כלוֹבִיס הראשון (בצרפתית: Clovis, בגרמנית: Chlod-weg ("עטור קרבות"), בלטינית: Chlodovechus;[1] בערך 466 – 27 בנובמבר511), הידוע גם בשמות כְלוֹדוֹבִיק, כְלוֹדוֹבֶק או כְלוֹדוֹבִיקוּס (בצרפתית מודרנית: "לואי"), היה החשוב שבמלכי השושלת המרובינגית. במהלך שנות מלכותו, בין השנים 481–511, הפכה ממלכת הפרנקים הסאלים עליה שלט לממלכה החשובה ביותר בגאליה.
אחרי ניצחונו כרת כלוביס ברית עם האוסטרוגותים באמצעות נישואי אחותו, אָוּדוֹפְלֵדָה, למלכם, תאודריך הגדול. לאחר מכן, פנה כלוביס להילחם בתורינגים ממזרח לממלכתו (491) וכרת ברית גם עם הבורגונדים באמצעות נישואיו בשנת 493 לקלותילדה אחייניתו של גונדבאד מלך הבורגונדים. קלותילדה הקתולית קיבלה מכלוביס אישור לטבול את בנם כקתולי, ועודדה את כלוביס להמיר את דתו בעצמו. עובדה זו עזרה לו לקבל את סיועה של הכנסייה במאבקיו.
מאוחר יותר (496 ו-502) הסתייע כלוביס במלכים פרנקים אחרים כדי להביס את האלמאנים בקרב טולביאק ולהשתלט על ממלכתם במעלה הריין (שווייץ ומזרח צרפת של היום).
בעקבות קרב טולביאק, וככל הנראה גם בהשפעת קלותילדה, החליט כלוביס להמיר את דתו לנצרות. טבילתו בוצעה על–ידי הבישוף רמיגוס בריימס, ככל הנראה ביום חג המולד של שנת 508, כשעמו נטבלים חגיגית גם אחותו אלבופלדיס(Albofledis) ושלושת אלפים מחייליו. כלוביס בחר בהמרה מפגניות לזרם הנצרות הקתולי, בניגוד לשאר המלכים הגרמאנים שדבקו באמונה האריאנית וכך היה למלך הגרמאני הקתולי הראשון.
כלוביס יצר בכך, בניגוד לנוהגו של תאודוריד הראשון במקביל, איחוד בין הגאלו-רומים (הפרנקו-רומים) בגאליה שדתם הייתה נוצרית-קתולית ובין הגרמאנים והכין בכך את הקרקע לאיחוד הממלכה וריכוז הסמכויות בה ביד אחת, כשהשליט העומד בראש המדינה הוא גם "מגן האמונה". לפי ההיסטוריון הביזנטי פרוקופיוס, נמנע כלוביס מהנוהג לחלק את האדמה בין הכובשים וחילקה באופן שווה בין הגרמאנים לגאלו-רומים. כל האנשים החופשיים בממלכה, רומים או גרמאנים במוצאם, נקראו מעתה פרנקים והיו נתינים שווים זה לזה.
כלוביס המשיך בניסיונות להרחבת ממלכתו. בשנת 500 התערב בעימות בין המלכים הבורגונדים גונדובאד מווינה וגודגיזיל מז'נבה. הוא תמך באחרון וסייע לו להביס את גונדובאד בקרב דיז'ון, אך אחרי שנסוג משם שב גונדובאד, כנראה בסיוע.
בשנת 507 פתח כלוביס במסע כנגד אלאריק השני מלך הוויזיגותים, ששלטו אז בשטחי אקוויטניה. במאבק עם הוויזיגותים, זכה כלוביס לסיוע מצד הארמוריקנים, תושבי אקוויטניה ולעידוד מצד הקיסר הביזנטיאנסטסיוס הראשון, ששאף לפגוע בכוחו של תיאודריך הגדול מלך האוסטרוגותים באמצעות חיסול בן בריתו. כלוביס חצה את הלואר והצליח להביס ולהרוג את אלאריק בקרב ווגלדנסיס (ווּאלה של היום). הוויזיגותים המבוהלים נמלטו דרומה לחצי האי האיברי (עליו שלטו עד ל-711 כאשר נכבשו על ידי הערבים), והפרנקים השתלטו על ממלכת הוויזיגותים עד לפירנאים ולנהר הרון. כאן, מנעו כוחותיו של תיאודריך הגדול מכלוביס להגיע לחופי הים התיכון ולכבוש את ארל ופרובאנס.
פעולה חשובה של כלוביס באותה עת הייתה המסע השיטתי שלו, אחרי ניצחונו בווגלדנסיס,[3] לחסל את כל השליטים ומלכי המשנה (Reguli) הפרנקים. כך פעל לחיסול ממלכתם של זיגיברט ובנו כלותריוס בקלן, הורה לכרות את ראשם של כרריק (Chraric) ובנו מטונגרס, את רגנקאירה, ואחריו ריקאירה וריגנומיר מקמבראי.
אחרי ניצחונו זה ביצע כלוביס צעד נוסף בעל חשיבות לעתיד כאשר קבע את בירתו בפריז וייסד בה מנזר על שם פטרוס ופאולוס, במקום בו שוכן היום בניין הפנתיאון. כלוביס הוכיח כאן כי יכולתו כשליט לא הייתה פחותה מכישרונו ככובש. מבסיסו בפריס חילק כלוביס את המדינה למחוזות, שבעיר הבירה שנקבעה להם מונה שליח מטעמו (comites) מבין האריסטוקרטיה הגרמאנית או הפרנקית. כלוביס הביא בנוסף להעלאתו של החוק הגרמאני הסאלי (לקס סאליקה) על הכתב, וערך בו שינויים והתאמות לתנאי החיים החדשים. כלוביס גם ניסה, זמן קצר לפני מותו, לערוך רפורמה במבנה הכנסייתי. הוא קרא לכינוס קונציל (ויעוד) של הבישופים הגאלים באורלאן, כשמגמת הרפורמה היא חיזוק הקשרים שבין השלטון החילוני לדתי בשטחי שלטונו.
כלוביס נפטר ב-511 ונקבר בכנסיית השליחים בפריז אותה הקים, שהפכה זמן קצר מאוחר יותר לכנסיית סן ז'נבייב. הסרקופג של כלוביס נותר בסן ז'נבייב עד המהפכה הצרפתית, אז נפתח על–ידי המהפכנים ושרידיו פוזרו לכל עבר.
^אורה לימור, ראשיתה של אירופה, כרך ב, יחידה 3, עמ' 21
^כך לפי גרגוריוס מטור. המקורות בנושא זה נוצרו בתקופה מאוחרת יותר והם רוויים בהטיות תעמולתיות המנסות לתאר מלכים אלו כחוטאים, בוגדים או פחדנים. לפי סברות אחרות, ההשתלטות על ממלכות הפרנקים התבצעה בשלב מוקדם הרבה יותר, זמן לא רב אחרי שהשתלט כלוביס על שטחי סיאגריוס ב-486.
.jpg)
