מסעו של ג'אנג קיאן מערבה, מערות מוגאו, 618 - 712 לפנה"ס
החוקר הסיני ג'אנג צ'יאן, שביקר במדינות השכנות באקטריה וסוגדיה ב-126 לפנה"ס, פרסם את הדו"ח הסיני הראשון הידוע על פרתיה. בסיפוריו נקראת פרתיה "אנקסי" (סינית: 安息), תעתיק של "ארסיד", שמה של השושלת הפרתית. ג'אנג קיאן מזהה בבירור את התרבות הפרתית כציוויליזציה עירונית מתקדמת, אותה הוא משווה לזה של טא-יואן (בפרגנה) ודאצ'יה (בבקטריה).
"אנקסי ממוקמת כמה אלפי לי במערב אזור יוג'י רבתי (בטרנסוקסיאן). אנשים התיישבו על האדמה, מעבדים את השדות ומגדלים חיטה ואורז. הם גם מכינים יין והם נמצאים בערים המוקפות בסוללות כמו תושבי טא-יואן (פרגהנה), באזור יש כמה מאות ערים בגדלים שונים. מטבעות המדינה עשויים כסף ונושאים את פני המלך. המלך נפטר, המטבע מתחלף מייד ונכסים מטבעות חדשים בפנים של היורש. אנשים כותבים על רצועות עור אופקיות. מערבה נמצאת טיאוזי (מסופוטמיה) וצפון, ינקאי וליקסואן (הורקניה).
אחרי המשלחת של ג'אנג צ'יאן והדוח שלו, סחר בין סין, אסיה המרכזית ופרתיה שגשג, עם שליחת משלחות סיניות רבות במהלך המאה הראשונה לפנה"ס. הפרתים דאגו גם הם להסדרת יחסים טובים עם סין וגם שלחו משלחות משלהם.
בשנת 97, גנרל סיני, באן צ'או, פנה מערבה לעבר הים הכספי עם 70,000 איש ויצר קשר צבאי ישיר עם האימפריה הפרתית.
הפרתים מילאו גם תפקיד בהעברת הבודהיזם בדרך המשי ממרכז אסיה לסין. שיחאו, מיסיונר אצילי ובודהיסט פרתי, נסע לבירה הסינית, לוויאנג בשנת 148, שם הקים מקדשים והפך לאדם הראשון שתרגם כתבים בודהיסטים לסינית.
בתחילת השלטון המוסלמי בפרס התקיימו סכסוכים בין הפרסים שהיו תחת שליטת בית עבאס לבין שושלת טאנג הסינית, אולם לאחר הניצחון העבאסי בקרב טאלס בשנת 751 לא התקיימו סכסוכים נוספים בין הצדדים.
הרפובליקה העממית של סין מוצאת באיראן יעד עבור היצוא שלה ומקור לאספקת צורכי האנרגיה הגוברת שלה. במרץ 2004, תאגיד Zhuhai Zhenrong, מפעל סיני בבעלות המדינה, חתם על חוזה ל-25 שנים לייבא 110 מיליון טון של גז טבעי נוזלי (LNG) מאיראן. אחרי חתימת החוזה הזה נחתם חוזה אחר נוסף בין סינופק לאירן, שנחתם באוקטובר באותה השנה. החוזה, ששוויו 100 מיליארד דולר למשך 25 שנה, מוסיף נפח של 250 מיליון טונות של LNG לחשבון האנרגיה של סין, שהופק משדה ידבראן באיראן.
בשנת 2001 היקף הסחר בין סין לאיראן היה 3.3 מיליארד דולר.
עלי אכבר סהלי, הנציג האיראני לשעבר של רשות העתיקות, אמר כי שתי המדינות "משלימות זו את זו. לסין יש תעשייה גדולה ולאיראן יש משאבי אנרגיה".
יחסים פוליטיים
היום, איראן ממשיכה ליישר קו מבחינה פוליטית עם הרפובליקה העממית של סין כנגד האיחוד האירופי וארצות הברית שמקדמים מדיניות שנועדה לבודד את איראן מבחינה פוליטית וכלכלית. לאיראן מעמד של משקיפה (ושואפת להיות חברה) בארגון השיתוף בשנגחאי, בו לסין יש תפקיד מוביל.
ביולי 2004 הדגיש יושב ראש הפרלמנט האיראני, גולם עלי חדאד-אדל, את תמיכת סין בתוכנית הגרעין האיראנית. שר החוץ של סין, Li Zhaoxing, אמר גם כי ארצו מתנגדת לכך שאיראן תובא בפני מועצת הביטחון של האו"ם בגלל תוכנית הגרעין שלה, ואמר כי הממשלה האיראנית אימצה גישה חיובית מאוד בשיתוף פעולה עם IAEA.
ביוני 2024 הודיעה סין על הכרה בתביעת איחוד האמירויות לבעלות של שלושה איים - האי אבו מוסא ושני האיים טונב הקטן וטונב הגדול - נושא שמצוי במחלוקת בין איראן לבין איחוד האמירויות. איראן השתלטה על האיים ב-1971, לאחר שצבא בריטניה עזב אותם, והיא מחזיקה בהם מאז.[1]
היחסים התרבותיים
אמנם ליבת היחסים היא בתחומים הכלכליים, ובעיקר המסחר בנפט ובגז כמו גם והקרבה הרעיונות בין המדינות שלצד רוסיה מהוות את הגרעין של המדינות המתנגדות להגמוניה המערבית בקביעת הסדר העולמי, אך כגורם משלמים מתקיימים גם יחסים תרבותיים. בתרבות הפופולרית הפנו הסינים מבט לאיראן בתחום הספרות והטלוויזיה ובשלל אירועים תרבותיים שמעידים כי סין פועלת לבנות תדמית חיובית למדינה על מנת לגבות ולהעמיק את היחסים, שהתקבלה על פי רוב בזרועות פתוחות. כך למשל הסינים ארחו כאורחי כבוד את האיראנים ביריד הספרים הגדול במדינה, שיתפו פעולה בתחום הטלוויזיה ועוד.[2]
.jpg)
