PROFILPELAJAR.COM

יחסי הודו–סין
הודו


הודו	סין
שטח (בקילומטר רבוע)
3,287,263	9,596,967.75
אוכלוסייה
1,457,439,455	1,417,694,514
תמ"ג (במיליוני דולרים)
3,549,919	17,794,782
תמ"ג לנפש (בדולרים)
2,436	12,552
משטר
רפובליקה סוציאליסטית פדרלית	רפובליקה עממית

יחסי הודו–סין הם היחסים הדו-צדדיים בין הרפובליקה של הודו לבין הרפובליקה העממית של סין. קיימות מערכות יחסים תרבותיות, כלכליות ופוליטיות בין תת-היבשת ההודית לאזור התרבות הסיני כבר מתקופות קדומות. היחסים המודרניים בין המדינות החלו בשנת 1950, כאשר הודו סיימה את הקשרים הרשמיים עם הרפובליקה הסינית (טאיוואן) וקיבלה את ממשלת הרפובליקה העממית של סין כממשלתה הלגיטימית של סין.

היסטוריה

ההיסטוריה של יחסי סין-הודו מתוארכת למאה השנייה לפני הספירה. דרך המשי שימשה דרך תחבורה לחילופי טובין, סחורות ורעיונות. הבודהיזם הועבר מהודו לסין במאה הראשונה לספירה.

את המקורות של הבודהיזם הסיני ניתן לייחס להודו העתיקה. מהמאה השלישית למאה השביעית התפתח הבודהיזם לדת משפיעה בסין. המפיצים הראשונים של הבודהיזם היו סוחרים ובעלי מלאכה, אשר נשאו לאורך דרך המשי את אמונתם מהודו לסין. שושלת טאנג הסינית (581–907) נחשבת לשיא הזוהר של הבודהיזם. מנטזות ואמנות הושפעו מהבודהיזם, כמו טכניקות הציור ואומנות גנדהרה.

בהודו, הבודהיזם הוחלף על ידי ההינדואיזם, ומאוחר יותר על ידי האסלאם. כיום 6.1 אחוזים מהאוכלוסייה בסין הם בודהיסטים, יותר מהודו שבה רק 0.8 אחוזים הם כאלו. בסין ישנם כ-20,000 מקדשים בודהיסטים וכמה מנזרים בודהיסטים, וכ-200,000 נזירים בודהיסטים.

יחסים פוליטיים

במערכת היחסים הפוליטית בין הודו לסין, סכסוך הגבולות בהימלאיה, שנמשך כבר עשרות שנים, גורם לחוסר אמון מצד שני הצדדים. בשנת 1962, המחלוקות הסלימו למלחמת גבולות למשך חודש. באפריל 2013 שתי המדינות חוו משבר קשה, כאשר כוחות סיניים חדרו לשטח הודי והקימו מחנה צבאי.

סכסוכי גבולות

כאשר הבריטים נסוגו מהודו בסוף שנות ה-40 והודו קיבלה עצמאות, הם סימנו את הגבולות באופן שרירותי, כמו קו מקמהון. במשך עשרות שנים הייתה מחלוקת לגבי מסלולו המדויק של הגבול באורך 3,500 ק"מ, מה שגרם לסכסוכים רבים, כמו מלחמת הגבולות ההודית-סינית בשנת 1962. שר החוץ ההודי, ג'ווהרלל נהרו, ניסה לדון כדי לפייס את הסכסוך, אך עדיין היו עימותים על טיבט, המהווה אזור חיץ גאוגרפי ופוליטי לשתי המדינות.

מלחמת הודו–סין החלה ב-20 באוקטובר 1962 בין צבא השחרור העממי לכוחותיה המזוינים של הודו, והעילה הראשונית למלחמה הייתה על אזור הגבול ההימלאי בארונאצ'ל פרדש, שבסין נקרא דרום טיבט. ההתנגשות הכבדה הראשונה בין הכוחות הייתה התקיפה הסינית על הפטרול ההודי, צפונית לקו מקמהון. העימות התרחב גם לאזור אקסאי צ'ין בו ראתה סין אזור אסטרטגי, שכן דרכו יוכל לעבור הכביש המהיר הלאומי שלה, בין המחוזות המנהליים טיבט ושינג'יאנג. בסופה של המלחמה כבשה סין את שני אזורי המחלוקת והכריזה על הפסקת אש חד-צדדית שנכנסה לפועל ב-20 בנובמבר 1962 בחצות.

מלחמת הודו–סין הייתה מלחמה הררית בעיקרה, והקרבות הגדולים בה התבצעו בגובה של מעל ל-4,250 מטרים. קרבות אלו היו בעיה לוגיסטית לשני הצדדים. לאחר המלחמה בוצע שינוי רחב בצבא ההודי כדי להכינו למאבקים דומים בעתיד. הפסדה של הודו במלחמה גם גרם לביקורת קשה על ראש הממשלה ההודי ג'ווהרלל נהרו, שנתפש כאחראי לכישלון ועל שר ההגנה שלו, קרישנה מנון, שאולץ להתפטר. אף על פי שהמלחמה נמשכה חודש בלבד, היחסים בין המדינות התדרדרו בשנות ה־60 וה-70, ומאופיינים מאז בחוסר אמון. ברית המועצות תמכה בהודו במלחמה זו, מה שהחמיר עוד יותר את היחסים המתוחים שכבר היו בין סין לברית המועצות. בעקבות כך, סין החלה לסייע לאויב של הודו, פקיסטן.

בשנת 1971 התקשרה הודו בהסכם שלום, ידידות ושיתוף פעולה עם ברית המועצות. בתמורה, סין חתמה על חוזה עם אויבת הודו, פקיסטן. באותה שנה הצטרפה סין לאו"ם, ובניגוד להודו הפכה לחברה קבועה במועצת הביטחון עם זכויות וטו.

משנות ה-90 היחסים השתפרו דרך ביקורי מדינה, עד שהושג הסכם גבול בשנת 1993 שהביא לשביתת נשק בין שתי המדינות.

במאי 2020 החלה הסלמה בסכסוך הגבולות כאשר לטענת ההודים, חיילים סינים נכנסו לטריטוריית לדאק שבשליטת הודו, והקימו שם אוהלים ועמדות שמירה.^[1]

ביוני 2020 נהרגו 20 חיילים הודים ו-43 .^[2] חיילים סינים, בעימות עם צבא סין בעמק גלוואן שבאזור לדאק.^[3] מאוחר יותר שחררה סין 10 חיילים הודים שלקחה בשבי.^[4]

סכסוך על משאבי מים

לאספקת המים של שתי המדינות יש פוטנציאל עצום לסכסוך. אספקת המים בהודו מובטחת, בין היתר, על ידי ברהמפוטרה, שמקורה בהימלאיה בשטח סיני. צורכי המים הסיניים עלו בשנים האחרונות בגלל הבצורת בצפון מזרח המדינה והגידול בצמיחה הכלכלית. פרויקט העברת המים השאפתני דרום-צפון, בו סין מוליכה מים מאזור ההימלאיה לבייג'ינג^[5], והקמת מפעלי כוח מים לאורך ברהמפוטרה מובילים למחסור במים בבנגלדש והודו, כך שמתעוררים סכסוכים בשל כך.

מדיניות אקלים בינלאומית

כמעצמות מרכזיות באסיה, הודו וסין תורמות תרומה משמעותית לאפקט החממה האנתרופוגנית, מכיוון שהן נמצאות בראש העולם מבחינת צריכת אנרגיה. סין דורגה במקום הראשון עם פליטות שנתיות של 6.1 מיליארד טון בשנת 2016, לפני ארצות הברית והודו. שתי המדינות סובלות מזיהום אוויר אדיר, מה שמאלץ אותן לשתף פעולה בתחום זה. בפסגת האקלים בדצמבר 2015 קבעה הודו יעדים נמוכים יותר מסין, בה היא לא רצתה להפחית את גזי החממה, אך שתי המדינות התבטאו בעד חוזה המחייב על פי החוק הבינלאומי. לאחר שארצות הברית וסין אשררו את אמנת פסגת האקלים בפריז בשנת 2015, רק הודו כמקור השלישי בגודלו לפליטת פחמן דו-חמצני, עוד לא אשררה את האמנה. ב-2 באוקטובר 2016 אשררה גם הודו את האמנה, מה שהיווה צעד חשוב לקראת סיום הסכם האקלים הראשון המחייב באופן גלובלי.

יחסים כלכליים

מאז תחילת המאה ה-21, סין והודו עלו בשיעורי הצמיחה השנתיים בתוצר מקומי גולמי מ-5% ל-10% או יותר, ובכך תפסו את מקומם כשווקים העתידיים. שתי המדינות חברות במדינות BRICS, הנמצאות בין הכלכלות המתעוררות.

בשנת 2016 הייתה כלכלת הודו בשיעור צמיחה כלכלי של 7.62% מהתמ"ג, בעוד שכלכלת סין צמחה ב–6.59% בלבד בשנת 2016; הגידול בתפוקה הכלכלית צנח משמעותית. בשנים האחרונות סין והודו העריכו זו את זו כשותפות, במיוחד בתחום הכלכלי. שתי המדינות מקוות להחלפת סחורות מתפתחת באופן דינמי בין שתי המדינות, מה שיכול לעזור להן להמשיך בצמיחה כלכלית. סין הפכה לשותפה הכלכלית הגדולה ביותר של הודו. היקף הסחר הדו-צדדי גדל יותר מאשר פי 20 בין השנים 2000 ל-2012. עם זאת, הודו מרגישה מאוימת מהכוח הכלכלי של סין ומהאסטרטגיה שנקראת "שרשרת פנינים", בה סין נכנסה לשיתוף פעולה כלכלי עם מדינות שכנות להודו, ובכך מקיפה אותה. עם זאת, נרשמה נורמליזציה פרגמטית של היחסים בין סין להודו בשנים האחרונות.

השוואה כלכלית של סין והודו

סין והודו מושוות לרוב כלכלית. בשתי המדינות יש את האוכלוסיות הגדולות בעולם. פוטנציאל הצמיחה ושוקי המכירות לסחר עולמי הם עצומים, ואילו שוק העבודה זול.

הודו מופיעה כמיקום להשקעות מיקור חוץ יותר אטרקטיבי מאשר סין, משום שהיא מציעה שילוב של ליברליזם, כוח עבודה זול ואנגלית כשפה משותפת. סין, לעומת זאת, נותרה מדינה אוטוריטרית שהעבודה בה הולכת ונעשית יקרה יותר. עם זאת, הודו תצטרך לשפר את התשתית שלה, מכיוון שדרכי התנועה ורשתות החשמל כבר עמוסות. משיכות הון זרות יכולות לממן פרויקטים של תשתיות, אך לשם כך הכלכלה ההודית צריכה להיות פתוחה יותר להשקעות זרות.

נציגויות דיפלומטיות

השגרירות ההודית בבייג'ינג הוקמה בשנת 1950. השגרירות נסגרה זמנית בשנת 1962, אך נפתחה מחדש בשנת 1976. בנוסף לשגרירות הודו בבייג'ינג, להודו יש 2 קונסוליות בגואנגג'ואו ושאנגחאי. מאידך, סין מחזיקה בהודו שגרירות בניו דלהי ו-2 קונסוליות בקולקטה ומומבאי^[6].