על כל המדינות וגופי השידור המשתתפים בתחרות הזמר של האירוויזיון מוטלת מערכת מפורטת של חוקים וחובות אשר עליהם לעמוד בהם. חוקים אלה, אשר מנוסחים על ידי איגוד השידור האירופי ומאושרים על ידי הוועד המנהל של האירוויזיון, מפורסמים מדי שנה לקראת התחרות הבינלאומית. חוקי התחרות בדרך כלל מתווים אילו שירים זכאים להשתתף, את פורמט התחרות, את שיטת ההצבעה וחשיפתה בתחרות, את ערכי התחרות הכלליים ואת זכויות ההפצה והשידור בטלוויזיה, ברדיו ובשירותי הזרמת המדיה השונים.
מאז ההפקה הראשונה של התחרות, אירוויזיון 1956, השתנו כלליה לאורך השנים.
מבנה כללי
תחרות הזמר של האירוויזיון היא תחרות שירים בינלאומית הנערכת בין מדינות החברות באיגוד השידור האירופי. לרוב, המדינות המשתתפות הן אלו הממוקמות בגבולות אזורי השידור של האיגוד, וחברות במועצת אירופה. כל מדינה מיוצגת על ידי גוף שידור, ציבורי או פרטי, השייך לה. כל גוף שידור המשתתף בתחרות מגיש שיר מקורי שייצג את מדינתו, המבוצע בשידור חי בטלוויזיה וברדיו ומשודר דרך רשתות האירוויזיון והאירורדיו (Euroradio) של איגוד השידור האירופי, בהפקה הנערכת באחת המדינות המשתתפות. לאחר הופעת כל השירים, כל מדינה משתתפת מעניקה את הצבעותיה לביצועי שאר המדינות, והשיר שקיבל את מרב הנקודות בסוף התחרות מוכרז כמנצח.[1]
כל תחרות מורכבת בדרך כלל משלושה חלקים המועברים בשידור חי לאורך שבוע אחד בחודש מאי. שני חצאי גמר מתקיימים בימי שלישי וחמישי של "שבוע האירוויזיון", ואחריהם הגמר ביום שבת.[2] כל מדינה משתתפת מתחרה באחד משני חצאי הגמר על פי חלוקה אקראית, למעט המדינה המארחת של התחרות באותה שנה וחמש המדינות הגדולות (Big Five) – גרמניה, צרפת, איטליה, ספרד והממלכה המאוחדת – אשר עולות ישירות אל גמר התחרות, בהיותן המממנות הגדולות ביותר של התחרות.[3] מכל חצי גמר מעפילות עשר מדינות, שמצטרפות למדינה המארחת ול"חמש הגדולות" בגמר; בסך הכול 26 מדינות מתחרות בגמר, אלא אם כן המדינה המארחת היא גם חלק מ"חמש הגדולות", ובמקרה זה 25 מדינות מתחרות בגמר.[1]
הצבעותיה של כל מדינה בתחרות מורכבות משני חלקים – צופים וחבר שופטים: צופי התחרות בטלוויזיה ומאזיניה ברדיו יכולים להצביע לשיר האהוב עליהם בטלפון או במסרון, או דרך אפליקציית האירוויזיון הרשמית (כאשר כל ההצבעות משוקללות יחד כדי לקבוע את עשרת השירים המובילים בקרב המצביעים באותה מדינה); כמו כן, חבר שופטים של חמישה אנשי מקצוע בתחום המוזיקה, הנבחר על ידי גוף השידור של המדינה המשתתפת, מדרג את כל השירים בתחרות כדי לקבוע את עשרת השירים המובילים שלהם.[4] לאחר הצבעות המדינות, כל מדינה מוסרת את נקודות הצופים ונקודות חבר השופטים שלה, כאשר מכל קבוצה ניתנות 1–8, 10 ו-12 נקודות, מהשיר שדורג ראשון ומטה.[1] בחצי הגמר שיטת הניקוד שונה, והניקוד של כל מדינה ייקבע רק על סמך הצבעות הציבור. כלומר, הציבור בלבד קובע אילו מדינות יעפילו לגמר מחצאי הגמר.[5]
התחרות היא אירוע ללא כוונות רווח, והמימון עבור ההפקה מדי שנה מגויס בדרך כלל מדמי ההשתתפות שכל גוף שידור משתתף חייב בהם, המשתנים ממדינה למדינה לפי גודלה ונתוני הצפייה שלה בתחרות, וכן ממימון של המדינה המארחת, גוף השידור שלה והעיר המארחת. בנוסף, התחרות ממומנת גם מהכנסות מסחריות מנותני החסות לתחרות, ממכירות כרטיסים, מההצבעות הטלפוניות וממרצ'נדייז.[6]
הזכאות להשתתף בתחרות מוגבלת למדינות שהן חברות פעילות באיגוד השידור האירופי, המורכב מגופי שידור השייכים למדינות הממוקמות בגבולות אזורי השידור של האיגוד, או חברות במועצת אירופה.[7] גם גופי שידור עמיתים עשויים להיות רשאים להשתתף בתחרות, אם יקבלו אישור מהוועד המנהל של התחרות.[8]
ארגון התחרות
התחרות מאורגנת על ידי איגוד השידור האירופי (EBU), יחד עם גוף השידור של המדינה המארחת, ומפוקחת על ידי הוועד המנהל מטעם כל גופי השידור של המדינות המשתתפות, אשר כל אחד מהם מיוצג על ידי ראש משלחת נבחר.[9] ראש המשלחת של כל מדינה אחראי להוביל את המשלחת באירוע, והוא איש הקשר של המדינה עם ה-EBU. בדרך כלל משלחת של מדינה כוללת ראש תחום עיתונות, את משתתפי התחרות, את כותבי השירים והמלחינים, את מבצעי הרקע ואת פמליית האמן, וגודלה נע בין 20 ל-50 איש, בהתאם למדינה.[10] נהוג כי כל ראשי המשלחות נפגשים בחודש מרץ, טרם קיום התחרות, כדי לקבל מידע מפורט על האירוע, מיקומו, עיצוב הבמה, התאורה והקול, כדי שיוכלו להתכונן בצורה הטובה ביותר עם השיר שלהם לתחרות, וכן פרטים על ארגון האירוע, בהם אפשרויות התחבורה והלינה.[11]
משקיפים ומפקחים
הליך ההצבעה של התחרות מנוהל על ידי משקיף הממונה על ידי ה-EBU, אשר אחראי לוודא שכל הנקודות ניתנות בצורה ובסדר הנכונים. תפקיד זה היה מזוהה באופן עקבי עם התחרות מאז ראשיתה, והתפתח לתפקיד המפקח על התחרות בהווה, האחראי גם לפקח על ארגון התחרות מטעם ה-EBU, על אכיפת חוקיה ועל מעקב אחר המשדרים הטלוויזיוניים בזמן אמת.[12] מאז 2011, המפקח על התחרות בפועל מקבל סיוע מהמפקח על האירוע (Event Supervisor), האחראי על עניינים אחרים הקשורים לאירוע ומשמש מתאם עבורם, מטעם ה-EBU.[12]
בטבלה שלהלן מפורטים המפקחים בפועל והמפקחים על האירוע לאורך שנותיה של התחרות:
הוועד המנהל של התחרות, הקרוי רשמית Reference Group ("קבוצת ההתייחסות"), מייצג את כלל המדינות המשתתפות בתחרות. הוועד, המורכב בין היתר ממנהלים בכירים וממפיקים בארגונים שונים החברים ב-EBU, מקיים פגישות ארבע עד חמש פעמים בשנה, ותפקידו לאשר את פורמט התחרויות ושינויים בו, להבטיח את מימון התחרות, לפקח על המיתוג שלה, להעלות את מודעות הציבור ולהשגיח מדי שנה על ההכנות מול גוף השידור של המדינה המארחת.[13]
הוועד מורכב מיושב ראש, שלושה חברים נבחרים מבין ראשי המשלחות, המפיקים בפועל של גוף השידור השייך למדינה המארחת באותה שנה וכן של שתי המדינות הקודמות שאירחו, עד לשני חברים מוזמנים נוספים (עם יכולת וניסיון רלוונטיים), והמפקח בפועל של התחרות.[14] יושב הראש הנבחר שייך בדרך כלל לגוף שידור חבר ב-EBU שלא משתתף בתחרות, מה שמבטיח נייטרליות מסוימת של התפקיד.[13]
נכון לפברואר 2023, חברי הוועד הנוכחיים הם:[14][15][16]
חוקי התחרות קובעים אילו שירים זכאים להתחרות. מכיוון שהתחרות מיועדת ליצירות חדשות, וכדי למנוע ממתמודד כלשהו להשיג יתרון ביחס למתמודדים אחרים, מארגני התחרות בדרך כלל קובעים את המועד ממנו ניתן לפרסם שירים כדי שיהיו זכאים להשתתף בתחרות.[4] בשנים האחרונות נקבע בחוקי התחרות כי תאריך זה יהיה 1 בספטמבר בשנה שלפני התחרות, אולם מועד זה היה שונה לאורך השנים, ובעבר הוא נקבע אף מספר שבועות לפני התחרות.[4][17] בעבר, נאסר על פרסום מסחרי של שירים המשתתפים בתחרות עד לאחר הגמר, אולם תנאי זה אינו קיים עוד, ועם התקדמות הטכנולוגיה וצמיחת שירותי הסטרימינג המקוונים, שירים מתפרסמים באופן קבוע ברשת, בכל רחבי העולם, וכיום הם מועלים גם באתר הרשמי של האירוויזיון ובפלטפורומות השונות שלו ברשתות החברתיות, טרם התחרות.[18]
בשנותיה הראשונות של התחרות לא היו קיימים חוקים בנוגע לאורך השירים המשתתפים, אולם בעקבות מחאות כבדות על השיר האיטלקי באירוויזיון 1957, "Corde della mia chitarra", שאורכו עמד על 5:09 דקות, מארגני התחרות אשררו חוק חדש שלפיו האורך המקסימלי של שיר יהיה שלוש דקות; תקנה זו נמצאת בתוקף עד היום.[19]
מעולם לא הייתה התייחסות בחוקי האירוויזיון ללאום או לארץ הלידה של האמנים המתחרים; רבות מהמדינות המשתתפות שלהן אוכלוסייה קטנה, כדוגמת לוקסמבורג או מונקו, יוצגו פעמים רבות על ידי אמנים ומלחינים ממדינות אחרות, וכן כמה מזוכי התחרות היו בני לאום שונה או נולדו במדינה אחרת משהם ייצגו בתחרות.[17][20]
בכל הופעה יכולים להשתתף לכל היותר שישה אנשים בלבד על הבמה, ונאסר על בעלי חיים להופיע.[4] מאז 1990, על כל המבצעים בתחרות להיות בני 16 לפחות ביום הגמר;[4] חוק זה נכנס לתוקף לאחר שבאירוויזיון 1989 שני משתתפים היו בני 11 ו-12 ביום התחרות, מה שעורר תלונות מצד כמה משאר המדינות המשתתפות.[21][22] משמעות הדבר היא שהזמרת סנדרה קים מבלגיה, שזכתה באירוויזיון 1986 בגיל 13, תישאר הזוכה הצעירה ביותר בתחרות כל עוד לא ישונה הכלל.[23][24] בשנה נתונה, מבצע בתחרות אינו רשאי להתחרות עבור יותר ממדינה אחת.[4]
מוזיקה חיה
מאז ראשית דרכה של התחרות, מוזיקה חיה הייתה חלק בלתי נפרד ממנה. על קטעי השירה העיקריים בשיר להיות מושרים בהופעה חיה על הבמה, כאשר לאורך השנים השתנה היחס בחוקי התחרות לליווי מוזיקלי מוקלט-מראש.[25]
התזמורת הייתה מאפיין בולט בתחרות מ-1956 עד 1998. שימוש בקטעי רקע מוקלטים הותר לראשונה בתחרות בשנת 1973, אך לפי חוק זה היה ניתן להקליט רק כלי נגינה שניתן "להופיע" איתם על הבמה, וכן היה צריך לעשות כך בפועל; בשנת 1997, חוק זה שונה כדי לאפשר הקלטה מראש של כל מוזיקה אינסטרומנטלית שהיא, אולם המדינה המארחת עדיין נדרשה לספק תזמורת למבצעים.[26] בשנת 1999 שונו החוקים פעם נוספת, והתזמורת הפכה לדרישה אופציונלית ממארחת התחרות; בעקבות כך, גוף השידור המארח של התחרות באותה שנה, רשות השידור הישראלית, החליט שלא לספק תזמורת כדי לחסוך בעלויות, ומשמעות הדבר הייתה שעל כל המשתתפים היה להשתמש בקטע רקע מוקלט, לראשונה בתולדות התחרות.[18][27][28] על פי חוקי התחרות כיום, על כל המוזיקה האינסטרומנטלית בשירים להיות מוקלטת מראש, ללא נגינה חיה. כלומר, אמנים מתחרים לא יוכלו יותר להשתמש בתזמורת בשיריהם לפי החוקים הנוכחיים.[4][29]
עד שנת 2020, על השירה בתחרות היה להתבצע בשידור חי, ללא קולות טבעיים מכל סוג שהוא או חיקויים ווקאליים בקטעי הרקע המוקלטים.[4] לאחר אירוויזיון 1999 נתגלה כי השיר הקרואטי שנשלח, "Marija Magdalena", כלל שירה גברית מסונתזת בליווי המוקלט – בניגוד לחוק זה. בעקבות כך נענשה קרואטיה והוחלט כי הניקוד שלה בתחרות של אותה שנה יקוצץ ב-33% עבור חישוב ממוצע הניקוד החמש-שנתי שלה לתחרויות הבאות, המשמש לקביעת המדינות שייטלו חלק בתחרויות העתידיות.[18][27][28] לקראת אירוויזיון 2021, במאמץ להפוך את התחרות לגמישה יותר לשינויים לאחר ביטולה שנה קודם לכן, וכדי לקדם את המודרניזציה של התחרות, הוחלט להתיר למתמודדים להשתמש בקולות רקע מוקלטים כתוספת אופציונלית. דוגמה לשיר כזה הוא "10 Years" של איסלנד מ-2021, בו נעשה שימוש במקהלה בחלק הגשר של השיר. באפשרות המשלחות עדיין להופיע עם קולות רקע בשידור חי, כאשר כל הזמרים הראשיים המבצעים את המלודיה של השיר, כולל הזמר/ים הראשי/ים וזמרי הרקע, עדיין מחויבים להופיע בשידור חי.[25][30]
שפה
בהיותו של האירוויזיון תחרות זמר, על כל השירים המשתתפים לכלול שירה ומילות שיר כלשהן; ביצועים אינסטרומנטליים גרידא מעולם לא הורשו להשתתף.[4] כיום השירים בתחרות יכולים להתבצע בכל שפה, בין אם טבעית או מתוכננת, כאשר לאורך שנות התחרות החוקים בקשר לכך עברו שינויים.
בין השנים 1956 ל-1965, לא היו חוקים הנוגעים לשפת השירים בתחרות, אולם עדיין כל שירי המדינות עד ל-1964 בוצעו בשפות הלאומיות שלהן. באירוויזיון 1965, שוודיה נפרדה מהמסורת הזו כאשר הופיעה באנגלית עם השיר "Absent Friend";[31] לאחר תחרות זו הוכנס חוק חדש בנוגע לשפת השירים, לקראת אירוויזיון 1966, שלפיו על שירי המדינות השונות להיות מבוצעים באחת מהשפות המוכרות על ידי כל מדינה באופן רשמי.[17][32][33]
חוק השפה בוטל לראשונה בשנת 1973, מה שאפשר לכל המדינות המשתתפות לשיר בשפה לבחירתן,[34][35] אך הוא הוכנס מחדש לפני אירוויזיון 1977. עם זאת, משום שתהליכי בחירת השירים של בלגיה וגרמניה כבר החלו טרם ההכרזה על שינוי החוק, אותן מדינות הורשו להופיע בשפה האנגלית בתחרות של אותה שנה.[36][37] חוק השפה בוטל בשנית בשנת 1999, ובתחרות באותה שנה 14 מתוך 23 השירים המשתתפים היו בשפה האנגלית.[27][28] כיום, מרבית השירים בתחרות מדי שנה מבוצעים בשפה האנגלית, בשל מעמדה כלינגואה פרנקה; באירוויזיון 2017, רק ארבעה שירים לא היו בשפה האנגלית. בעקבות ניצחונו של הזמר הפוטרוגזיסלבדור סובראל באותה שנה עם שיר בפורטוגזית, "Amar pelos Dois", חל גידול במספר השירים שאינם בשפה האנגלית באירוויזיון 2018 שנה לאחר מכן, מגמה שחזרה על עצמה באירוויזיון 2019.[38][39] באירוויזיון 2021, שלושת השירים שהגיעו ראשונים בתחרות היו כולם בשפה שונה מאנגלית, לראשונה מאז אירוויזיון 1995.[40]
עם זאת, החופש שניתן למדינות בבחירת השפה אפשר לאמנים לבצע שירים שלא היו מאושרים להם קודם לכן. מספר שירים שהתחרו בתחרות מאז ביטול החוק בשנת 1999 היו בשפות מומצאות, וכן אמנים שונים ניצלו את האפשרות כדי להופיע בשפות אחרות שאינן רשמיות בארצם, חוץ מאנגלית.[41][42][43]
משום שהתחרות מוגשת הן באנגלית והן בצרפתית, לפחות אחד ממנחי התחרות חייב לדעת לדבר צרפתית ואנגלית.[4]
סדר ההופעה
בעבר, סדר ההופעה של המדינות בתחרות היה נקבע באמצעות הגרלה אקראית, אך מאז שנת 2013, הסדר נקבע על ידי צוות ההפקה של התחרות, ומוגש לאישור המפקח על התחרות והוועד המנהל של איגוד השידור האירופי, טרם פרסומו בפומבי. שינוי זה הוכנס כדי להעניק חוויה טובה יותר לצופי התחרות, על ידי הפיכתה ל"מלהיבה יותר" ומתן האפשרות לכל המדינות להתבלט בה, תוך הימנעות מסידור של מספר שירים בסגנון או בקצב דומה אחד אחרי השני.[44] במסגרת השיטה הנוכחית, במהלך הגרלת סדר השירים בחצאי הגמר, כל מדינה שמתחרה בחצי גמר מוגרלת לחציו הראשון או השני; לאחר הגרלת כל השירים, המפיקים יקבעו את סדר ההופעה עבור חצאי הגמר.[45][46] לאחר כל אחד מחצאי הגמר, המדינות העולות לגמר מתכנסות למסיבת עיתונאים בה מוגרל מיקומן בגמר – בחציו הראשון או השני; גם בין המדינות המעפילות אוטומטית לגמר נערכת הגרלה במהלך ההכנות לגמר התחרות הקובעת באיזה חצי הן יתחרו, למעט המדינה המארחת, שמיקומה המדויק בסדר ההופעה בגמר נקבע אקראית בהגרלה נפרדת.[46][47] לאחר חצי הגמר השני מפיקי התחרות קובעים את סדר ההופעה המדויק עבור כל מדינה ומדינה בגמר. סדר ההופעה נקבע תוך התחשבות באיכויות המוזיקליות של השירים המתחרים, הביצוע על הבמה, ענייני תפאורה ותאורה, וכן שיקולי הפקה נוספים.[48]
השינוי בהליך קביעת סדר ההופעה שנעשה ב-2013 הוביל לתגובות מעורבות מצד מעריצי התחרות, כאשר חלקם הביעו חשש מאפשרות של שחיתות בהחלטות המפיקים באיזה שלב כל מדינה תופיע, בעוד שאחרים היו אופטימיים יותר באשר לשינוי.[49] מיקום ההופעה של מדינה נחשב למרכיב חשוב בפוטנציאל הזכייה שלה בתחרות, וניתוח סטטיסטי שנעשה בנושא זה הוכיח כי בהגרלה אקראית, לשירים שיופיעו בהמשך התחרות יש סיכוי גבוה יותר לזכות בניקוד גבוה יותר.[50][51] הצבתו של שיר במיקום השני בסדר ההופעה בגמר נחשבת לפגיעה בסיכוייה של המדינה לזכות בתחרות (מצב המכונה גם "קללת השיר השני"[52]), כאשר אף שיר בתולדות התחרות שהופיע במיקום זה לא זכה. עם זאת, מבין מיקומי ההופעה השונים, גם שירים במיקומים ה-16, ה-25 וה-26 בסדר ההופעה מעולם לא זכו בתחרות. שירים שהופיעו במיקום ה-17, לקראת אמצע החצי השני של הגמר, זכו בכמות הפעמים הרבה ביותר – 7 זכיות.[53]
לאורך תולדות התחרות היה שימוש במגוון מערכות הצבעה לשם קביעת דירוגם הסופי של השירים המתחרים. שיטת ההצבעה הנוכחית קיימת מאז 2023, והיא פועלת על בסיס "הצבעה עמדתית" (Positional voting).[5][54] כל מדינה המשתתפת בתחרות מעניקה את הניקוד בשני חלקים: חלק אחד מבוסס על הצבעות חבר השופטים המקצועי של כל מדינה, המורכב מחמישה אנשי מקצוע בתחום המוזיקה מאותה מדינה; וחלק שני מבוסס על הצבעות הציבור הרחב, המתבצעות באופן טלפוני או במסרון, או דרך אפליקציית האירוויזיון הרשמית. מכל קבוצת ניקוד ניתנות 1–8, 10 ו-12 נקודות לעשרת השירים המובילים בהצבעות חבר השופטים והציבור לחוד, מהשיר שדורג ראשון (שיקבל 12 נקודות – "דּוּז פּוּאָה") ומטה.[55] בחצי הגמר שיטת הניקוד שונה, וכל מדינה מעניקה קבוצת ניקוד אחת – הצבעות הצופים באותה מדינה, בעוד שבגמר כל מדינה מעניקה שתי קבוצות ניקוד – הצבעות הצופים והצבעות חבר השופטים המקצועי.[55][5] מאז 2023, גם צופים במדינות הלא-משתתפות יכולים להצביע במהלך התחרות, דרך פלטפורמה ייעודית ברשת, כאשר הצבעותיהן המצטברות ניתנות כקבוצת ניקוד אחת של "מדינה נוספת" בהצבעות הציבור הרחב.[56] חברי השופטים והצופים בכל מדינה אינם רשאים להצביע עבור המדינה שלהם, כלל שהוכנס לראשונה בשנת 1957.[55][57]
ניקוד המוענק בפועל על פי דירוג השיר בהצבעות (קהל/שופטים)
דירוג
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
ניקוד
12
10
8
7
6
5
4
3
2
1
בעבר, הניקוד של כל מדינה נקבע על ידי חבר שופטים בלבד, אשר היה מורכב מאנשים מהציבור, מאנשי מקצוע בתחום המוזיקה, או משניהם יחד.[17][33] עם ההתקדמות הטלקומוניקציה, וכתגובה לביקורות על חלק מבחירות הזוכים של חבר השופטים בתחרות, בשנת 1997 הוכנסה לשימוש באירוויזיון ההצבעה הטלפונית (טלווטינג), באופן ניסיוני.[26] בתחרות של אותה שנה, גופי שידור באוסטריה, גרמניה, שוודיה, שווייץ והממלכה המאוחדת אפשרו לראשונה לצופיהם להצביע, ומשנת 1998 אפשרות ההצבעה הטלפונית הורחבה כמעט לכל המדינות המתחרות.[58] באירוויזיון 2004 מתן אפשרות ההצבעה הטלפונית הפך לחובה עבור כל מדינה בתחרות, והצבעת הציבור הייתה המרכיב היחיד בניקוד של כל מדינה, אולם כל מדינה חויבה לספק "חבר שופטים לגיבוי", שישמש במקרה של תקלה בהצבעה, או אם מספר ההצבעות שנרשם במדינה לא עבר רף מסוים שנקבע כדי שההצבעה תיחשב תקפה.[59][60] הרעיון של חבר שופטים הוכנס כחלק משיטת ההצבעה בגמר אירוויזיון 2009, כאשר הנקודות שקיבלה כל מדינה באותה שנה היו מורכבות באופן שווה הן מקולות חבר השופטים והן מקולות הציבור.[61][62] שילוב זה של הצבעות חבר השופטים והציבור הוכנס גם לחצי הגמר מ-2010, והיה בשימוש עד אירוויזיון 2022, כאשר מ-2023 הניקוד של כל מדינה בחצאי הגמר ייקבע רק על סמך הצבעות הציבור. השילוב של הצבעות חבר השופטים והציבור עודנו בשימוש בגמר.[5]
למעשה, שיטת ההצבעה הנוכחית היא התאמה של זו ששימשה בתחרות מאז 1975, אז לראשונה נכנסה לשימוש מערכת "1–8, 10, 12 נקודות". עד ל-2016, כל מדינה העניקה קבוצת ניקוד אחת, המייצגת את קולות הציבור בלבד,[א] חבר השופטים בלבד,[ב] או שניהם יחד (מאז גמר אירוויזיון 2009). מאז אותה שנה, הניקוד של חבר השופטים ושל הציבור בכל מדינה מוענק בשתי קבוצות נפרדות (ובכך עשר המדינות המובילות הן בהצבעות חבר המושבעים והן בהצבעה הטלפונית יקבלו נקודות, ולא רק עשר המובילות בתוצאת הניקוד המאוחדת של המדינה).[63][62]
הצגת הניקוד
מאז 1957, הצבעות המדינות מתבצעות במהלך קטע בשידור התחרות המוקדש לכך. לאחר חישוב קולותיהן של המדינות ואימותם, ובסוף הופעות הביניים שבמהלך ההפסקה, מגישי התחרות יתקשרו למגישי הניקוד בכל אחת מהמדינות המשתתפות, שיכריזו על תוצאות ההצבעה של מדינתם, בשפה האנגלית או הצרפתית.[55] מגישים אלו הם בדרך כלל מוזיקאים, שדרנים או עיתונאים המוכרים היטב במדינתם, ולאורך השנים גם היו מגישי ניקוד שהיו בעברם מתמודדי ומנחי אירוויזיון.[64] לפני 1994, הכרזות אלו התקיימו דרך קווי טלפון ממדינות המוצא, כאשר השמע הועבר אל תוך האודיטוריום עבור הקהל ואל שידור הטלוויזיה עבור הצופים; מאירוויזיון 1994 משולבים בחלק ההצבעה קישורי לוויין, מה שמאפשר למגישי הניקוד להופיע חזותית מול הקהל וצופי הטלוויזיה.[65]
ההצבעות שקיבלה כל מדינה נספרות על לוח תוצאות, אשר בדרך כלל מציג את מספר הנקודות הכולל שכל מדינה קיבלה עד כה, וכן את הנקודות שמגישה המדינה הנוכחית. לוח התוצאות הופיע לראשונה בתחרות בשנת 1957; ההצבעה בתחרות הראשונה התבצעה בדלתיים סגורות, אך בהשראת Festival of British Popular Songs, התחרות הלאומית של הממלכה המאוחדת לבחירת השיר באירוויזיון 1957, שכלל הצבעות של חברי מושבעים אזוריים, החליט איגוד השידור האירופי לשלב רעיון זה בתחרות.[66] בעבר, לוח התוצאות היה מוצג בצד הבמה, ומעודכן ידנית לאורך הצגת התוצאות כאשר כל מדינה הגישה את הניקוד שלה; באירוויזיון 1988 הופיע לראשונה לוח תוצאות זה בהצגה גרפית, ובשנים האחרונות המדינות המופיעות בו ממוינות אוטומטית לאורך ההצבעה לפי מספר הנקודות, מהגבוה לנמוך.[67][68]
בעבר, מגיש הניקוד של כל מדינה היה מכריז לפי הסדר על הניקוד שניתן לכל מדינה ספציפית, ולאחר מכן מנחי התחרות היו חוזרים על דבריו באנגלית ובצרפתית. עם הגידול במספר המדינות המשתתפות, ובכך גם במספר המדינות המצביעות בגמר, הפך שלב ההצבעות עד מהרה להליך ממושך. החל משנת 2006, כדי לחסוך זמן, רק 8, 10 ו-12 הנקודות של כל מדינה מוכרזות על ידי מגיש הניקוד שלה, כאשר הנקודות 1–7 שניתנו על ידי המדינה מוצגות על המסך ולאחר מכן מתווספות אוטומטית למדינות השונות על לוח התוצאות.[69][70] מאז כניסתה לתוקף של שיטת ההצבעה החדשה בשנת 2016, מגישי הניקוד מכריזים כעת רק על המדינה שהעניקו לה את 12 הנקודות ("דּוּז פּוּאָה"), וכעת גם 8 ו-10 הנקודות של המדינות מוצגות על המסך ומתווספות אוטומטית.[64]
בין השנים 1957 ל-1962, הסדר שבו הכריזו המדינות המשתתפות על הנקודות שהעניקו היה בסדר הפוך לסדר ההופעה בתחרות (מהמדינה האחרונה שהופיעה לראשונה); בין השנים 1963 ל-2003, המדינות נקראו להכריז על הנקודות שהעניקו באותו סדר של סדר ההופעה בתחרות (מהמדינה הראשונה שהופיעה לאחרונה), למעט באירוויזיון 1974, שבו התקיימה הגרלה כדי להחליט על סדר הענקת הניקוד על ידי המדינות.[71][72] עם הכנסת שלב חצאי הגמר החל מ-2004, נדרשה שיטה חדשה לקביעת סדר ההצבעה כדי להתחשב גם במדינות שלא העפילו לגמר (אך עדיין מעניקות ניקוד): באירוויזיון 2004 המדינות העניקו את הניקוד שלהן על פי סדר אלפביתי של קודי המדינות בני-שתי-האותיות בתקן ISO (לדוגמה: צרפת – FR, ישראל – IL);[73] ובאירוויזיון 2005 תחילה העניקו את נקודותיהן המדינות שלא העפילו לגמר, לפי סדר הופעתן בחצאי הגמר, ואחריהן שאר המדינות, לפי סדר הופעתן בגמר.[74] בין השנים 2006 ל-2010, בדומה לאירוויזיון 1974, נערכה הגרלה נפרדת לקביעת סדר ההצבעה;[75] באירוויזיון 2011 כבר לא התקיימה הגרלה זו, ובמקומה הוטמעה מערכת לוגריתמית חדשה אשר שקללה את הצבעות חבר השופטים המוגשות לאחר "גמר חבר השופטים"[ג] וקבעה את סדר הגשת הניקוד של המדינות, בניסיון להבטיח כי הזוכה בתחרות לא ייחשף בשלב מוקדם מדי של הגשת הניקוד, ובכך ליצור חוויה "מותחת ומרגשת יותר" עבור הצופים.[76]
מאז שנת 2016, הגשת הניקוד בגמר התחרות מתחילה בכך שמגישי הניקוד של כל מדינה נקראים בתורם להכריז על הניקוד של חבר השופטים המקצועי באותה מדינה. לאחר שהוכרזו נקודות השופטים מכל המדינות, מנחי התחרות מכריזים על סך הנקודות שהתקבלו מהציבור עבור כל מדינה בגמר, כתוצאה מאוחדת מההצבעות בכל המדינות השונות.[63] בין השנים 2016 ל-2018 הוכרז על הנקודות שהתקבלו מהציבור בסדר עולה מבחינת ניקוד, מהמדינה האחרונה לראשונה, כאשר המדינה עם סך הנקודות הנמוך ביותר מהציבור הוכרזה ראשונה; מאז 2019, ההכרזה על הנקודות מהציבור נעשית לפי הסדר על פי מיקומן של המדינות השונות בניקוד של חבר השופטים, כאשר המדינה שקיבלה את מספר הנקודות הנמוך ביותר מחבר השופטים תקבל ראשונה את הנקודות מהציבור.[55] לאחר גמר האירוויזיון, תוצאות ההצבעה המלאות מהציבור (בטלפון ובאפליקציה) ומחבר השופטים של כל מדינה מתפרסמות באתר הרשמי של האירוויזיון; כמו כן, הנקודות שניתנו מהציבור על ידי כל מדינה בדרך כלל מוצגות על המסך לקראת סוף הגמר, על ידי גוף השידור של אותה מדינה.[63]
תיקו ושובר שוויון
מאז 1970, חוקי התחרות כללו התייחסות למקרה שיותר ממדינה אחת נמצאת בראש טבלת הנקודות, עם אותו מספר נקודות, ובפרט כיצד לקבוע את המדינה הזוכה. שיטת "שובר השוויון" בתחרות השתנתה עם השנים, כאשר השיטה הנוכחית נמצאת בשימוש מאז 2016. במקרה כזה משוקללות הצבעות הציבור וחבר השופטים מכל מדינה לכדי תוצאה משולבת, והמדינה המנצחת היא זו שקיבלה את נקודותיה ממספר המדינות הגבוה ביותר.[55]
כאמור, חוק שובר שוויון הוכנס לראשונה בעקבות אירוויזיון 1969, שבו לראשונה היה שוויון במקום הראשון, בין ארבע מתוך שש עשרה המדינות המתמודדות – צרפת, ספרד, הולנד והממלכה המאוחדת – אשר בתום ההצבעה נודע כי כל אחת קיבלה 18 נקודות.[77] מכיוון שבאותה שנה לא היה חוק שובר שוויון, לא ניתן היה להכריע במקרה זה וכל ארבע המדינות הוכרזו כזוכות.[78] הכרזה זו עוררה מבוכה, והובילה לתלונות מחלק מהמדינות האחרות בתחרות, אשר חלקן אף החרימו את אירוויזיון 1970 במחאה.[79][80][81]
עד כה, רק פעם אחת מאז 1969 היה מצב של תיקו במקום הראשון: באירוויזיון 1991, שוודיה וצרפת קיבלו כל אחת 146 נקודות בתום ההצבעה. על פי חוק שובר השוויון שהיה בתוקף באותה תקופה, המדינה שקיבלה 12 נקודות ("דּוּז פּוּאָה") מספר הפעמים הרב ביותר תוכרז כמנצחת במקרה זה; אם יש שוויון גם בכמות ה"דוז פואה", ממשיכים בבדיקת כמות 10 הנקודות שקיבלו המדינות, אחר כך כמות 8 הנקודות, וכן הלאה, כשובר שוויון. באותה שנה שוודיה וצרפת קיבלו שתיהן 4 פעמים 12 נקודות, אך שוודיה קיבלה 10 נקודות יותר פעמים מצרפת, ולפיכך המנצחת שהוכרזה היא שוודיה, אותה ייצגה הזמרת קרולה.[82][83]
המנצחת בתיקו היא המדינה שקיבלה נקודות מיותר מדינות שונות, ולאחר מכן המדינה שקיבלה 12 נקודות מספר רב יותר של פעמים (ובמקרה של תיקו נוסף 10 נקודות וכן הלאה עד ל-1).
אם עדיין לא ניתן להכריע את השוויון בדרך זו, כל המדינות שבתיקו מוכרזות כמנצחות.[86]
המנצחת בתיקו היא המדינה שקיבלה נקודות מיותר מדינות שונות, ולאחר מכן המדינה שקיבלה 12 נקודות מספר רב יותר של פעמים (ובמקרה של תיקו נוסף 10 נקודות וכן הלאה עד ל-1).
אם עדיין לא ניתן להכריע את השוויון בדרך זו, המדינה שהופיעה בשלב מוקדם יותר של הגמר מוכרזת כמנצחת.[87][88]
המנצחת בתיקו היא המדינה שקיבלה יותר נקודות בהצבעת הציבור (טלפונית), ולאחר מכן המדינה שקיבלה נקודות מיותר מדינות שונות בהצבעת הציבור, ואז המדינה שקיבלה 12 נקודות מספר רב יותר של פעמים בהצבעת הציבור (ובמקרה של תיקו נוסף 10 נקודות וכן הלאה עד ל-1).
אם עדיין לא ניתן להכריע את השוויון בדרך זו, המדינה שהופיעה קודם לכן זוכה בתיקו.
אימות ופיקוח
מספר צעדים נקבעו על מנת להבטיח את תקינותן של תוצאות ההצבעה ואת השקיפות בתהליך ההצבעה ובתוצאות.[89]
חבר השופטים המקצועי של כל מדינה, וכן כל אחד מהשופטים, מחויבים לעמוד בקריטריונים מוגדרים כדי להיות בעלי זכות שיפוט, אשר נוגעים לרקע המקצועי שלהם ולגיוון במגדר ובגיל. איגוד השידור האירופי מפרסם קריטריונים אשר לפיהם יש לשפוט את השירים בתחרות, וכל חברי השופטים של המדינות השונות מתחייבים בכתב כי הם ישקלו את הקריטריונים הללו בעת דירוג המדינות, וכן מצהירים כי אין להם קשר לאף אחד מהמתמודדים בצורה שעשויה להשפיע על החלטתם. כמו כן, השופטים רשאים לשבת בחבר השופטים רק פעם בשלוש שנים. כל שופט בחבר השופטים מצביע בנפרד משאר השופטים, ולא מתקיימים כל דיונים או התלבטויות בין השופטים בנוגע להצבעה.[89][90]
מאז 2004, ההצבעה הטלפונית בכל מדינה מפוקחת על ידי שותפתה הרשמית של התחרות בנושא ההצבעות, חברת Digame הגרמנית. החברה אוספת את כל ההצבעות הטלפוניות מהמדינות השונות, ומאז 2009 גם את הצבעות חבר המושבעים של כל מדינה, ולאחר מכן מעבדת אותן על ידי פלטפורמת התגובה הכלל-אירופית (PREP) של החברה, שבסיסה ממוקם במרכז בקרת ההצבעות שלה בעיר קלן שבגרמניה. מערכת זו מבטיחה שכל הקולות נספרים בהתאם לכללים, ושכל ניסיון להשפיע על ההצבעה באופן בלתי הוגן יזוהו וימוזערו.[89] החל מאירוויזיון 2019, תהליך ההצבעה כולו מפוקח על ידי משקיפים בלתי תלויים מחברת ביקורת חיצונית, המגיעים מתאגיד השירותים המקצועיים ארנסט אנד יאנג.[55][90][91]
שידור
גופי השידור המשתתפים של כל אחת מהמדינות המתחרות נדרשים להעביר בשידור חי את חצי הגמר בו מדינותיהם מתמודדות, או את חצי הגמר בו מדינותיהם מצביעות (עבור המדינות המעפילות לגמר באופן אוטומטי), ואת גמר התחרות, בשלמותו, לרבות הופעות כל השירים, תקציר השירים לאחר ההופעות שמציג קטע קצר מהופעתה של כל מדינה, הליך ההצבעה או חשיפת המדינות המעפילות לגמר, והופעת ההדרן של השיר הזוכה בגמר.[4][29] מאז 1999, שדרנים אשר רוצים בכך יקבלו מספר חלונות פרסומות במהלך הפסקות קצרות בחלקים פחות חשובים בלוח הזמנים של התחרות, בדרך כלל לאורך שלב ההצבעות והצגת תוצאותיהן.[18]
בכמה מקרים, גופי שידור משתתפים נאלצו לעכב או לדחות את שידור התחרות, בחצי הגמר או בגמר, בשל נסיבות מיוחדות: בשנת 2000, שידור התחרות נקטע בהולנד כדי לספק סיקור חדשותי דחוף בשל אסון הזיקוקים באנסחדה, ובשל כך לא ניתן היה לקיים הצבעה טלפונית במדינה, וחבר השופטים לגיבוי מטעם המדינה העניק את הנקודות מהמדינה;[92][93] ובשנת 2012, כאשר אלבניה שידרה את חצי הגמר הראשון, בו השתתפה, היא נאלצה לסקר במהלכו את תאונת האוטובוס בקפא אה וישס (אנ') שהתרחשה באותו זמן.[94] בשני המקרים הללו לא הוטלו סנקציות נגד גופי השידור בשל הדחיופות שבשידור התקריות, אולם בשנת 2009, כאשר ספרד משכה את שידור חצי הגמר השני כדי לספק סיקור מתמשך של אליפות מדריד הפתוחה בטניס, איגוד השידור האירופי הודיע כי יוטלו סנקציות נגד גוף השידור הספרדי RTVE.[95][96]
בשנת 2011 איגוד השידור האירופי הקים פרויקט ליצירת ארכיון התחרות, במטרה לאסוף קטעים מכל התחרויות לאורך השנים לצד חומרים קשורים מההיסטוריה שלה, לקראת התחרות ה-60 ב-2015.[100] כיום, בשיתוף פעולה עם גופי השידור החברים, איגוד השידור האירופי מחזיק בארכיון את השידורים מכל התחרויות, למעט אירוויזיון 1956 ו-1964, שלפי ההערכות אין כל תיעוד וידאו מהם.[101]
התחרות הראשונה בשנת 1956 נועדה בעיקרה לשידור ברדיו, אם כי כן נעשה בה שימוש במצלמות כדי לשדר אותה לצופים באירופה שהיה להם מכשיר טלוויזיה; כל קטעי הווידאו שייתכן והוקלטו מאותה תחרות אבדו מאז עם הזמן, אולם קיימת הקלטת שמע של התחרות משידורה ברדיו, וגם קטע מתוכנית חדשות המראה את הופעת ההדרן של השיר הזוכה שרד.[102][103] באשר לאירוויזיון 1964 שהתקיים בקופנהגן, קיימים דיווחים סותרים על גורלם של כל קטעי הווידאו מהתחרות, אשר הוכחשו לאורך השנים: טענה אחת היא כי צילומי התחרות הושמדו במהלך שרפה שהתחוללה בשנות ה-70 באולפני תאגיד השידור הציבורי של דנמרק, DR, כאשר לא היו צילומים כלשהם של התחרות, אשר ידוע על קיומם, אצל גופי שידור אחרים;[104][105] כמו כן, טענות אחרות היו כי הצילומים שעל הקלטת נמחקו משום ש-DR השתמשו בה להקלטת תוכניות אחרות, או כי DR לא הקליטה את התחרות כלל בשל חוסר במכשירי הקלטה זמינים.[106][107] בדומה לתחרות ב-1956, הקלטות שמע של התחרות מהרדיו, וכן מספר קטעים של כותרות הפתיחה ושל הופעת ההדרן של השיר הזוכה, שרדו.[108][105]
בין השנים 1956 עד 2003, זכויות היוצרים של כל תחרות הוחזקו על ידי גוף השידור המארגן של המדינה המארחת בתחרות של אותה שנה; משנת 2004 ואילך, זכויות היוצרים לתחרויות שנערכו מוחזקות באופן ריכוזי אצל ה-EBU.[109]
שינויים בחוקים לפי שנה
ברשימה מטה מוצגים שינויים שהוחלו בחוקי ובנהלי התחרות לאורך תולדותיה, לפי השנה אשר יושמו בה (או בעקבותיה).
1956: התחרות הראשונה – כל אחת משבע המדינות המתחרות חויבה לקיים תחרות ארצית לבחירת הנציג שלה לתחרות. כל מדינה שלחה שני שירים.[110] הומלץ לנציגים שאורך שיריהם יהיה מתחת ל-3:30 דקות.[111]
1957: מעתה והלאה כל מדינה תשלח רק שיר אחד. לאחר שאורכו של השיר האיטלקי בשנה זו עמד על 5:09 דקות, הועברה תקנה לפיה אורך השיר המרבי יהיה 3 דקות – אשר עדיין תקפה עד היום.[112] הצבעותיהן של המדינות הוצגו לראשונה בתחרות. לכל מדינה חבר שופטים בן 10 חברים, שכל אחד מהם מעניק נקודה בודדת לשיר האהוב עליו – כך שבאופן תאורטי מדינה אחת יכולה לקבל את כל 10 הנקודות, אם כי המספר הגבוה ביותר שקיבלה מדינה לפי שיטה זו היה באירוויזיון 1958 (9 נקודות מחבר השופטים הדני לזוכה צרפת) ובאירוויזיון 1970 (9 נקודות מחבר השופטים הבלגי לזוכה אירלנד). חבר מושבעים אינו רשאי יותר להצביע למדינה שלו, לאחר שהדבר התאפשר ב-1956.[110]
1958: המדינה הזוכה מוזמנת לארח את התחרות בשנה העוקבת. עם זאת, מספר מדינות סירבו להצעה בשנים שלאחר מכן, מסיבות שונות.
1962: שינויים בשיטת ההצבעה – לכל מדינה חבר שופטים בן 10 חברים, שכל אחד מהם מעניק לשלושת השירים האהובים עליו בין 1 ל-3 נקודות, לפי הסדר. קודם לכן כל אחד מהשופטים היה מעניק רק נקודה אחת לשיר האהוב עליו.
1963: גודל חבר שופטים מוכפל ל-20 חברים, ובנוסף מעתה כל אחד מהם מעניק בין 1 ל-5 נקודות, לחמשת השירים האהובים עליו.
1964: גודל חבר שופטים חוזר ל-10 חברים, והניקוד שניתן על ידי כל אחד מהם הוא 1, 3 ו-5 נקודות. מעתה חבר שופטים של מדינה אחת יכול להעניק את כל 9 נקודותיו לשיר אחד (אך הדבר מעולם לא קרה).כמו כן חבר שופטים הורשה להעניק 6 ו-3 נקודות לשני שירים; הדבר קרה פעם אחת, ב-1965, כאשר חבר השופטים הבלגי העניק 6 נקודות לבריטניה ו-3 נקודות לאיטליה.
1966: המדינות מחויבות כעת לשיר באחת משפותיהן הלאומיות הרשמיות, לאחר ששנה קודם לכן הנציג השוודי שר בשפה האנגלית.[113]
1967: שיטת הניקוד חוזרת לזו ששימשה בין 1957 ל-1961 (לכל מדינה חבר שופטים בן 10 חברים, שכל אחד מהם מעניק נקודה בודדת לשיר האהוב עליו).
1970: לאחר תיקו בין ארבע מדינות באירוויזיון 1969, חוק שובר שוויון הוכנס, ולפיו ייערך קרב שירה סופי בין מדינות שיהיו בתיקו, וכל חבר השופטים יצביע עבור המנצח שלהם; המדינה המובילה בהצבעה מוכרזת כזוכה.
1971: שינוי נוסף בשיטת ההצבעה – בכל מדינה שני חברים בחבר השופטים, אחד מתחת לגיל 25 ואחד מעל לגיל 25. כל אחד מהם מעניק 1–5 נקודות עבור כל שיר. הדבר יצר בעיה, משום שחלק מהשופטים היו מעניקים פחות ניקוד מאחרים בסך הכול. בנוסף, הוכנס חוק לפיו מדינות יוכלו להעלות לכל היותר שישה מבצעים על הבמה (קודם לכן, המדינות יכלו לשלוח רק מבצעי סולו או דואט).[114]
1973: החוק המחייב מדינות לשיר רק באחת משפותיהן הרשמיות מרוכך – אולם רק לאורך ארבע שנים. לראשונה, הותר שימוש בקטעי רקע מוקלטים לליווי, אם כי כל כלי נגינה שנשמע בהם היה צריך להיראות גם על הבמה.
1974: שיטת הניקוד חוזרת לזו ששימשה בין 1957 ל-1961 (לכל מדינה חבר שופטים בן 10 חברים, שכל אחד מהם מעניק נקודה בודדת לשיר האהוב עליו), בפעם השלישית.
1975: נכנסת לשימוש שיטת הניקוד עליה מבוססת השיטה הנוכחית. כל חבר מושבעים יעניק כעת 12 נקודות ("דּוּז פּוּאָה") לשיר הטוב ביותר, 10 נקודות לשיר השני הטוב ביותר, ולאחר מכן 8 לשלישי, 7 לרביעי, 6 לחמישי וכן הלאה, כאשר השיר העשירי מקבל נקודה בודדת. בניגוד להיום, סדר הכרזת הניקוד לא היה לפי הכמות (מ-1 עד 12), אלא לפי סדר ביצוע השירים.
1976: בשל התייקרות בימוי התחרות, הוכנס חוק חדש אשר לפיו, מהשנה שלאחר מכן ואילך, על כל גוף שידור משתתף לשלם חלק מעלות בימוי התחרות.
1977: המדינות שוב מחויבות לשיר רק בשפות הרשמיות שלהן. באותה שנה בלגיה וגרמניה כבר בחרו את שיריהן, שהיו בשפה אנגלית, טרם ההכרזה על שינוי חוק זה, הן הורשו להופיע עם שירים אלה באנגלית.
1980: מגיש הניקוד מטעם חבר השופטים מכריז כעת על הניקוד בסדר מספרי (1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8, 10 ו-12), במקום לפי סדר השירים.
1987: משום שמספר המדינות הגיע לשיא של 22, ה-EBU הטיל מגבלה על מספר המדינות המתחרות. על אף שמספר זה נקבע כ-22, מגבלה זו השתנתה מעט לאורך השנים.[115]
1989: לאחר שבאירוויזיון 1988 התוצאות בראש טבלת הנקודות היו צמודות, עודכן חוק שובר השוויון. במקרה של תיקו, המדינה המנצחת היא זו שקיבלה 12 נקודות מספר רב יותר של פעמים (ובמקרה של תיקו נוסף 10 נקודות). אם עדיין לא ניתן להכריע את השוויון בדרך זו, כל המדינות שבתיקו מוכרזות כמנצחות.
1990: לאחר זכייתה של סנדרה קים מבלגיה באירוויזיון 1986, כשהייתה בת 13 בלבד, והמחלוקת בנוגע לשני משתתפים בני 11 ו-12 בלבד באירוויזיון 1989, נכנסה לתוקף הגבלה על גיל המתחרים. כעת, הגיל המינימלי להשתתפות בתחרות הוא 16 (ביום הגמר).
1994: הליך "הורדה בדרגה" (Relegation) הוכנס לתחרות כדי להתמודד עם המספר ההולך וגדל של המדינות המתחרות. בתחילה הוחלט במסגרת ההליך כי שבע המדינות שהגיעו אחרונות באירוויזיון 1993 לא ישתתפו בתחרות של 1994. חוקי ההורדה בדרגה ישתנו מעט לאורך השנים.
1996: מספר המדינות שיכולות להתחרות עולה ל-23.[116]
1997: לאחר מחלוקת על הליך הבחירה המוקדמת ב-1996 (בדומה ל-1993) שבסופה גרמניה לא נבחרה לתחרות, ההליך השתנה, ומעתה המדינות המתמודדות בתחרות ייבחרו על סמך ממוצע הניקוד שלהן בארבע השנים האחרונות. בנוסף, בעקבות הופעתו של מחשב המקינטוש על הבמה באירוויזיון 1996 במהלך הופעתה של ג'ינה ג'י מהממלכה המאוחדת, החוק הנוגע לשימוש בקטעי ליווי רוכך, ומעתה מדינות היו חופשיות לשלב מוזיקה חיה ומוקלטת לבחירתן, ללא דרישה שהכלים התואמים ייראו על הבמה. כמו כן, הוכנסה באירוויזיון ההצבעה הטלפונית (טלווטינג), באופן ניסיוני בחמש מדינות, אשר תשמש כשיטת ההצבעה הקבועה והמועדפת מאז 1998.
1999: הגבלות השפה בוטלו בשנית, ומעתה מדינות יכולות לשלוח שירים בכל שפה. בנוסף, השימוש בתזמורת חיה הופסק כדי לחסוך בעלויות; מאז אותה שנה, כל השירים משתמשים בקטעי ליווי מוקלטים מראש.
2000: חוק "ארבע הגדולות" (Big Four) נכנס לתוקף. החוק מעניק לצרפת, גרמניה, ספרד והממלכה המאוחדת כניסה אוטומטית לתחרות, ללא תלות בביצועיהם בשנים הקודמות. בשנת 2011, איטליה חזרה להשתתף בתחרות, והצטרפה למדינות אלו, שהפכו יחדיו ל"חמש הגדולות" (Big Five).
2002: מספר המדינות שיכולות להתחרות עולה ל-24.[117]
2004: הליך ה"הורדה בדרגה" (Relegation), אשר השתנה לאורך השנים מאז 1994, בוטל. במקומו נוסף שלב חצי הגמר. מדינות שהודחו בחצי הגמר עדיין מורשות להצביע בגמר, כך שהמוסכמה של הקראת התוצאות בצרפתית ובאנגלית בוטלה. מעתה מגישי הניקוד יקריאו את התוצאות בשפה אחת, כשהמגישים יחזרו בשפה השנייה.
2006: מגישי הניקוד מטעם חברי המושבעים כבר לא מקריאים את כל הנקודות מ-1 עד 12. במקום זאת, הניקוד של כל מדינה בין 1–7 נקודות מוצג בקצרה ולאחר מכן הדובר מקריא את 8, 10 ו-12 הנקודות של המדינה.
2008: עם השתתפות שיא של 43 מדינות, הוכנס שלב חצי הגמר השני. בכל אחד מחצאי הגמר, היה באפשרותו של חבר השופטים לבחור שיר אחד שיישלח ישירות לגמר התחרות ("קלף ג'וקר"), מבין אלה שלא העפילו עם היוודע התוצאות בסוף חצי הגמר. כעת, 25 מדינות מתחרות בגמר התחרות (מדינות "ארבע הגדולות", המדינה המארחת, 9 המקומות הראשונים בכל חצי גמר + בחירת השופטים מכל חצי גמר).
2009: בעקבות ביקורת על שיטת ההצבעה לאחר אירוויזיון 2007, הוכנסו שינויים בהליך ההצבעה, והוחזר חבר המושבעים בכל מדינה, לצד ההצבעה הטלפונית (בחלוקה של 50-50). בשנת 2010 פורמט זה הוכנס גם בחצאי הגמר.
2010: ההצבעה הטלפונית בתחרות הייתה פתוחה מתחילת ההופעה של השיר הראשון ועד לסיום ההצבעה.
2012: הוחזר חלון ההצבעה בן 15 הדקות לאחר ביצוע כל השירים, בעקבות ביקרות על שיטת ההצבעה לאחר אירוויזיון 2011. כעת, 26 מדינות מתחרות בגמר התחרות, עקב חזרתה של איטליה ב-2011. כמו כן, מוטלת מגבלה מקסימלית חדשה של 20 הצבעות למספר טלפון אחד.
2013: פורמט ההצבעות של חבר השופטים והציבור שונה מעט, וכל השירים מקבלים בכל אחת מהשיטות רק דירוג לפי הסדר, במקום נקודות. לאחר מכן ממזגים את שני הדירוגים, ועשרת השירים המובילים מקבלים נקודות באופן הרגיל. כמו כן, לראשונה סדר ההופעה של המתמודדים נקבע על ידי מפיקי התחרות במקום בהגרלה אקראית, כדי לתת לכל שיר בתחרות סיכוי הוגן להצליח.
2015: איגוד השידור האירופי שוקל את האפשרות להזמין מדינות הממוקמות מחוץ לגבולות אזורי השידור של האיגוד או שאינן חברות במועצת אירופה להשתתף בתחרות בעתיד. הראשונה מבין "מדינות אורחות" אלו הייתה אוסטרליה באותה שנה. הדבר מגדיל את מספר המדינות המתחרות בגמר ל-27.[118][119]
2016: שיטת הצבעה חדשה מוכנסת לשימוש. במסגרת השינויים, חבר השופטים של כל מדינה מעניק קבוצת ניקוד אחת למדינות השונות, ובנוסף גם הציבור מעניק קבוצת ניקוד נוספת. ראשית, ההכרזות על הצבעות חברי המושבעים של המדינות נעשות נעשות בדרך המקובלת, ומוענקות 1 עד 12 נקודות, כאשר מגיש הניקוד של כל מדינה מקריא רק את המדינה לה הוענקו 12 הנקודות. לאחר מכן, הצבעות הציבור מוקראות על ידי מנחי התחרות, מהמדינה האחרונה לראשונה לפי כמות הניקוד, כאשר המדינה שקיבלה את מספר הנקודות הנמוך ביותר הוכרזה ראשונה. בדרך זו, המדינה הזוכה מתגלה רק בסוף המשדר. כמו כן, מספר המדינות המתחרות בגמר יורד בחזרה ל-26, מכיוון שאוסטרליה מתחרה כעת בחצי הגמר.[120]
2019: סדר ההכרזה על הצבעות הציבור משתנה – במקום להקריא את תוצאות הצבעות הציבור מכמות הניקוד הנמוכה לגבוהה ביותר, הנקודות ניתנות בסדר הפוך לסדר הדירוג של חבר השופטים, כלומר המדינה שקיבלה את מספר הנקודות הנמוך ביותר מהשופטים תקבל ראשונה את הנקודות מהציבור (ותדע את הניקוד הסופי שלה), והמדינה שקיבלה את מספר הקולות הגבוה ביותר מהשופטים תקבל אחרונה את הנקודות מהציבור.
2021: הוחלט להתיר למתמודדים להשתמש בקולות רקע מוקלטים מראש, לתקופת מבחן, במאמץ להפוך את התחרות לגמישה יותר לשינויים לאחר ביטולה שנה קודם לכן, וכדי לקדם את המודרניזציה של התחרות.[25]
2023: הניקוד של כל מדינה בחצאי הגמר ייקבע רק על סמך הצבעות הציבור ומרכיב חבר השופטים הוסר מהם (כלומר, המדינות העולות מחצאי הגמר אל הגמר ייקבעו רק על בסיס הצבעות הקהל). כמו כן, הוכנסה פלטפורמה ייעודית ברשת שדרכה גם צופים במדינות הלא-משתתפות יוכלו להצביע במהלך התחרות, כאשר הצבעותיהן המצטברות של מדינות אלו ניתנות כקבוצת ניקוד אחת כחלק מהצבעות הציבור – "שאר העולם" (Rest of the world, ובראשי תיבות ROTW).[5]
Roxburgh, Gordon (2012). Songs for Europe: The United Kingdom at the Eurovision Song Contest. Vol. One: The 1950s and 1960s. Prestatyn: Telos Publishing. ISBN978-1-84583-065-6.
^שלב בתחרות אשר מתקיים לילה לפני הגמר, שבו חברי־השופטים המקצועיים של המדינות השונות מעניקים את הניקוד שלהם לשירים השונים, לקראת ההופעות בגמר. גמר חבר השופטים משמש כחזרה הגנרלית השנייה מתוך שלוש
^עד ל-5 זמרי רקע הותרו עבור קטעי סולו, ועד ל-4 זמרי רקע עבור דואטים
^מספר זמרי הרקע והרקדנים המותרים יחד הוא 6-x, כאשר x הוא מספר הזמרים הראשיים
^הומלץ למדינות המתחרות כי אורך השיר המקסימלי יהיה 3:30 דקות.[111]
^עד 1964, כל מדינה שרה בשפתה הרשמית, והיה זה חוק בלתי כתוב שכל מדינה תעשה כך. ב1965, שוודיה שלחה שיר בשפה האנגלית, ולאחר מכן חוק זה הוכנס באופן רשמי.[113]
^קיימת עדיין אפשרות לתיקו במקום הראשון, להרחבה ראו פסקת תיקו ושובר שוויון
^השימוש בתזמורת או בקטע ליווי ברקע יהיה נתון להחלטתה של כל מדינה.
^באותה שנה 5 מדינות בחנו את האפשרות הצבעה טלפונית, בעוד שאר 20 המדינות השתמשו בחברי שופטים.
^תלוי אם ישנו שימוש בהצבעה טלפונית בכל אחת ממדינות (במדינות שאין הצבעה טלפונית מוגשים קולות חבר המושבעים בלבד, ובמדינות שיש הצבעה טלפונית קולות חבר המושבעים והציבור משוקקלים 50-50).
^כמות מסוימת של מדינות שקיבלו את הניקוד הנמוך ביותר בתחרות הקודמת לא ישתתפו בתחרות בשנה נתונה.
^מדינות שקיבלו את הניקוד הנמוך ביותר לאורך חמש שנים בתחרות (בממוצע), לא ישתתפו בתחרות בשנה נתונה.
^חצי גמר בודד מתקיים, שממנו מעפילות עשר מדינות. בגמר השתתפו 24 מדינות.
^שני חצאי גמר מתקיימים, שמכל אחד מהם מעפילות 10 מדינות.
^רק הזמרים הראשיים חייבים לשיר בשידור חי. זמרי רקע יכולים לשיר בשידור חי או עם קטע מוקלט מראש.[125]
^ 12"Naples 1965". EBU. נבדק ב-1 בדצמבר 2021. Swedish participant Ingvar Wixell performed his song - originally called Annorstädes Vals - in English instead of Swedish while all the other participants sang in their native languages. This incident led to a rule change meaning that all participants would have to perform their songs in their respective national languages.{{cite web}}: (עזרה)
^"Dublin 1971". Eurovision.tv. European Broadcasting Union. ארכיון מ-2022-02-08. נבדק ב-2022-02-21.
^Kennedy O'Connor, John (2007). The Eurovision Song Contest: The Official History. UK: Carlton Books. pp. 108–111. ISBN978-1-84442-994-3.