PROFILPELAJAR.COM

חיים הַזַז
	חיים הזז, 1942
לידה	16 בספטמבר 1898; סידורוביצ'י, האימפריה הרוסית
פטירה	24 במרץ 1973 (בגיל 74); ירושלים, ישראל
מדינה	ישראל
מקום קבורה	בית הקברות היהודי בהר הזיתים
שפות היצירה	עברית
בן או בת זוג	יוכבד בת-מרים (1923–1926); אביבה הזז (1951–1973) ;
מספר צאצאים	1
פרסים והוקרה	פרס ישראל (1953); פרס ביאליק (1970); פרס ניומן (1966); אזרח כבוד של ירושלים ;
	www.hazaz.org.il

חיים הַזַז^[1] (כ"ט באלול תרנ"ח, 16 בספטמבר 1898, סידורובִיצ'י, פלך קייב, האימפריה הרוסית (אוקראינה) – כ' באדר ב' תשל"ג, 24 במרץ 1973, ירושלים) היה סופר ומחזאי עברי, איש רוח והגות, מהבולטים בדורו ומנהיג תרבותי. חתן פרס ישראל לספרות הראשון, בשנת תשי"ג (1953).

ביוגרפיה

עד עלייתו לארץ ישראל

חיים הזז נולד לצביה ולאריה הזז בכפר סידורובִיצ'י, באזור קייב (כיום אוקראינה). אביו עבד כמפקח עבודה של כריית עצים, ולפיכך, המשפחה התגוררה בבקתה מבודדת ביער. חוויות ילדותו ונוף היער שימשו את הזז לכתיבת אחת מיצירות המופת של הספרות העברית במאה ה-20, "ביישוב של יער". אמו מתה כשהיה בן שש, והוא גדל בבית סבתו מצד אביו, שם התחנך על פי המסורת היהודית. ב-1919, בפרעות בזמן מלחמת האזרחים באוקראינה, נרצחו בני משפחתו, מה שהשפיע על הרגשת בדידותו^[2].

כשהיה בן 16 פרצה מלחמת העולם הראשונה, והוא עבר ללמוד לימודים כלליים בקייב, בחרקוב ובמוסקבה. בסוף 1920 ברח הזז, דרך נמל סבסטופול, אל איסטנבול. הזז שהה בטורקיה כשנתיים בקרב חלוצים שעברו הכשרה לקראת עלייה לארץ ישראל במושבה "מסילה חדשה", ולימד אותם עברית. באביב 1923 עבר הזז לפריז, שם פרסם את יצירותיו הראשונות בפרוזה: שלושה סיפורים על אודות המהפכה הרוסית, שהתפרסמו בכתב העת "התקופה", וכן את הפואמה "חתן דמים", שתורגמה לאנגלית בידי ישראל מאיר לסק וזכתה לתשבחות מפי ת"ס אליוט. בעת ההיא נתמך על ידי הסוחר והנדבן אברהם יוסף שטיבל^[2].

בקיץ 1928 ביקר בברלין, שם היה עד לצמיחת התנועה הנאצית, חש באסון הממשמש ובא, ושם הגה את הרעיון לכתיבת מחזהו בקץ הימים. מחזה זה נכתב רק מאוחר יותר, אחרי עלייתו ארצה, וראה אור לראשונה ב-1933.

לאחר עלייתו לארץ ישראל

באביב 1931 הזז עלה ארצה, ולאחר חודשים אחדים השתקע בירושלים. במשך שנות השלושים והארבעים, נדד בין שכונות ירושלים השונות. כך התוודע מקרוב אל עדות ישראל השונות, ובייחוד אל בני תימן, שחי בתוכם. בהשראתה של אותה תקופה מסעירה, הוא כתב את שני הרומנים הגדולים מחיי התימנים, 'היושבת בגנים' ו'יעיש'. לאורך שנות השלושים והארבעים, הזז פרסם את סיפוריו בעיקר במוספים הספרותיים של העיתונים "דבר" ו"הארץ" וכן בכתב העת של אגודת הסופרים, "מאזנים". בשנת 1942 ראה אור בהוצאת עם עובד קובץ סיפוריו של הזז 'ריחיים שבורים', ספר הפרוזה הראשון שנדפס בהוצאה זו, בהזמנתו של ברל כצנלסון.

בשנת 1948, נפל בנו היחיד, נחום (זוזיק) הזז (1928–1948), בקרב על הר הצופים (לזכרו יצא הספר "מכתבי תש"ח ושניים מציוריו של זוזיק (נחום הזז)", תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשל"ה-1975).

בשנת 1950, ראתה אור מהדורה מחודשת של המחזה 'בקץ הימים' ובאותה שנה הוא הועלה בפעם הראשונה על ידי תיאטרון הבימה, בבימויו של שמעון פינקל ובכיכובם של יהושע ברטונוב, אהרן מסקין ורפאל קלצ'קין. הפקה שנייה של המחזה הועלתה על ידי תיאטרון הבימה בשנת 1972, בבימויו של דוד לוין.

בשנת 1958, פרסם הזז את קובץ סיפוריו 'חגורת מזלות'. הסיפור "אופק נטוי", הפותח קובץ זה, נכתב בעקבות רשמיו משהייתו בחבל לכיש ומגוריו הזמניים במושבי העולים. בוועידה של אגודת הסופרים העברים שנערכה בשנת 1962, נשא את הזז את נאומו "הסופר והמציאות", שבו הטיח ביקורת קשה על דמותה הרוחנית של מדינת ישראל. הנאום עורר פולמוס גדול והביא, בין היתר, לדו-שיח פומבי בין חיים הזז לבין ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון. תמצית של הדיון ביניהם נדפסה מאוחר יותר בחוברת: 'דו-שיח על המדינה והספרות'.

ב-1967, חיבר את המנשר על איחוד ירושלים ושחרורה. נאומיו של הזז והופעותיו הפומביות ערב המלחמה ולאחריה, היו בעלי השפעה רבה על הלך הרוח בציבור הישראלי. באותה שנה אף חתם על מנשר הייסוד של "התנועה למען ארץ ישראל השלמה" והיה חבר בה.

ב-1968 ראתה אור בהוצאת עם עובד המהדורה המתוקנת של כל כתבי חיים הזז, ב-12 כרכים. במשך למעלה משנתיים ערך הזז את כתביו, קיצץ ושינה, הרחיב ותיקן, וביקש להביא לפני הקורא העברי את יצירתו, כשהיא נקייה מפגמים ומותאמת לרוח הזמן. במהדורה זו, ראה הזז את אחת מפסגות יצירתו. עם זאת, חוקרי ספרות אחדים ביקרו את עריכת הכתבים, וסברו שהזז שגה במקרים מסוימים כשהחליט לשנותם.

משנת 1970 ועד לפטירתו הוא כיהן כנשיא אגודת הסופרים העבריים, והיה חבר הנהלה במוסדות תרבות רבים בישראל.

עזבונו

בביתו שברחוב חובבי ציון 18 בירושלים, שוכנת מאז 1983 יד למורשת חיים הזז, המפעילה ארכיון ומוזיאון ספרותי. בחורף 2020, הועתק חדר העבודה שלו מדירתו אל משכנות שאננים, שם הוא מוצג לציבור הרחב, יחד עם ספרייתו העשירה וחפצי אמנות שונים מאוספיו.

חמש שנים לפני מותו, הפקיד הזז בכספת בנק לאומי בירושלים את יצירותיו שלא פורסמו ואת צוואתו, בה דרש להשמיד את רוב כתבי היד, ולתת לאשתו אביבה להחליט בנושא.^[2]

הזז הותיר אחריו עיזבון ספרותי גדול, הכולל כתבי יד שטרם ראו אור בדפוס. חמישה כרכים מן העיזבון ראו אור בעריכתה של אלמנתו, אביבה הזז. מאז פטירתה בשנת 2019, עריכת הכתבים והוצאתם לאור נעשית על ידי חברי עמותת יד למורשת חיים הזז, שבידיה מופקד כיום העיזבון.

רבות מיצירותיו של חיים הזז תורגמו לשפות אחדות, ובהן סיפורו הנודע, "הדרשה" שתורגם לאנגלית, יידיש, ערבית, סינית, איטלקית, שוודית וגרמנית. תרגומו לצרפתית של הרומן 'בקולר אחד' זכה לשבחיו של נשיא צרפת, שארל דה גול.

בשנת 2024 הופיע רומן הביכורים של הזז, "ביישוב של יער", בפעם הראשונה במלואו, בהוצאת "יד למורשת חיים הזז". הוצאתו לאור של ספר זה, יותר מ-90 שנה לאחר שנכתב, התאפשרה הודות לגילוי כתב היד המקורי בכספת בנק בירושלים, ומציאת עותק נדיר של הספר עם תיקונים בכתב ידו של הסופר בפריז^[2].

פרסים והוקרה

הספר 'ריחיים שבורים' זכה בשנת 1942, בפרס ביאליק לספרות יפה (יחד עם שאול טשרניחובסקי).
בשנת 1953 זכה בפרס ישראל לספרות עברית.^[3]
בשנת 1954, כתב הזז את מגילת היסוד של יד ושם, לבקשתו של נשיא המדינה, יצחק בן צבי. המגילה הוקראה בטקס החגיגי שנערך בירושלים, עם הנחת אבן הפינה לאתר הזיכרון הלאומי לשואה.
הזז היה ממייסדי האקדמיה ללשון העברית, וחבר כבוד בה משנת 1961.
ביום השלישי למלחמת ששת הימים, הזז התבקש על ידי ראש עיריית ירושלים, טדי קולק, ל. המנשר הוקרא בטקס קצר שנערך באולם העירייה, שעות אחדות לאחר שהמערכה על ירושלים הוכרעה.
ביום העצמאות 1968 נמנה עם משיאי המשואות.^[4]
ב-1969, הוענקה להזז אזרחות כבוד של ירושלים לכל ימי חייו.
ב-1970, זכה בפרס ביאליק, בפעם השנייה בחייו.
הזז קיבל תוארי דוקטור לשם כבוד מהסמינר התאולוגי היהודי בניו יורק (המוסד העליון של התנועה הקונסרבטיבית), מדרופסי קולג' בפילדלפיה ומהאוניברסיטה העברית בירושלים.
על שמו נקראו בית הסופר בירושלים ורחובות בישראל.

הנצחה

ב- 17 באפריל 1996, הנפיק השירות הבולאי סדרה של 14 בולי דאר שנקראה "סופרים עבריים בדורות האחרונים", שעליהם דיוקנאות של 12 סופרים, ביניהם חיים הזז, ו-2 סופרות. כל בול בסדרה שויך לאישיות אחת. האמנית רות (בקמן) מלכא עיצבה את הבול שהוקדש לו ושמה גם-כן הופיע על הבול עצמו.^[5]

רחובות בערים הבאות בישראל נושאים את שמו: תל אביב, ירושלים, חיפה, ראשון לציון, פתח תקווה, הרצליה, באר שבע, נתניה, רעננה, אור עקיבא

השפעתו

עקבות יצירתו של חיים הזז ניכרים בכתיבתם של סופרים ישראליים רבים, ובהם ס. יזהר ואהרן מגד.^[6] יש חוקרים הטוענים שרבים מהיוצרים של התנועה הכנענית, הושפעו מספריו הראשונים של חיים הזז. ובמיוחד ספרו "חתן דמים", ספר הנסמך על התנ"ך אך הנכתב כולו בקולה של אישה (בידי סופר זכר) ואינו נאמן למונותאיזם כאידאולוגיה, שני חידושים בספרות העברית של אותה תקופה.^[7]

חוג ידידים

חוג ידידיו של חיים הזז כלל אמנים רבים, ובהם סופרים דוגמת יצחק דב ברקוביץ' וזלמן שניאור, ציירים ובהם פנחס ליטבינובסקי, אביגדור סטימצקי ויוסל ברגנר וכן שחקני תיאטרון ובהם אהרן מסקין וחנה רובינא. אחד מידידיו הקרובים היה המסאי והעורך ישראל כהן. הוא היה מקורב גם למשוררים וסופרים צעירים ממנו, ובהם זרבבל גלעד ואהרן אפלפלד ועודד אותם בצעדיהם הראשונים בעולם הספרות.^[8]

יצירתו

מוטיבים חוזרים ונשנים ביצירותיו הם מהפכות התרבות שעברו יהודים במקומותיהם השונים, פער הדורות, הכיסופים לגאולה ומשבר האכזבה מהם. יצירותיו של הזז יצאו באסופות שונות, במהדורות רבות, מבחרים למיניהם וכינוסים שונים, בעיקר בשביל מערכת החינוך.

יצירותו של הזז כתובה בשפה גבוהה, כפרוזה וכשירה^[2].

ספריו

בישוב של יער, רומן, תל אביב: הוצאת שטיבל, תר"ץ 1930.
ריחיים שבורים, סיפורים, תל אביב: הוצאת עם עובד, תש"ב 1942.
היושבת בגנים, רומן, תל אביב: עם עובד, תש"ד 1944.
אבנים רותחות, סיפורים, תל אביב: עם עובד, תש"ו 1946 - בקובץ זה נכלל סיפורו הידוע "הדרשה".
יעיש, רומן, תל אביב: עם עובד, תש"ז-תשי"ב 1947–1952 - ארבעה כרכים.
בקץ הימים, מחזה בשלוש מערכות, תל אביב: עם עובד, תש"י 1950.
צל הפוך, תל אביב: עם עובד, תשט"ו 1955.
דלתות נחושת, סיפור, תל אביב: דבר, תשט"ז 1956.
חגורת מזלות, סיפורים, תל אביב: עם עובד, תשי"ח 1958.
חתן דמים, ציורים: רות צרפתי, תל אביב: מחברות לספרות, תש"ך 1960.
בקולר אחד, תל אביב: עם עובד, תשכ"ג 1963 - סיפור המבוסס על דמויותיהם של מאיר פיינשטיין ומשה ברזני
אבן שעות, סיפורים, תל אביב: עם עובד, תשל"ג 1973.
פעמון ורימון, סיפורים, תל אביב: עם עובד, תשל"ה 1974.^[9]
משפט הגאולה, (הביאה לדפוס: אביבה הזז), תל אביב: עם עובד, תשל"ז 1977.
פרקי מהפכה, סיפורים, (הביאה לדפוס: אביבה הזז) תל אביב: עם עובד, תשמ"א 1980
עשרה סיפורים: מבחר חדש, (ליקטו והביאו לדפוס: חיה הופמן ואביבה הזז), תל אביב: עם עובד, תשמ"ח 1988.
הדרשה וסיפורים נבחרים, תל אביב: דביר, תשנ"א 1991.
ימלא, רעננה: אבן חושן, תשס"ה 2005.
בצלן של מלכויות, תש"ע 2010.
בן המקום, הוצאת בלימה, 2020.^[10]^[11]^[12]

מבין כתביו

פנקסי עדויות חבריו לפלוגה של בנו, שנפל בקרב, על מהלך הקרבות מפי אנשי חטיבת הראל ב-1948.
יצירות גנוזות שנמצאו בעזבונו, וטרם ראו אור^[2]

חיים אישיים

בשנות העשרים היה הזז בן זוגה של המשוררת יוכבד בת-מרים. בנם היחיד, נחום (זוזיק) הזז (1928–1948), נפל בקרבות להגנת ירושלים בשנת תש"ח.

בשנת 1951 נישא לאביבה קושניר (1927–2019), אלמנתו של לוחם הל"ה, שהייתה צעירה ממנו ב-30 שנים.^[13] בשנת 1961, הם עברו להתגורר בשכונת קוממיות (טלביה) בירושלים, ובביתם הוקמה ב-1983, יד למורשת חיים הזז^[2].

הזז נפטר ב-24 במרץ 1973, שבועות אחדים בלבד לאחר שראה אור קובץ סיפוריו האחרון, "אבן שעות", ונטמן בטקס ממלכתי בבית הקברות בהר הזיתים.

לקריאה נוספת

על חיים הזז ויצירתו נדפסו מאות מאמרי בקורת, מסות, סקירות ועבודות אקדמיות. כאן מובאת רק רשימה חלקית. רשימות מלאות מובאות ברמב"י, באתר בית הספרים הלאומי.

אילת נגב, חיים הזז: אדם שידע אהבה, חי אחרת, בתוך שיחות אינטימיות, תל אביב: משכל, 1995. גרסה דיגיטלית בפרויקט בן־יהודה
שלמה דב גויטיין, "מפעלו התימני של הזז", בתוך: מנחם בן-ששון (עורך), התימנים: היסטוריה • סדרי חברה • חיי רוח - מבחר מחקרים, ירושלים: מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, תשמ"ג, עמ' 321–329 (נדפס לראשונה במולד ט, חוברת 54, תשי"ב, עמ' 311–317)
ישראל כהן, "סיפורי הזז"; "עם כתבי הזז"; "חגורת המזלות של חיים הזז"; בתוך: 'כתבים', כרך א: 'סופרים' הוצאת עקד, תשל"ו 1976, עמ' 294 - 317. וכן במהדורות השונות של כתבי ישראל כהן.
בנימין יצחק מיכלי, חיים הזז עיונים ביצירתו, הוצאת עקד, תל אביב, 1958.
דן מירון, חיים הזז, מרחביה: ספרית פועלים, הוצאת הקבוץ הארצי השומר הצעיר, 1959.
יעקב בהט, ש"י עגנון וח' הזז: עיוני מקרא, הוצאת יובל, תשכ"ב.
באלה הימים: דברים בכינוס סופרי ישראל, חיים הזז, חיים גורי, אבא קובנר, אברהם קריב, משה שמיר, אגודת הסופרים העבריים במדינת ישראל, תל אביב, תשכ"ז, 1966.
דב סדן, דן לאור, (עורכים), מאסף מוקדש ליצירת חיים הזז, אגודת הסופרים העבריים בישראל, ירושלים, תשל"ח, 1977.
נורית גוברין, "מהפכת אוקטובר בראי הספרות העברית" ; סיפורי-המהפכה כסוג ספרותי", בתוך: 'מפתחות', הוצאת הקיבוץ המאוחד ואוניברסיטת תל אביב, תשל"ח 1978. על סיפורי-המהפכה של הזז.
מלכה שקד, "’אדם מישראל’ כ’אדם מיוחד’ ו’מופלא’': לשאלת האפיון בסיפורי הזז", מחקרי ירושלים בספרות עברית ט"ז, תשנ"ז 1997. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
אבינעם ברשאי, "חיים הזז: הסופר, הדרשן והנואם", מחקרי ירושלים בספרות עברית ז, תשמ"ה 1985. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
אליעזר שביד, "בין סיפורת לנאום: על המסר הרעיוני של יצירת הזז", דבר, אוקטובר 1983.
גרשון שקד, "כל אדם מישראל שאין בו גוזמא - שכור ומנוול טוב הימנו": על סגנונו של הזז, עיתון 77, 42, תשמ"ג 1983.
אהוד בן עזר, "חיים הזז: יודפא, יודקה, דרבקין, מורושקה", הארץ, אדר תשל"ג, 1973.
אהרן מגד, "כמה דברים על הזז", משא, מוסף דבר, 12, תשל"ג 1973.
הלל ברזל, "חיים הזז: מילים בגדולתן": עיון מחודש בסיפורי תימן של המספר, גזית, כ"א, תשל"א 1971.
דן לאור, "הערות ל'בקולר אחד'" לחיים הזז, מאזנים, מ"ג, תשל"ז 1977. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
איטה קאליש, "שיחות עם חיים הזז", מנורה, 1976.
הלל ברזל (עורך), חיים הזז, מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו, עם עובד, 1978
נורית גרץ, "הסיפורת של המרכז (הזז): הקשר בין ספרות לאידאולוגיה ביצירתו של הזז", בתוך: ספרות ואידאולוגיה בארץ ישראל בשנות השלושים, האוניברסיטה הפתוחה, 1988, עמ' 123–169
אילת נגב, שיחות אינטימיות, הוצאת ידיעות אחרונות, 1995, הפרק "חיים הזז - אדם שידע אהבה, חי אחרת", עמ' 64-55
דן מירון, "אף-על-פי-כן, נוע ינוע", דימוי, 23, תשס"ד 2004.
איתמר דרורי, גאולה תימנית ועבריוּת חדשה: על הרומן 'יעיש' לחיים הזז, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשע"ד 2014.
איתמר דרורי, הזז: סיפור חיים, ההוצאה לאור של מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2017.
חיים הזז – העיירה נתערערה (הרצאה ששודרה ברדיו פריז), 'דחק - כתב עת לספרות טובה', כרך י', 2018.
חיים הזז – כרם נצור: פרקים מתוך רומן ירושלמי גנוז (ההדיר: גיל וייסבלאי), בתוך 'דחק', כרך י"ג, 2021.
חיים הזז – בַּמַחֲנִים (ההדיר מכתב־היד: גיל וייסבלאי), דחק, כרך טו', 2022.