח את ילדיהם מפאת אובדן ההכנסה של ילדיהם, כיוון שהילדים סייעו בפרנסת המשפחה. בכל מחנה עולים היה מבנה שנועד להיות מעין בית תרבות. היו בו מעט עיתונים ופחות מזה ספרים. המורים שלימדו את הילדים העבירו לעיתים שיעורי ערב למבוגרים בבתי התרבות. על פי רוב לא התפתחה שום התארגנות תרבותית מתוך המחנה. תושבי המחנות היו מנותקים כמעט לחלוטין מהחברה הישראלית. הדבר נבע ממיקום המחנות, מקשיי השפה של העולים, ומתחושת העליונות של הוותיקים על העולים. מעטים העולים שקראו עיתונים או האזינו לרדיו.
העיקרון שנקבע במחנות העקורים בגרמניה אומץ גם בישראל במחנות העולים:
כל צרכיו של העולה על הממסד, לרבות שרותי חינוך ובריאות.
בסוף 1949 הגיע מספר העולים במחנות ל-90,000 נפש. מטעם הממסד מונתה מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית לטפל באחזקת המחנות. עלות האחזקה הייתה בסכום שהיה למעלה משליש תקציבה של מחלקה זו.
קיומם של המחנות הפך להיות חבית חומר נפץ: מצד אחד, אנשים ללא עתיד, ללא תעסוקה ומצד שני, הוכחה לאוזלת ידה של מדינת ישראל ביכולת להביא לידי פתרון את בעיית העקורים. לא עבר זמן ונמצא הפתרון לבעיה: מחנות העולים הפכו להיות מעברות עולים, עם מבנים זמניים ויציאה לעבודה סדירה עד אשר יימצא פתרון המגורים הסופי.
^Memorandum by Ch. Yassky, 18 July 1947 in Jewish Agency for Palestine, Yehoshua Freundlich, Zvi Ganin, Political Documents of the Jewish Agency: January-November 1947, pages 468-469
_-_Final_Touches.jpg)
