יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: סוקר בעיקר את פעילות היהדות החרדית ועושה זאת בצורה לא נייטרלית.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
יהדות אורתודוקסית בתל אביב קיימת מסמוך להקמת העיר, בניסן ה'תרס"ט, (1909). בתקופות מסוימות, בעיקר מסוף שנות הארבעים ועד סוף שנות ה-70, האוכלוסייה כללה תושבים רבים שהשתייכו לזרמים החרדים והדתיים לאומיים. בעיר פעלו מאות בתי כנסת וכן תלמודי תורה וישיבות, וגם עשרות קהילות חסידיות. משנות השמונים והלאה הסתמנה נטישה משמעותית של התושבים החרדים, ובמידה פחותה גם של הדתיים הלאומיים. חלקם הגדול של בתי הכנסת אינו פעיל עוד כבעבר, ומספר מוסדות חינוכיים נסגרו לגמרי. עם זאת, קיימת בעיר התפתחות של קהילות דתיות וחרדיות ייחודיות, ופועלים בה מספר גרעינים תורניים.
היסטוריה
בשנת 1825 הרב רפאל יהודה מנחם לוי המכונה יהודה מרגוזה הקים את קהילת יהודי יפו בשליחות רבני ירושלים, כדי לקבל את פני העולים לרגל בנמל יפו. הרב כיהן כרבה מטעם כל העדות עד מותו בשנת 1879.
בשנת 1863 יזם הרב יהודה מרגוזה את "ועד העיר ליהודי יפו" שהיה הוועד הציבורי הראשון בארץ שלא על בסיס עדתי-קהילתי ובו היו שותפים ספרדים ואשכנזים יחד. ועד זה היה ממונה על ענייניה הדתיים והחברתיים של הקהילה היהודית של יפו. מתחילת שנות ה-20 של המאה ה-19 החל להעביר הוועד את סמכויותיו בהדרגה לעיריית תל אביב ולמועצה הדתית של תל אביב, עד שחדל להתקיים במאי 1939.[1][2][3]
בטרם הוקמה תל אביב, החלו לבנות מחוץ ליפו, הראשון היה חיים שמואל שמרלינג, יהודי דתי, שבנה מספר בתים עבור משפחתו על חוף הים. ליד המתחם, שנקרא "חצר שמרלינג", אהרון שלוש, הקים בסמוך את השכונה הרשמית הראשונה נווה צדק. אל השכונה נהרו יהודים דתיים וחסידים והקימו מוסדות ציבור ובתי כנסת "מאה שערים", והמתנגדים הקימו את בית הכנסת הגר"א. שלוּש העביר לנווה צדק את בית הכנסת הספרדי שבנה ביפו, (לימים נקרא בית הכנסת על שמו של בן משפחתו, שנרצח בפרעות, גבריאל שלוש). כעשרים שנה לאחר מכן, בשנת ה'תרס"ד, הוקם בית הכנסת אוהל יצחקחב"ד, הקיים עד היום ברחוב עין יעקב[4]. את בית הכנסת מפארים ציורי קיר פרי מכחולו של הצייר נחום גוטמן, שהיה תושב השכונה.
העלייה הראשונה הביאה לשכונה זרם של תושבים, רובם יהודים דתיים. בסמוך לנווה צדק הקים זרח ברנט שכונה נוספת נווה שלום, וראשון המשתכנים בה היה רבה של יפו - נפתלי הרץ הלוי. ברנט הקים בשכונה את ישיבת "אור זורח" ושטיבלאך, ותרם קרקע לבניית מרכז רוחני בשם "שערי תורה". בהמשך התאחדה השכונה עם שכונת נווה צדק. אחד מתושבי השכונה המפורסמים היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהיה רבה של יפו והמושבות לאחר הרב הלוי. הרב קוק הטביע את חותמו על השכונה. הוא הקים בה בית הכנסת אורחים, בו שהו תלמידי חכמים שבאו להתארח ביפו[5].
עשרים ושתיים שנה לאחר הקמת נווה צדק הוקמה תל אביב. מייסדיה ברובם הגדול היו חילוניים, אך עדיין הייתה העיר בעלת אוריינטציה יהודית מסורתית. לדוגמה, הותקן בה חוק עזר עירוני האוסר השקיה בשבת, והמפר אותו היה צפוי להיענש בניתוק זרם המים[6]. מועצת העיר אסרה להעסיק ערבים בשבת, והטילה קנס על העובר על כך. ברחוב הרצל, רחובה הראשי הראשון של העיר, נאסרה נסיעת כרכרות בשבת. חלק ממייסדי העיר, כגון עקיבא אריה וייס, שמרו מצוות וראו עצמם כאנשים דתיים[7]. ראשי העיר הראשונים, מאיר דיזנגוף, חיים לבנון וישראל רוקח, כיבדו את הדת, תמכו בקיומם של המוסדות הדתיים בעיר, והעניקו יחס של כבוד לרבני העיר.
בתקופת העלייה החמישית הגיעו לעיר אלפי תושבים דתיים וחרדים. הוקמו בה מוסדות דת וישיבות רבות, עם עליית הנאצים לשלטון, ובעיקר בשלהי שנות השלושים, עלו ארצה אדמו"רים ורבנים רבים שנמלטו מאירופה, והתיישבו בלב תל אביב. בשנות השואה חל מיתון בהגירת הדתיים אל העיר, אך לאחריה הוסיפו עולים דתיים רבים לבוא בשעריה.
תקופת הזוהר של החיים הדתיים והחרדיים בתל אביב הייתה בעיקר בין הקמת המדינה לסוף שנות השבעים של המאה העשרים. חיי הדת פרחו, בתי כנסת נפתחו למאות, הוקמו מוסדות חינוך. בראש השנה נהגו אלפי אנשים להגיע אל גדות הירקון, לתשליך[8]. באותה תקופה שרר כבוד הדדי בין התושבים הדתיים והחילוניים בעיר, שחיו בשכנות. רוב החנויות היו סגורות בשבתות, ואווירת השבת ניכרה בחוצות העיר.
בשנות השבעים החלה מגמה של עזיבה, בעיקר בחוגים החרדיים. גורם משמעותי בתהליך זה היה ראש העיר שלמה להט, שהחלטתו לפתוח מועדונים, בתי קולנוע ומוסדות תרבות אחרים בשבתות, גרמה לדתיים לתחושה שתל אביב הולכת ומקצינה בחילוניותה[9]. בד בבד, עם התייקרות הנדל"ן בתל אביב וטרם ההתייקרות בבני ברק, נקרתה הזדמנות מיוחדת לאותם שחפצו לעבור לסביבה חרדית יותר, והם מכרו את דירותיהם בתל אביב ועקרו לבני ברק השכנה. רבים מהאדמו"רים שהשתכנו בעיר נפטרו במשך השנים, וממשיכי דרכם לא חפצו לגור בעיר המתחלנת. גם התפרצויות של מאבקי דת שאירעו פה ושם, הגבירו את ההגירה לערים אחרות, דתיות יותר. סיבות אלו, הקיימות עד היום, גורמות עדיין להגירה חרדית מתל אביב החוצה[10].
בקרב הציבור הדתי-לאומי לא ניכרה מגמה בולטת של הגירה שלילית, אך חלה ירידה ניכרת באוכלוסייה זו. הגורם העיקרי לכך הוא משפחות שהזדקנו או נפטרו וללא ילדים. חלק מתלמידי בתי הספר הממלכתיים-דתיים העירוניים נטשו את הדת כשהתבגרו, חלק עברו לערים אחרות, כגון גבעת שמואל, רעננה ופתח תקווה, חלק קטן יותר עקרו להתנחלויות, ומיעוט התלמידים הקצינו והפכו לחרדים[11][12].
בתל אביב ישנם מאות בתי כנסת. בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 נרשמו 509 בתי כנסת בעיר[13], וב-2022 העיד הרב ישראל מאיר לאו כי בעיר ישנם 538 בתי כנסת[14]. חלקם נוסדו בתקופות מוקדמות בקורות העיר, חלקם פעיל עדיין פעילות מלאה, חלקם פעילות חלקית (בשבתות ובחגים), וחלקם סגר את שעריו מאין נכנס בו להתפלל. להלן פירוט של בתי כנסת ייחודיים או משמעותיים בקורות העיר:
בית הכנסת הגדול היה אחד ממרכזי התפילה ההומים של העיר. בית הכנסת, שנבנה בשנת ה'תרפ"ה (1925) ברחוב אלנבי 110, הכיל מאות מקומות ישיבה, ונערכו בו תפילות יומיומיות ותפילות רשמיות, כגון תפילות יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. בשלושים השנים האחרונות של המאה העשרים נעזב בית הכנסת ממתפלליו, עקב פטירה או הגירה, וכיום הוא משמש ציבור מצומצם בעיקר בשבתות ובחגים. בנוסף נערכות בו חופות לחפצים בכך.
בית הכנסת לעולי לוב הוא בית הכנסת העתיק בעיר ושוכן בלב יפו העתיקה. המבנה הוקם בשנת 1740 כחלק מהחאן היהודי היחיד שפעל ביפו עבור עולים יהודים. כעבור שנים אחדות השתלטו ערביי יפו על המבנה. תחילה הם התירו ליהודים להתפלל בו כמה ימים בשנה בלבד, ולאחר מכן אסרו עליהם כליל את השימוש בו. במשך השנים שימש המבנה לצרכים שונים, כולל בית חרושת לסבון, עד שחזר לבעלות יהודית לאחר מלחמת העצמאות. קהילה גדולה של יוצאי לוב הפכה את המבנה למרכזה הרוחני, אך כיום כמעט אין מתקיימות במקום תפילות בשל שינויים בהרכבה הדמוגרפי של השכונה.
בית הכנסת אוהל מועד היה אחד מבתי הכנסת הראשונים של תל אביב ומשמש עד היום את העדה הספרדית בעיר. תוכנן על ידי האדריכל יוסף ברלין בשנות ה-20 של המאה העשרים ונחנך ברחוב שד"ל 5 (בסמוך לשדרות רוטשילד) בשנת 1931. במרכז המבנה נמצאת כיפה הבנויה מ-15 מדרגות מתומנות המסמלות את 15 המעלות שהיו בבית המקדש, הכיפה המרשימה נתמכת בארבע קשתות הבנויות כמניפות. בימי המנדט הבריטי שימש בית הכנסת כסליק וגם כמקום אימונים של האצ"ל והלח"י. בית הכנסת שימש את כל הרבנים הראשיים הספרדים של העיר. התפללו בו מאות אנשים, והיו אף שנאלצו להתפלל בחוץ מפאת הצפיפות. המבנה שימש גם לעריכת חופות, בריתות ושמחות אחרות. בית הכנסת עדיין פעיל, אך מספר המתפללים בו הלך וקטן ככל שנקפו השנים[15].
בית הכנסת הגר"א - בית הכנסת הליטאי הראשון בתל אביב. נוסד בשנת ה'תרצ"ד (1934) על ידי הרב יוסף צבי הלוי, שהיה אב"ד בתל אביב וחתנו של הרב נפתלי הרץ הלוי - רבה של יפו. בית הכנסת הוקם ברחוב הירקון, על מגרש שתרמה העירייה ובמימונה החלקי. כל מנהגי בית הכנסת היו כמנהג הגר"א, ובשנותיו הטובות התפללו בו כמאתיים מתפללים קבועים. כיום בית הכנסת פעיל חלקית, מתקיימים בו שיעורי תורה, תפילות וסעודות שבת[11]
בית כנסת גאולת ישראלחב"ד הוא בית כנסת ותיק, גדול ומפואר ברחוב מרכז בעלי מלאכה, נוסד בשנת תרפ"ז1927 בית הכנסת נשא אז צביון אשכנזי כללי. התפללו בו תושבי השכונה מכל הפלגים: מסורתיים, דתיים, חילוניים וחרדים. מתחילת שנות השמונים עבר לידי חסידות חב"ד. בשנים האחרונות בית הכנסת עבר שיפוץ וחודש בהשקעה גדולה.
"איחוד שיבת ציון" ברחוב בן-יהודה - נוסד על ידי יוצאי גרמניה בשנת ה'תרצ"ח (1938). בית הכנסת משמש גם כמרכז קהילתי לחבריו. בהקמתו הודגש "מטרת אגודתנו היא לדאוג לחבריה שיסתדרו בארץ בקרב היישוב העברי, וימצאו הספקה גמורה לצרכיהם בענייני דת, לאומיות, תרבות ועזרה סוציאלית"[17]. במסגרת בית הכנסת מתקיימת פעילות תורנית ותרבותית ענפה לחוגי המתפללים, כולל הפעלת תנועת נוער, כולל אברכים פעיל, ובזמנה פעלה בו חברה קדישא מקומית.
בית הכנסת "יבנה" היה המרכז החסידי הגדול בעיר במשך שנים ארוכות. הוא נוסד בשנות השלושים, והתפללו בו רבנים ואדמו"רים רבים, שאף נהגו לטבול במקווה שלצידו.
בית כנסת "פועלי צדק"-בית כנסת אשכנזי, מתפללים בו בנוסח ספרד, מרכזי לשכונות דרום תל אביב, צ'לנוב, נוה שאנן, פלורנטין ושפירא. נוסד בשנת 1935 כצריף. בנין קבע קיים משנת 1940. בשנות השיא אכלס כ-350 מתפללים ושימש כשטיבלאך של האזור. התקיימו בו שעורי תורה רבים במשך היום. ב-30 השנים האחרונות חלה הידרדרות במספר המתפללים וכיום ישנו רק מנין אחד לכל אחת מהתפילות, חוץ מתפילת מנחה. כרבני בית הכנסת מכהנים בני משפחת מובשוביץ הרב דניאל עד 1974 ובנו רב צבי מאז.
ישיבת "בית יוסף - נובהרדוק" הוקמה בשנת ה'תרפ"ט (1929) על ידי הרב הלל ויטקינד, מתלמידי ישיבת נובהרדוק הליטאית, שייסד הרב יוסף יוזל הורוביץ (ה"סבא" מנובהרדוק). הוקמה ברח' דבורה הנביאה (כיום רחוב זלמן שניאור), ולאחר מכן עברה לרחוב ברדיצ'בסקי. למדו בה עשרות בחורים שעלו מאירופה. הישיבה המשיכה להתפתח עד מלחמת העולם השנייה, אז נעצרה עליית התלמידים, וכן התמיכה הכספית. מאוחר יותר נפתחה בבני ברק ישיבה בסגנון דומה, והישיבה בתל אביב נסגרה. על תלמידי הישיבה נמנים הרב בן ציון ברוק, הרב שלמה טנא, הרב שלמה דיכובסקי ועוד .
ישיבת "היכל התלמוד" הוקמה בשנת ה'תרצ"א (1931) על ידי הרב שמואל פינקל, הרב חיים זאב פינקל, בנו ונכדו (בהתאמה) של הרב נתן צבי פינקל (ה"סבא" מסלובודקה), ועמם קבוצה מבוגרי ישיבת חברון. הישיבה מוקמה בדרום העיר, בקצה רחוב יהודה הלוי, בבניין שנחכר מעיריית תל אביב. בתחילה כללה הישיבה רק כולל לאברכים נשואים, ובשנת ה' תש"א נפתחה גם ישיבה לצעירים. הישיבה החזיקה מעמד בתלאות מלחמת העולם ומלחמת העצמאות, ומנתה בשיאה כשבעים תלמידים. במשך שנים עמד בראשה הרב טוביה ליסיצין, וכיום פועל במקום כולל אברכים, המנוהל על ידי בנו - הרב דוד ליסיצין.
ישיבת "הרמב"ם ובית יוסף" שוכנת בשכונת הדר יוסף בעיר. הישיבה הוקמה עוד לפני קום המדינה על ידי רבנים שעלו מבוכרה. כיום עומד בראשה הרב יצחק אמינוב, ולומדים בה כמאה ושלושים תלמידים. בין תלמידי הישיבה בעבר היו האדמו"רים אלעזר אבוחצירא ודוד חי אבוחצירא[15].
ישיבת היישוב החדש שילבה לימוד תורה עם לימודים חוץ-תורניים. הישיבה נוסדה בשנת ה'תרצ"ז על ידי הרב עמיאל, רבה של תל אביב.
בתל אביב היו גם כוללים לאברכים נשואים, הן כאלו שגרו בעיר עצמה והן כאלן שהגיעו ללמוד בכוללים מחוץ לעיר. כזה היה כולל "בית יהודה" של הרב יחיאל מיכל פיינשטיין, חתנו של הרב מבריסק, שהתגורר בעיר והחזיק ישיבה וכולל, בהם למדו תושבי חוץ רבים. ממשיכים לפעול בעיר הכולל של משפחת קנול במלון דבורה, כולל בבית הכנסת סדיגורא ועוד.
בתי ספר ותלמודי תורה
בתל אביב היו תלמודי תורה רבים ובתי ספר לבנים ולבנות.
בית הספר הדתי הראשון בתל אביב היה בית הספר "תחכמוני". הוא הוקם תחילה ביפו, ולאחר מכן עבר לתל אביב. במשך שנים רבות הוא היה בית הספר הדתי-ציוני היחידי בעיר. בית הספר הוקם בשנת ה'תרפ"ה, על ידי רבנים ועסקנים של תנועת המזרחי. הוא כלל ארבע עשרה שנות לימוד, בחטיבה יסודית ותיכונית. נלמדו בו מקצועות היהדות, לצד לימודים כלליים. בית הספר השתכן ברחוב ליליינבלום, בבניין שנרכש בכספי תרומות שנאספו על ידי פעילי תנועת המזרחי. הוא נסגר בשנות השבעים של המאה העשרים, עקב התמעטות האוכלוסייה הדתית בתל אביב. בעיר שוכנים מספר בתי ספר ממלכתיים דתיים. מהידועים שבהם בית ספר מירון, בית ספר מוריה, ממלכתי דתי דיזנגוף.
תלמוד התורה החרדי הראשון שנוסד בעיר היה "הסתדרות החרדים", שנבנה ברחוב החשמונאים פינת מלצ'ט. מאוחר יותר הוקמו תלמוד התורה "יסודי התורה", שיועד בעיקר עבור הציבור הכללי, ו"סיני", שיועד בעיקר עבור החסידים.
אחד ממוסדות החינוך הידועים הוא תלמוד התורה של חסידי בעלז. המוסד שכן בתחילה בשכונת נווה צדק, אך הועבר אחר כך לבנין שבו התגורר האדמו"ר רבי אהרן רוקח מבעלז, ברחוב אחד העם. במוסד זה מתחנכים רבים מבני העיר, אף כאלו שלא קשורים כלל לחסידות.
תלמוד תורה ותיק וגדול בתל אביב הוא תלמוד תורה של חסידות חב"ד. התלמוד תורה נוסד בשנת 1930 ברחוב הרב קוק, וכיום שוכן בשכונת יד אליהו ומונה כ-200 תלמידים, בהנהלת הרב יוסף שמואל גרליצקי.
סמינרים ואולפנות לבנות
אחד ממוסדות הלימוד העל תיכוניים המפורסמים ביותר במגזר החרדי שוכן בתל אביב. בית הספר היסודי בית יעקב לבנות הוקם בשנת ה'תרצ"ג (1933), על ידי הרב שצ'רנסקי, בקרבת התחנה המרכזית הישנה של תל אביב. בשנת 1937 כאשר גדל בית הספר והתפתח, הקים שצ'רנסקי גם בית ספר תיכון וסמינר ללימודים על תיכוניים. כיום מפורסם "סמינר שצ'רנסקי" בקרב המגזר החרדי, ובאות ללמוד בו אף בנות מחוץ לתל אביב.
גם קבוצות חסידיות שאדמו"רן לא קבע את מקומו בתל אביב, יסדו קהילות גדולות בעיר. על קבוצות אלו נמנות חב"ד, אמשינוב, סקרנביץ, מעזריטש, רדומסק וקרלין. הידועה ביותר מקבוצות אלו היא חסידות גור, שמאות מבניה התגוררו בעיר. בשנת תרצ"ט היו בעיר 25 בתי כנסת של חסידות גור[20].
האדמו"ר שמואל אליהו טאוב, ממודז'יץ היה כנראה המנהיג החסידי הראשון שהתיישב בתל אביב. הוא עלה ארצה בשנת ה'תרצ"ה והתיישב בתל אביב, שם קיבל שם משרת רבנות. הוא הקים תחילה בית מדרש ברחוב לילינבלום, לאחר מכן ברחוב כפר גלעדי ולאחריו ברחוב דיזנגוף, בלב העיר. הרבי, שהיה מלחין מוכשר, הלחין ניגון מיוחד לרגל חנוכת נמל תל אביב. הניגון נקרא 'שמחה לארצך', ומהדהדים בו דנדוני פעמוני הגמלים והחמורים שנשאו מלט להקמת הנמל. ר' שמואל אליהו הוכתר לאדמו"ר לאחר פטירת אביו, בשנת תש"ז. לאחר שהחלו אדמו"רים אחרים לעבור לבני ברק, נשאל על ידי חסידיו מדוע לא יעבור גם הוא? "בבני ברק לא צריך אותי", ענה, "שם יש עשרות כמוני"[21]. על אף זאת גם חסידות זו עקרה לבני ברק בתשנ"ה.
האדמו"ר רבי ישראל פרידמן מהוסיאטין היה גם הוא מראשוני האדמו"רים שהתיישבו בתל אביב. הוא עלה ארצה מווינה בשנת תרצ"ז, עקב עליית הנאצים לשלטון בגרמניה והתגברות האנטישמיות באוסטריה. הוא הקים בית כנסת ובית מדרש ברחוב ביאליק. בשתים עשרה שנות חייו בארץ, המה ביתו חסידים שבאו להתייעץ עמו ולבקש ממנו ברכות ותפילות. כאשר נפטר בשנת תש"ט, המשיך חתנו - רבי יעקב פרידמן לנהל את החסידות, עד פטירתו לאחר כשמונה שנים. עם זאת, בית הכנסת של חסידי הוסיאטין קיים ופעיל עד היום.
האדמו"ר רבי אברהם יעקב מסדיגורה, שעלה לארץ בשנת תרצ"ח, התיישב אף הוא בתל אביב, לאחר שסבל בווינה מרדיפות הנאצים. האדמו"ר הקים בית כנסת ובית מדרש, בסמוך לרחוב נחמני, בהם התפללו ולמדו חסידים רבים. גם אחיו של האדמו"ר, ר' שלמה חיים פרידמן, שעסק בפעילות ציבורית ובהצלת יתומים, התגורר בתל אביב.
אדמו"ר אחר משושלת סדיגורה היה רבי מרדכי שלום יוסף פרידמן. אף הוא כדודיו התגורר בתל אביב, ובנה בה בית כנסת ובית מדרש. הוא נימק את בחירתו בתל אביב בשלוש סיבות: 1. אם אדמו"רים לא יתגוררו בתל אביב, היא עלולה להיות כעיר הנידחת, 2. בירושלים ובחיפה נשמעים פעמוני הכנסיות, מה שאין כן בתל אביב, 3. "כשיבוא המשיח יתקוטטו עליו חוגי החרדים בירושלים. אזי יבוא להנפש בביתי בתל אביב"... בית הכנסת היה במשך עשרות שנים ברחוב בצלאל יפה, והועבר אחר כך לרחוב פנקס. שם הוא עדיין פעיל, אף כי בנו וממלא מקומו של האדמו"ר, רבי אברהם יעקב פרידמן, עבר לבני ברק[22].
האדמו"ר רבי נחום מרדכי פרידמן מצ'ורטקוב עלה ארצה בתרצ"ט. הוא קבע את משכנו במרכז תל אביב, ברחוב אחד העם פינת החשמונאים, ופתח בית כנסת בביתו. גם דודו, רבי צבי אריה טברסקי, התגורר וכיהן בעיר, ולאחר פטירת אחיינו מילא את מקומו באדמו"רות.
שלושת האדמו"רים האחרונים, הנמנים עם שושלת רוז'ין, היו צועדים לעיתים יחדיו ברחובותיה של תל אביב, והדרת פניהם עוררה רגש כבוד אף מצד יהודים חילוניים לגמרי[11].
האדמו"ר רבי אהרן רוקח מבעלז, שהגיע ארצה בשנת תש"ד, קבע את משכנו ברחוב אחד העם בתל אביב. הוא נימק זאת בכך, שבניגוד לערים אחרות בארץ אין בתל אביב כנסיות נוצריות[7].
האדמו"ר מווסלוי, רבי יעקב יוסף שלמה הלפרין, עלה ארצה מרומניה ולאחר ניסיונות התיישבות שונים, השתכן בתל אביב. הוא הקים בה מרכז רוחני ועסק בפעילויות חסד והחזרה בתשובה. כיום ממשיך בנו את פעילויותיו אלו, אף שאינו מתגורר בעיר.
בתל אביב היה גם פלג של חסידות סלונים, בהנהגתו של רבי אברהם יהושע העשיל ויינברג. בהיותו בחו"ל הוא כיהן כאדמו"ר, אך כשעלה ארצה סירב להמשיך בכך ולפרנסתו פתח בית מסחר ברחוב הרצל בעיר. עם זאת, לא הזניח את הפעילות הציבורית, והיה מיוזמי הקמת תלמוד התורה החסידי "סיני"[23].
האדמו"ר מלוצק, הרב יוסף דוד קצנלנבוגן, שעלה בשנת תרפ"ח וקיבל מגרש מהעירייה ברחוב האר"י, ולבניית ביתו חיים נחמן ביאליק גייס את תלמידי גימנסיה הרצליה[7]. לאחר פטירתו בשנת תרצ"ה מונה בנו רבי אברהם כממלא מקומו, עד לפטירתו בשנת תש"ג. בשנת תש"ז, עלה בנו של רבי אברהם, ר' ברוך, שהיה אסיר ציון יותר מעשר שנים, והתיישב בבית הוריו והמשיך לנהל את בית המדרש עד לפטירתו.
רבי חיים יהודה מאיר הגר מווישווא, כיהן באדמו"רות בעיר.
בין השנים 1920 ל-1950 היה בתל אביב מרכז חסידות חב"ד בארץ ישראל. לאחר מכן עבר מרכז החסידות לכפר חב"ד. עם זאת ארגון צעירי אגודת חב"ד נשאר במקום עד לשנת 1988.
החסידים הנהיגו בתל אביב את טקס "שירת הים". בליל שביעי של פסח היו נוהרים אלפי איש ובראשם האדמו"רים אל עבר חוף הים, בדרך כלל בסוף רחוב אלנבי. שם היו פותחים בקריאה נרגשת של שירת משה ובני ישראל, אותה שרו - על פי המסופר בתורה - כאשר נבקע ים סוף והם חצו בתוכו בחרבה. עד היום מתקיים טקס זה, אם כי מספר המשתתפים בו פחת במשך השנים עקב התמעטות היהודים האורתודוקסים בה[11].
כאמור, תהליך ההגירה השלילית לא פסח על הקהילות החסידיות. אף כי עדיין ישנם מספר אדמו"רים המפעילים בעיר בתי כנסת ומוסדות חסד ותורה, וכן מספר אדמו"רים הפועלים בעצמם בתל אביב כמו האדמו"ר מווסלוי והאדמו"ר מקוז'ניץ. בשנים האחרונות התיישב בעיר רבי אפרים דב טייטלבוים, האדמו"ר מהוסאקוב, שהתיישב בבית הכנסת של חמיו, רבי משה לופוביץ' האדמו"ר מבוקרשט, וכיום בבית הכנסת של חסידות בוהוש בשדרות רוטשילד. הוא מפעיל במקום הכנסת אורחים ובית תמחוי. גם ביפו נותר אדמו"ר אחד, הרבי מביטשקוב[24]. כמו כן קיימות עד היום קהילות של חסידות גור חסידות בעלז וחסידות חב"ד.
היהדות האורתודוקסית בתל אביב כיום
על המתחולל כיום בתחום חיי הדת בתל אביב חלוקות הדעות. רבה של תל אביב, הרב ישראל מאיר לאו, טוען כי בעבר פעלו בעיר כשבע מאות בתי כנסת, וכיום ישנם 545 בתי כנסת פעילים, מחציתם פעילים אף בימות החול. מאידך יש המבחינים בין המתרחש בחלק מהשכונות, כגון יד אליהו, שכונת שפירא, קריית שלום, תל כביר והתקווה, שם קיימת התעוררות דתית ובתי הכנסת פעילים ושוקקים, לבין המתרחש במרכז העיר, שם קיימת שקיעה דתית ובתי הכנסת עומדים שוממים. הדעות חלוקות גם בשאלה מה לעשות לנוכח המצב. לדעת הרב הראשי לישראל לשעבר, יונה מצגר, כדאי לסגור בתי כנסת שפעילותם במצב של גסיסה מתמשכת ולצרף מתפללים מכמה בתי כנסת שכאלו לבית כנסת פעיל אחד. לעומתו סבור רבה של תל אביב, ישראל מאיר לאו, כי אין להחפז בסגירת בתי כנסת, אף אם פעילותם חלקית ביותר, משום שתמיד עשוי המצב להשתפר, מתפללים חדשים עשויים להצטרף ולבתי הכנסת תהיה עדנה[25].
במספר שכונות בצפון העיר אין כלל בניין קבוע של בית כנסת, והנושא נמצא בתהליכים שונים של אישורים או במאבקים בין קבוצות שונות של תושבים. ברמת אביב ג' הוקצה מגרש לבית כנסת אבל בנייתו מתעכבת זמן רב בשל התנגדות השכנים. בתל ברוך צפון הונחה אבן-פינה לבית כנסת ב-2008. שכונות נוספות שבהן מתוכננת בניית בית כנסת הן כוכב הצפון, רמת אביב החדשה ואזורי חן[26].
כתשע מאות חנויות ובתי עסק מצוידים בתעודת כשרות של הרבנות, וכמה עשרות מהם מצוידים אף בכשרות למהדרין[6]. בעיר ישנם כעשרים מקוואות טהרה המותחזקים על ידי הרבנות הראשית לתל אביב.
חסידות גור, שהייתה מהחסידויות הגדולות בעיר, עדיין קיימת ופעילה. במרכז העיר קיימים ארבעה בתי כנסת של החסידות. החסידים אף הקימו שכונה בצפון העיר - קריית הרי"ם לוין, בה מתגוררות כמאתיים משפחות גוראיות. בסמיכות לשכונה נמצאת ישיבת חידושי הרי"ם.
חסידות חב"ד אף היא מהקהילות הוותיקות והגדולות בעיר, מפעילה כ-30 בתי כנסת בכל רחבי העיר, 20 סניפי בית חב"ד, תלמוד תורה, רשת גני ילדים ושתי ישיבות. רב ושליח חב"ד בתל אביב המכהן גם כרב לב תל אביב הוא הרב יוסף שמואל גרליצקי שמונה בתחילת שנות השמונים לרב בית כנסת גאולת ישראל שבגינת שיינקין.
מספר ישיבות של הזרם הדתי-לאומי פועלות בעיר, בהן ישיבת מעלה אליהו, ישיבת עטרת נחמיה, ישיבת עוז ואמונה, ישיבת אורות שאול וישיבת לב תל אביב. ביפו הוקמה ישיבת ההסדר "שירת משה", מטעם עמותת 'מאירים ביפו' ובה לומדים (בתחילת 2017) כמאה תלמידים. הישיבות משמשות כמרכז לגרעינים תורניים-חברתיים המונים לרוב עשרות משפחות בכל גרעין. ביפו פועלת מדרשת יפו לנשים.
מספר מרכזי תרבות-יהודית של הזרם הדתי-לאומי פועלים בעיר בשנים האחרונות. ביניהם המקום המשמש כמרכז תרבות ורוח ומרכז שורשים.
לקהילת חסידי בעלז מוסדות דת רבים פעילים. בתלמוד התורה של הקהילה לומדים כמאה וחמישים תלמידים (נכון ל-2009). מוסדות נוספים של החסידות הם כולל אברכים, מקווה ומאפיית מצות.
אחת הקהילות המתפתחות בעיר היא קהילת "אביר יעקב" של הרב מרדכי אוירבך, בנו של הרב שלמה זלמן אוירבך. הקהילה מורכבת מבעלי תשובה ותיקים וחדשים, רובם מתגוררים במרכז העיר, ברחובות הסמוכים לרחוב אבן גבירול ולרחוב דיזנגוף (ריכוז גדול של חוזרים בתשובה קיים גם באזור רחוב שינקין). מוסדות הקהילה מונים ישיבה, שני כוללים, בית כנסת מרכזי ותלמוד תורה[27][28]
קהילה ייחודית נוספת היא חסידות ווסלוי. לקהילה בית כנסת וכולל. האדמו"ר עוסק רבות בפעילות של לימוד והנחלת ערכי היהדות לתושבי העיר החילוניים. קהילתו של האדמו"ר מקוז'ניץ המתגורר לסירוגין בתל אביב ובבני ברק, עוסקת אף היא בפעילות של החזרה בתשובה.
הגירה חיובית של חרדים אל העיר היא תופעה שקיימת במידה מועטה ביותר. המדובר בדרך כלל, בקבוצות של גרעינים תורניים, או של רשת הכוללים של קרן וולפסון. לקבוצות אלו מספר שלוחות בעיר, אך גם כאן מדובר בזוגות צעירים הבאים לתקופה קצרה ו"בורחים" חזרה לחממה דתית או חרדית. גרעין כזה קיים בשכונת יד אליהו, והוא מנוהל על ידי בנו של הרב ישראל מאיר לאו.
בשנת תשס"ז הקים הרב יעקב שלמה לוי את "מכון תל אביב של מעלה" העוסק בתיעוד תל אביב הדתית ואישיה. המכון מפרסם בקביעות מאמרים על תל אביב הדתית בעבר, בעיתון "המודיע", ובסיון תשס"ט אף הוציא לאור יחד עם "המודיע" חוברת בת 124 עמ' לציון 100 שנה לתל אביב. מקור המידע הוא ממשפחות השולחות למכון סיפורים משפחתיים היסטוריים ומאמרי זיכרון, כמו גם תמונות מן העבר, לשם שימור דמויות אבותיהן שומרי המצוות שגרו בתל אביב.
לקריאה נוספת
מיכל גלטר, שטריימל בדיזנגוף: חצרות חסידיות והמרחב הדתי בתל אביב 1965-1940, מרכז זלמן שזר, 2023.
