הסכם שימלה ועימו קו מקמהון, נידחו בתחילה על ידי ממשלת הודו, כיוון שלא עמדו בקנה אחד עם הוועידה האנגלו-רוסית של 1907. מסקנות אותה ועידה בוטלו בשנת 1921. בעקבות דחייתה של הודו, הקו נשכח עד שנת 1935 כאשר פורסם ההסכם מחדש בלחץ אולף קארו והמפות שהוצאו לאחר מכן כללו את קו הגבול.[1]
הודו המשיכה להביע דעות חלוקות לגבי קו הגבול. הדלאי לאמה ה-14 הצהיר בשנת 2003 כי האזור בדיון הוא חלק מטיבט, אך ב- 2008 חזר והביע את הכרתו בחוקיות קו מקמהון ובלגיטימיות השליטה ההודית באזור.[2]
סין דוחה את הסכם שימלה ואת קו מקמהון בטענה שממשלת טיבט לא הייתה ממשלה עצמאית, ולכן לא הייתה בעלת סמכות לחתום על הסכמים.[3]
המפות הסיניות כוללות כ-65,000 קמ"ר מהשטח שמדרום לקו כחלק מהמחוז האוטונומי הטיבטי המוכר על ידי הסינים בשם דרום טיבט.[4]
כוחות סיניים כבשו את האזור לתקופה קצרה במהלך מלחמת הודו–סין בשנים 1962–1963.
הממשלה הסינית מכירה בחלק מהקו המקביל לקו השליטה הממשי המהווה את הגבול הסיני עם הודו על פי מסר דיפלומטי ששיגר ראש ממשלת סין העממית, ג'ואו אנלאי, להודו בשנת 1959.[5]
על פי סין, חלקו של קו הגבול שעודנו במחלוקת ושגובל עם ארונאצ'ל פרדש ההודית הוא חלק מהסכם בין סין לבורמה.
^Lamb, Alastair, The McMahon line: a study in the relations between India, China and Tibet, 1904 to 1914, London, 1966 Grunfeld, A.T., The Making of Modern Tibet, 1996
