הוועידה אישרה מחדש ובהרחבה את תנאי הסכם סייקס–פיקו בין צרפת לבריטניה לחלוקת האזור, שנחתם ב-16 במאי1916. ב-24 באפריל1920, ו' באייר תר"פ, החליטה הוועידה למסור לבריטניה את השלטון על ארץ ישראל במנדט.
הוועידה החליטה לכלול במנדט את הצהרת בלפור ולהטיל על בריטניה, כמעצמה המנדטורית, את האחריות למימוש ההצהרה. בהחלטה על מסירת המנדט נאמר: "בעלת המנדט תהיה אחראית להגשמת ההצהרה שממשלת בריטניה פרסמה ביום 2 בנובמבר 1917, ושנתקבלה על ידי ממשלות ההסכמה האחרות, לטובת "הקמה מחדש" (reconstituting), של בית לאומי, בשונה מ'ייסוד' הבית הלאומי לעם היהודי של הצהרת בלפור, על בסיס "הקשר ההיסטורי בין העם היהודי לארץ ישראל".[1] הצהרת בלפור נכללה בתנאי המנדט בלחץ בריטניה, למרות הסתייגויותיה של צרפת.
כדי לאכוף את המנדט שניתן לה, פלשה צרפת עם כוחות צבאיים לסוריה ונלחמה בקרב מייסלון ב-23 ביולי1920 נגד צבא סורי בפיקודו של יוסוף אל-עזמה. בקרב זה כבש הצבא הצרפתי את דמשק והגלה את המלך פייסל הראשון מזרחה. פייסל, שנותר נאמן לבריטניה, הומלך מאוחר יותר על עיראק, תוך ביטול המנדט הבריטי על מסופוטמיה.
נוסף על החלטותיה, דחתה הוועידה את תביעותיה של גרמניה להכפיל את צבאה מ-100 אלף ל-200 אלף איש.
תחילת הממשל האזרחי בארץ ישראל
בעקבות הוועידה עברה בריטניה לממשל אזרחי בארץ ישראל בראשות הנציב העליוןהרברט סמואל ב-1 ביולי 1920. הוא ירש את סמכויות השלטון הצבאי. חבר הלאומים העניק לבריטניה את המנדט על פלשתינה ב-12 באוגוסט 1922, תוך הדגשת המטרה של הקמת בית לאומי לעם היהודי, כנזכר בהצהרת בלפור.[3]
הסכם סוור והסכם לוזאן
החלטותיה של הוועידה נכללו בהסכם סוור, שהיה למעשה הסכם הכניעה של טורקיה. חוזה הכניעה לא הושלם מעולם למרות כניעת הסולטאן, מכיוון שמוסטפא כמאל אטאטורק ארגן צבא טורקי עצמאי שהצליח להדוף את היוונים במערב, את הצרפתים מדרום ואת הארמנים במזרח, ובסופו של דבר גרם לנסיגת כל כוחות מדינות ההסכמה מאסיה הקטנה ומתראקיה המזרחית. חוזה חדש שנחתם בלוזאן, ב-23 ביוני1923, הכיר בהישגיו של אטאטורק והביא ליצירת מדינה חדשה, היא טורקיה של ימינו.
^מתוך מאגר המידע "מסע בארץ ישראל" מסדרת "סביבות למידע".
^"גבולות המדינות האמורות ובחירת המנדט בהן ייקבעו על ידי מעצמות הברית הראשיות. ובמסגרת אותם גבולות שייקבעו על ידי הצדדים מסכימים להפקיד את ניהול פלשתינה, תוך יישום הוראות סעיף מעצמות הברית הראשיות, בידי בעל מנדט שייבחר על ידי המעצמות האמורות." החלטת ועידת סן רמו, מתוך "זכויותיה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי", המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה