מקסים וגאן
Maxime Weygand

מקסים וגאן על כריכת מגזין טיים, אוקטובר 1933
לידה	21 בינואר 1867 בריסל, ממלכת בלגיה בלגיה
פטירה	28 בינואר 1965 (בגיל 98) פריז, צרפת צרפת
מקום קבורה	מורלה
מדינה	צרפת, בלגיה
השכלה	האקדמיה הצבאית סן-סיר Armoured Cavalry Branch Training School Centre des hautes études militaires תיכון לואי הגדול תיכון טייר בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה
בן או בת זוג	Renée Weygand
צאצאים	Jacques Weygand
השתייכות	צבא צרפת
תקופת הפעילות	מ-1887
דרגה	גנרל הצבא
פעולות ומבצעים
מלחמת העולם הראשונה המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה מלחמת העולם השנייה המלחמה הפולנית-סובייטית
עיטורים
צלב גדול של לגיון הכבוד צלב החירות קצין בכיר בלגיון הכבוד מדליית הניצחון אביר מפקד במסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש חבר במסדר האמבט מפקד בלגיון הכבוד אביר בלגיון הכבוד קצין בלגיון הכבוד מסדר לאקפלסיס צלב המלחמה המסדר המלכותי אל-עלאווי צלב הגבורה מדליית השירות המצוין מפקד של מסדר הכתר הבלגי הצלב הגדול של המסדר המלכותי עלווי מסדר פרנציסקה מפקד הצלב בווירטוטי מיליטארי Cross of the Order of Lāčplēšis, 2nd class צלב המלחמה 1914–1918 המדליה הצבאית הצרפתית צלב המלחמה הבלגי צלב המלחמה לפעולות בזירות זרות צלב הכסף של וירטוטי מיליטארי

מקסים וגאן (בצרפתית: Maxime Weygand;‏ 21 בינואר 1867 – 28 בינואר 1965) היה מצביא צרפתי. היה שלישו של המרשל פרדיננד פוש במלחמת העולם הראשונה, לחם לצידו של יוזף פילסודסקי במהלך המלחמה הפולנית-סובייטית, ועמד בראש הצבא הצרפתי לתקופה קצרה במהלך מלחמת העולם השנייה.

וגאן נולד בעיר בריסל בבלגיה. יש האומרים כי הוא היה בנה הבלתי חוקי של הקיסרית קרלוטה ממקסיקו, אשתו של מקסימיליאן הראשון, ההרפתקן מבית הבסבורג אשר התיימר להקים במקסיקו אימפריה בחסות צרפת, במאה ה-19. וגאן היה מודע לשמועות אלו אך לא הכחיש אותן ולא אישר אותן. הוא התחנך במרסיי אצל משפחה יהודית בשם כהן דה ליאון. בזיכרונותיו הוא מקדיש מעט מאוד מקום לנעוריו, אך מציין כי בזמן היותו תלמיד הוחדרה בו בחוזקה האמונה הקתולית. זיכרונותיו מתחילים מקבלתו לאקדמיה הצבאית סן-סיר בפריז, כאילו רצה למחוק את הקשר שלו אל המשפחה היהודית.

לבית הספר הצבאי התקבל תחת השם "מקסים דה נימאל" כצוער חוץ, בלגי. הוא סיים בהצלחה את חוק לימודיו באקדמיה הצבאית בשנת 1887 והוצב בגדוד פרשים. אז אומץ באופן רשמי על ידי מנהל החשבונות של משפחת כהן דה ליאון, מר וגאן, ממנו קיבל את שמו. בשלב זה אף הפך לאזרח צרפתי.

במהלך מלחמת העולם הראשונה שימש וגאן כקצין מטה. עם פרוץ המלחמה בילה מספר ימים בגדוד קרבי, אך לאחר מכן הוצב כשלישו של הגנרל פרדיננד פוש. ההיסטוריון תאודור דרייפר, בספרו "מלחמת ששת השבועות" כותב כי "וגאן היה צלו של פוש. פוש נתן את הפקודות, לעיתים מעורפלות וסותרות. וגאן תרגם אותן להוראות ברורות ונחושות. [...] אין לדעת לאן היה מגיע פוש ללא וגאן, ולהפך. אין לדעת לאן היה מגיע וגאן ללא הרצון הנחוש והכוח המניע של פוש, אשר לא הצטיין כווגאן בכתיבת מזכרים, אך מעולם לא הכיר בתבוסה, אפילו כשזו ניבטה בפרצופו"^[1].

הוא קיבל דרגת בריגדיר גנרל (מקביל לתת-אלוף בצה"ל) בשנת 1916 ומיור גנרל ב-1918. הוא שירת ב"מועצת המלחמה" החל מ-1917. כאשר מונה פוש למפקד עליון של כוחות מדינות ההסכמה במהלך הדיונים על שביתת הנשק, עמד וגאן לצידו, והיה זה וגאן אשר קרא בקול את תנאי שביתת הנשק המוצעים לגרמניה במעמד הכניעה ביער קומפיין, בקרון הרכבת המפורסם. לימים ידע היטלר לחזור על מעמד זה במדויק, כאשר הפעם יהיו אלו הגרמנים אשר יכתיבו לצרפתים כניעה משפילה.

לאחר המלחמה המשיכה הקריירה של וגאן לשגשג, על אף פרישתו של פוש. וגאן נשלח כיועץ לפולין בזמן המלחמה הפולנית-סובייטית בשנת 1920 וניסה לסייע ליוזף פילסודסקי בידע צבאי, בלוגיסטיקה ובטקטיקה. הוא היה בראש המשלחת לצד הבריטי אדריאן קרטון דה ויארט. כאשר הגיעה המשלחת היה כבר הקרב המכריע, בו הוכו הרוסים בפאתי ורשה בעיצומו. עם זאת נפוץ המיתוס כאילו הייתה זו הגעתו של וגאן ברגע האחרון הגורם המכריע לניצחון, שכונה "הנס על הוויסלה".

וגאן ציפה לקבל את הפיקוד על הצבא הפולני, אך קבלת הפנים שציפתה לו הייתה מאכזבת. ב-24 ביולי נפגש לראשונה עם פילסודסקי, ונשאל "כמה דיוויזיות אתה מביא עמך?" השאלה נותרה ללא מענה. הוא הוצב כיועץ לרמטכ"ל הפולני רוזבאדובסקי, אך שיתוף הפעולה ביניהם לא היה קולח. הוא הוקף בידי קצינים פולנים אשר ראו בו מתערב מבחוץ, ואשר התעקשו לדבר עמו בשפה הפולנית, אותה לא הבין. כל הצעותיו לארגון הגנתה של פולין נדחו. הצעותיו ליצור קו הגנה רציף על נהר הבוג המערבי ולאחר מכן על הוויסלה נדחו, כאשר התוכנית שנתקבלה הייתה תוכניתו הנועזת של פילסודסקי שכללה משיכה של האויב לתוככי השטח הפולני מעבר לוויסלה, וכיתורו באמצעות תנועת מלקחיים של צבאות שהוסתרו בעורף. תרומתו הניכרת הייתה בהתעקשות על שיטה של פקודות כתובות ורישום פרוטוקולים, שהחליפה את שיטת התשדורות בעל פה שהייתה נהוגה בצבא הפולני לפני בואו. הוא סייע לגנרל ולדיסלב שיקורסקי, אשר היה בראש אחד הכוחות המסתערים במתקפת הנגד בקרב על ורשה, אך תרומתו הייתה שולית. וגאן היה רגיל לתת פקודות, ואילו הוא נמצא במקום בו לא הייתה מסורת של ציות. כבוגר מלחמת העולם הראשונה הייתה חשיבתו של וגאן הגנתית, ואילו הצבא הפולני במלחמה זו היה נתון ברעיונות של הסתערות והתקפה. לאחר הניצחון בקרב נפגע מיחסו של פילסודסקי, והחליט לעזוב את פולין. ב-25 באוגוסט ניתן לו אות הכבוד הפולני הגבוה "וירטוטי מיליטרי" ועם שובו לפריז, שלושה ימים לאחר מכן קיבל קבלת פנים של גיבור לאומי, וזכה לאות לגיון הכבוד. במשך שנים לאחר מכן נפוצה הידיעה הכוזבת כאילו היה זה וגאן אשר ניצח בקרב על ורשה.

וגאן כיהן כנציב העליון על סוריה ולבנון בין 9 במאי 1923 ל-1 בינואר 1925. הוא הצליח במשימתו להרגיע את המצב בסוריה ובלבנון, והידיעה על התפטרותו התקבלה בתגובות צער מצד רבים ממגזרי האוכלוסייה המקומית בלבנון וגם בסוריה^[2].

בשנת 1931 קיבל וגאן מקום ב"אקדמיה הצרפתית" והפך ל"בן אלמוות", במקביל למינויו כמפקד צבא צרפת (צבא היבשה של הכוחות המזוינים של צרפת), בטרם יצא לגמלאות בשנת 1935. וגאן נקרא שוב לשירות סדיר על ידי אדואר דאלאדיה באוגוסט 1939 וקיבל את הפיקוד על הצבאות במזרח התיכון. תפקידו העיקרי נראה כהכנת צבאו לאפשרות למנוע השתלטות סובייטית על שדות הנפט באזור.

במאי 1940 נראתה תבוסתה הצבאית של צרפת כמעט כעובדה גמורה. הצבא הצרפתי, אשר הסתמך על הגנה קווית מאחורי קו מאז'ינו, לא היה מוכן לטקטיקות הבליצקריג הגרמניות. ממשלת צרפת נחלקה בין הנחושים, בהנהגת ראש הממשלה פול רנו ואישים כז'ורז' מנדל, ובין התבוסתנים, אשר דרשו כניעה, וראו בשיתוף פעולה עם גרמניה את הדרך היחידה להבטחת קיומה של האומה הצרפתית. כשבוע לאחר פרוץ המלחמה החליט רנו להחליף את מפקד הצבא, מוריס גמלן. רנו רצה להחזיר לצבא את התעוזה הקשורה בשמם של פרדיננד פוש וז'וזף ז'ופר אשר עצרו בגופם את ההסתערות הגרמנית במבואות פריז בשנת 1914. נראה כי וגאן, שלישו המסור של פוש, הוא האיש. וגאן נקרא לפריז ממקום מושבו בסוריה, והגיע אל העיר ב-19 במאי. גמלן פוטר עוד באותו היום. בגיל 73 היה וגאן למפקד הצבא הצרפתי, וזאת כאשר צבאות גרמניה כבשו את ארצות השפלה פרצו את הקו הצרפתי ביער הארדנים, חצו את נהר המז ושעטו מערבה על מנת לכתר את צבאות צרפת וחיל המשלוח הבריטי אשר הוצבו בעמדות עמוק בתוך בלגיה. הפער בחזית שאותו היה על וגאן לסתום הגיע למאה ושישים קילומטרים, המוצפים בפלדה גרמנית.

המעשה הראשון שאותו עשה וגאן כמפקד עליון היה ביטולה של "הנחיה מס' 12" שהוציא גמלן, שהייתה למעשה פקודת מבצע למתקפת נגד שמטרתה לנתק את עורפם של טורי השריון הגרמנים השועטים מערבה אל הים. במשך יומיים למד את המצב, בעוד שצבאותיו נסוגים בקצב של עשרות קילומטרים ליום, ומתקפת הנגד אותה תכנן גמלן, במידה והייתה ריאלית מלכתחילה, מאבדת את הסיכוי המועט שהיה לה. וגאן החליט לטוס צפונה על מנת לעמוד על מצבו של חיל המשלוח הבריטי בצפון. ב-21 במאי נפגש עם המלך הבלגי לאופולד והורה לו להסיג את צבאותיו אל קו נהר האיסאר, אך לא הצליח להיפגש עם הלורד גורט שעמד בראש חיל המשלוח הבריטי.

כל העיניים היו נשואות אל וגאן, זיכרונות מ"הנס על המארן" ושמועות על "הנס על הויסלה" הביאו לאמונה כי אף בשלב זה יוכל להגות תוכנית מבריקה שתשבש את פעולת האויב. ב-22 במאי נפגש וגאן עם מפקדי הצבאות, ועם וינסטון צ'רצ'יל ראש ממשלת בריטניה. וגאן הגה תוכנית פעולה לפיה יתקפו הבריטים בבלגיה מכיוון צפון מערב, בו זמנית עם מתקפה צרפתית מן הדרום, ויכתרו את ראש החץ הגרמני הפונה מערבה. תוכנית זו הייתה דמיונית. הכוחות אותם התיימר וגאן להפעיל היו נתונים תחת לחץ גרמני כבד, שלא איפשר פנייה למתקפת נגד תוך 24 שעות.

גורט הטיל וטו על התוכנית וסירב להתקיף. הוא חשש כי אף אם יתקיף את הגרמנים מצפון, לא יצליחו הצרפתים לפתוח במתקפה מדרום. גורט הבין כי מתקפת הנגד הצרפתית לא תבוא לעולם, והורה לכוחותיו לסגת. חיל המשלוח הבריטי החל דרך ארוכה שסופה בפינוי לבריטניה בדנקרק.

התמוטטות התוכניות למתקפת הנגד, הותירה למעשה את וגאן במצב חמור ביותר. עד 5 ביוני 1940 פונה כל חיל המשלוח הבריטי מדנקרק, ואילו כל צפונה של צרפת היה נתון בידי הגרמנים, אשר עמדו להתחיל בהסתערותם דרומה, אל פריז.

עתה הצטרף וגאן למחנה "התבוסתנים" שהקיף את רנו. הוא חשב על "מגננה אחת גדולה להצלת הכבוד הלאומי". היה ברור לו כי צרפת הובסה, ויש להקטין את הנזק ככל האפשר. ב"הצלת הכבוד הלאומי" התכוון וגאן לאמיתו של דבר לשביתת נשק. וגאן ערך את הכוחות שנותרו לו במערך הגנתי דרומית לנהר סום. עדיין היה בידיו כוח ניכר בעוצמה של 49 דיוויזיות. הוא ערך את צבאו במערך של "קיפודים" וניסה ליצור הגנה לעומק, מקום שעד עתה הייתה ההגנה הצרפתית מבוססת על מחשבה קווית. אך היה זה מעט מדי ומאוחר מדי. בעודו עורך את חייליו למגננה "עד המוות" שידר כלפי הממונים עליו וכלפי הממשלה מסרים תבוסתניים חזקים.

ב-1 ביוני 1940 זימן וגאן למשרדו את שארל דה גול אשר עמד להתמנות לתת שר ההגנה, על מנת לחזק את מחנה ה"תקיפים" בממשלת רנו. דה גול מוסר כי וגאן נועץ בו בשאלה מה לעשות עם 1,200 הטנקים שנותרו בידי צרפת. "הגנת הקיפוד" שניסה וגאן ליצור, הייתה למעשה הגנה קווית מורחבת, במקום הגנת עומק, הלוקחת בחשבון את "קלף הניצחון של מרחבים גדולים, של משאבים גדולים ומהירות גדולה, כולל את השטחים הרחוקים את הבריתות ואת הימים" כפי שהתבטא דה גול. דה גול המליץ לפרוס את הטנקים בשני מקומות, האחד בצפון פריז והשני בדרום ריימס, אך הצעתו לא התקבלה.

למעשה ידעו וגאן ודה גול כאחד כי דינו של הצבא הצרפתי על אדמת צרפת נגזר. וגאן סבר כי הדבר מחייב "מגננה על מנת להציל את הכבוד", דהיינו הכנה לכניעה, לאחר ניסיון אציל, אך פורמלי, לבצע מגננה, ואילו דה גול ראה לנגד עיניו התנגדות עיקשת, הנפרשת על פני יבשות וימים, עד לנפילת האויב. בזיכרונותיו כותב דה גול כי וגאן היה "משנה מזהיר" אך משקיבל על עצמו את הפיקוד העליון, ומשלא פיקד מעולם פיקוד קרבי, לא היה מסוגל ליטול אחריות ולערוך את התוכניות הרדיקליות המתבקשות מן המצב הקשה.

כאשר החלה המתקפה הגרמנית ב-5 ביוני לא ניתן היה לעצור אותה, וב-14 ביוני נפלה פריז.

בימים אלו, של פרפורי הגסיסה של הרפובליקה הצרפתית השלישית נטתה הכף בין שני מחנות. "התקיפים" כדה גול, סברו כי יש להמשיך בלחימה בכל מקום בו נמצאים צרפתים, ובמיוחד ממושבות צרפת בצפון אפריקה. ה"תבוסתנים", אשר קיבלו חיזוק משמעותי בדמותו של שגריר צרפת במדריד, המרשל אנרי פיליפ פטן, (אשר זומן על ידי רנו לפריז, ושם עסק בתככים שמטרתם להביא לכניעה ולהקים ממשלה בראשותו). התבוסתנים סברו כי יש להיכנע לגרמניה, ולשתף עמה פעולה. וגאן הפך לאחד מראשי התבוסתנים, וידו הייתה רבה באירועים שהביאו לעליית פטן לשלטון, על כל המשתמע ממנה - כניעה, שיתוף פעולה, ואף השמדת היהודים.

בליל 16 ביוני 1940, עמדה הממשלה הצרפתית, אשר כבר שהתה בבורדו לאחר נפילת פריז, בפני הכרעות קשות. מחנהו של רנו, אשר רצה להמשיך בלחימה (הועלו מספר הצעות, לרבות איחוד פורמלי בין בריטניה וצרפת וכן הצעות דומות), הפך למיעוט, אל מול אישים כפטן ווגאן. האחריות על המשך כהונת הממשלה הייתה נתונה על כתפי הנשיא אלבר לברן. לאחר התפטרותו של רנו, שלא יכול היה לעמוד בעומס, עמדה על כתפי לברן האחריות למינוי ראש הממשלה החדש. לברן נועץ עם וגאן, ולאחר ששמע דעתו כי המלחמה אבודה וכי המשך הלחימה יביא אך לחורבן צרפת, זימן את ראש התבוסתנים, פטן, ללשכתו, והודיע לו על מינויו כראש ממשלה. צעד זה, שווגאן היה בין האחראים הראשיים לו, הביא למותה של הרפובליקה הצרפתית השלישית, ולהקמת משטר שיתוף הפעולה עם הנאצים, הקרוי צרפת של וישי.

בממשלה החדשה שקמה מונה וגאן כשר ההגנה. בספטמבר נשלח וגאן אל אלג'יריה כנציב כללי מטעם משטר וישי, שם יישם בין היתר את חוקי הגזע של משטר וישי כנגד היהודים. עם זאת קנה לעצמו שם כמתנגד לנאצים בכך שהתנגד להסכם אליו הגיע האדמירל ז'אן פרנסואה דרלאן עם הנאצים, אשר העניק להם בסיסים בסוריה ובדקאר. על רקע זה נקרא בחזרה לצרפת בנובמבר 1941. בנובמבר 1942 נעצר על ידי הגרמנים, ונותר במעצר עד שנת 1945 שאז נתפס על ידי ארצות הברית, נשפט כמשתף פעולה, אך שוחרר במאי 1946 ושמו טוהר בשנת 1948.

• אליסטייר הורן, "כך נפלה צרפת", הוצאת מערכות, 1971.

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מקסים וגאן

• מקסים וגאן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מקסים וגאן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון
הסכמים	הסכם סייקס–פיקו (1916) • ועידת סן רמו (1920) • הסכם אנקרה (1921) • הסכם ניוקומב-פולה (1923) • חוזה העצמאות הצרפתי-סורי (1936) • גבול טורקיה–סוריה • יום העצמאות של לבנון (1943)
ישויות פוליטיות	מנהלת שטחי האויב הכבושים • הממלכה הערבית של סוריה (1920) • יצירת לבנון הגדולה (1914–1920) • לבנון הגדולה (1920–1943) • מדינת דמשק (1920–1925) • מדינת חלב (1920–1925) • מדינת העלווים (1920–1936) • מדינת ג'בל א-דרוז (1921–1936) • סנג'ק אלכסנדרטה (1921–1938) • הפדרציה הסורית (1922–1925) • מדינת סוריה (1925–1930) • הרפובליקה הסורית הראשונה (1930–1946)
עימותים צבאיים	המרד העלווי של 1919 (אנ') • מלחמת הממלכה הערבית של סוריה–צרפת (1920) • קרב מייסלון (24 ביולי 1920) • כיבוש דמשק (24 ביולי 1920) • מאורעות תל חי (1920) • מרד הנאנו (אנ') (1920–1921) • מלחמת טורקיה–צרפת (1920–1921) • המרד הסורי הגדול (1925–1927) • השביתה הכללית הסורית 1936 (אנ') • הפלנגות הנוצריות • צבא הלבאנט • המערכה בסוריה ובלבנון במלחמת העולם השנייה (1941) • משבר הלבנט (אנ') (1945)
נציבים עליונים	אנרי גורו (1920–1922) • רובר דה קה (צר') (1923–1922) • מקסים וגאן (1923–1924) • מוריס סראי (1924–1925) • אנרי דה-ז'ובנל (אנ') (1925–1926) • אנרי פונסו (אנ') (1926–1933) • דמיאן דה מרטל (אנ') (1933–1939) • גבריאל פואו (1939–1940) • ז'אן שיאפ (אנ') (1940) • אנרי פרנאן דנץ (1940–1941) • ז'ורז' קאטרו (1941–1943) • ז'אן הלו (צר') (1943) • איב שטאיינו (אנ') (1943–1944) • אטיין פול באינט (Étienne Paul Beynet, 1944–1946)
הנהגה מקומית	האמיר פייסל בן חוסיין • הקונגרס הלאומי הסורי (1919–1920) • יוסוף אל-עזמה • סאלח אל-עלי • אדהם ח'נג'ר • אבראהים הנאנו (אנ') • אליאס חויכ (אנ') • אמיל אדה • בשארה אל-ח'ורי • סולטאן אל-אטרש • עבד אל-רחמן שהבנדר (אנ') • חסן אל-חראט (אנ') • עיאש אל-חאג' (אנ') • אנטון סעאדה • שוכרי אל-קוותלי • האשם אל-אתאסי • הגוש הלאומי • זכי אל-ארסוזי • ריאד א-סולח
פורטל צרפת צרפת