דברי ימי האזור המכונה בימינו "המזרח התיכון" מגוללים רצף היסטורי של ציוויליזציה אנושית בת יותר מ-5,000 שנים.

אחת הקדומות שבציוויליזציות המזרח-תיכוניות נוסדה במסופוטמיה בסביבות 3500 לפני הספירה. שומרים, בבלים, אשורים ואחרים יסדו אף הם ישויות מדיניות חשובות. תקופה קצרה אחר כך התפתחה במקביל ציוויליזציה חשובה נוספת על גדות נהר הנילוס, מצרים העתיקה.

משנת 500 לפנה"ס ואילך היה האזור נתון לשליטתן של מספר אימפריות: תחילה האימפריה הפרסית של האחמנים, שהחזיקה במרבית שטחי המזרח התיכון, מרכז אסיה ואפריקה הצפונית.

אלכסנדר הגדול מלך מוקדון יצא להילחם בשנת 334 לפנה"ס באימפריה הפרסית, כוחותיו של אלכסנדר נחלו הצלחות מזהירות כנגד הפרסים ועד שנת 331 לפנה"ס אלכסנדר הצליח לכבוש את כל האימפריה הפרסית. לאחר מותו של אלכסנדר פרצה מלחמות הדיאדוכים בין מצבאיו ובסופה חולקו שטחי הכיבוש החדשים: סלאוקוס הראשון קיבל את השליטה על אסיה הקטנה סוריה ופרס ותלמי הראשון קיבל את השליטה על מצרים, צפון אפריקה וארץ ישראל.

כיבוש המזרח התיכון על ידי אלכסנדר גרם לשינוי חד באופי התרבותי של האזור וקבעה את התרבות ההלניסטית כשולטת בו במשך אלף השנים הבאות.

במהלך המאה הראשונה לפני הספירה כבשה הרפובליקה הרומית המתפשטת את חלקו המזרחי של אזור הים התיכון. בתקופתה של האימפריה הרומית התמזג אזור זה יחד עם דרום אירופה וצפון אפריקה לכדי יחידה מדינית-כלכלית אחת. האיחוד הקל על תפוצתה של הנצרות, ועד המאה החמישית הייתה האימפריה הרומית, לרבות חלקיה המזרחיים, נוצרית ברובה. שלטונה של האימפריה הרומית הלך ודעך במאה הרביעית והוחלף על ידי זה של קונסטנטינופול, במה שהביא ליצירתה של אימפריה נוצרית דוברת יוונית, הידועה בתור האימפריה הביזנטית. זו שלטה במידה מסוימת באזור המשתרע מחבל הבלקן ועד לנהר הפרת. במזרח שב ועלה כוחה של האימפריה הפרסית תחת שליטת האימפריה הפרתית ומאוחר יותר תחת האימפריה הסאסאנית. במאות הבאות ניטשו מלחמות רבות בין הפרסים לביזנטים, אשר נאבקו על ההגמוניה במזרח הקרוב כולו.

ראו גם – האימפריה המוסלמית

לנוכח ההשפעה המאחדת שהיה לשלטון הרומי והביזנטי, עד המאה השביעית לספירה לא הייתה הבחנה ברורה בין אירופה למזרח התיכון. אנטוליה, סוריה, ארץ ישראל ומצרים היו כולן נוצריות ודוברות יוונית, וחלקו מאפיינים תרבותיים ומדיניים עם העולם היווני-רומי תחת שלטון האימפריה הביזנטית, שעה שמסופוטמיה (בשטחה של עיראק של היום) הייתה אזור חיץ בין האימפריה הפרסית לאימפריה הביזנטית.

לפני עליית האסלאם היו תושבי המזרח התיכון בעלי אמונה דתית מגוונת, פגנים, נוצרים, יהודים ומיעוטים כמו השומרונים ולכל אמונה היו מנהגים תרבותיים דומים אך שונים זו מזו. הגורם המשמעותי ביותר בתהליך הפיכתו של המזרח התיכון לאזור תרבותי נפרד היה העלייה במעמד דת האסלאם בחצי האי ערב. בשנת 634 נאמניו הערביים של מוחמד שהציג את עצמו כ"נביא האחרון" יצאו ממדינה עירם למסעות צבאיים ודתיים ברחבי המזרח התיכון. הם כבשו את ארץ ישראל בשנת 636, את מסופוטמיה ב-637, את סוריה ומצרים ב-640 ואת פרס ב-642. הביזנטים הצליחו למנוע מהערבים לכבוש את אנטוליה, אשר נותרה נוצרית עד להגעתם של הטורקים 400 שנים מאוחר יותר. רוב האוכלוסייה באזורים שנכבשו על ידי הערבים המירו דתם לאסלאם כעבור מספר עשורים, במה שהביא ליצירתו של גבול תרבותי-דתי קבוע בין אירופה והעולם המוסלמי. הח'ליפות ותושביה היוו את האימפריה המוסלמית.

אף על פי שהח'ליפות המאוחדת שנוסדה בתום הגל הראשון של הכיבוש הערבי קרסה עד המאה התשיעית, ותחתיה הוקמו סדרות של ח'ליפויות ואמירויות קטנות יותר, שליטתם של הערבים באזור שבין הנילוס לחידקל נותרה בלתי מעורערת (וכך גם בצפון אפריקה ובדרום ספרד) קרוב ל-400 שנים. ואולם במזרח, באזורים שהיו תחת הסאסאנים, אימצו זרם דתי אחר - האסלאם השיעי, אשר נתפס על ידי המוסלמים הסונים ככפירה. כך נוצר גבול מזרחי קבוע לעולם הערבי-אסלאמי, אף שהאסלאם הוסיף להתפשט במזרח גם בהודו ובאינדונזיה.

במהלך תקופה זו היה העולם הערבי, תחת השושלות האומיית, העבאסית והפאטימית, למרכז הפעילות התרבותית והכלכלית בחלקה המערבי של יבשת אסיה. בעוד שאירופה סבלה מפשיטות וממלחמות חוזרות ונשנות וחוותה הידרדרות כלכלית ודמוגרפית חדה ביחס לעבר הרומי, בערים הערביות הגדולות (קהיר, אלכסנדריה, בצרה, דמשק ומעל לכל המטרופולין האדיר של בגדאד) נרשם גידול אוכלוסין מרשים, כלכלת מסחר משגשגת וחיים תרבותיים עשירים. הספרות, האדריכלות, הרפואה והמדע שפיתחו הערבים היו מתקדמים לאין שעור ביחס לקיים במערב אירופה בימי הביניים המוקדמים. בכל העולם הנוצרי, רק קונסטנטינופול הדועכת יכולה הייתה להתחרות בעולם הערבי.

באמצע המאה ה-11 הגיעה הדומיננטיות הערבית לקִצה הפתאומי עם הגעתם של הסלג'וקים הטורקים למזרח התיכון, לאחר שהיגרו דרומה ממולדתם שבמרכז אסיה. הסלג'וקים כבשו את פרס, עיראק (בגדאד נכבשה ב-1055 מידי הבויהים), סוריה, ארץ ישראל והחג'אז, ואף הביסו את הביזנטים בקרב מנזיקרת וכבשו את אנטוליה. מצרים החזיקה מעמד תחת הח'ליפים הפאטימים עד 1169, אז נפלה לידי הטורקים. הסלג'וקים שלטו באזור במאתיים השנים הבאות, אף שעד מהרה התפרקה האימפריה הסלג'וקית לכדי מספר סולטאנויות קטן יותר.

פיצול זה איפשר למערב הנוצרי, שחווה התאוששות כלכלית ודמוגרפית מדהימה למן נקודת השפל אליו הגיע במאה השביעית, לשוב ולפעול במזרח התיכון. ב-1095 קרא האפיפיור אורבנוס השני לאריסטוקרטיה האירופית לכבוש מחדש את ארץ הקודש ולהשיבה לידי הנצרות, וכעבור ארבע שנים אבירי מסע הצלב הראשון כבשו את ירושלים. הם ייסדו בה ממלכה שהתקיימה עד 1187, או אז נכבשה על ידי צלאח א-דין המוסלמי. ממלכות צלבניות קטנות יותר שרדו עד 1291. הצלבנים כשלו בניסיונם ליצור נוכחות נוצרית קבועה בארץ הקודש, בעיקר משום שלא הצליחו למשוך די מהגרים אירופים לאזור במהלך מסעותיהם ולאחריהם.

בראשית המאה ה-13 שבו הסולטאנים הערבים לבית איוב והשתלטו על מצרים וסוריה בגרשם את הטורקים. ואולם התחייה הערבית לא ארכה זמן רב. פולשים חדשים, הפרשים המונגולים, הסתערו על המזרח התיכון, כבשו את בגדאד ב-1258, את דמשק ב-1260 והתקדמו דרומה עד לגבולה של מצרים. ישנן עדויות (בעיקר ברשמים של היסטוריונים מוסלמים בני התקופה, אבל גם במכתבו של רמב"ן שביקר בירושלים בשנת 1267 - כמה שנים אחרי האירועים) על כך שיחידות כיבוש מונגוליות הגיעו לצפת, לירושלים ולחברון. עם זאת, המונגולים לא עשו מאמצים מיוחדים לכונן ישות פוליטית באדמות שכבשו ומדובר היה יותר בפשיטות קצרות מועד על ידי כוח צבאי מוגבל שמטרותן הייתה לקיחת שלל, הפחדה ואיסוף מודיעין. הדבר, כנראה, נבע מהעובדה שמפקד העליון של צבא הכיבוש המונגולי הולגו (Hülegü) עזב את האזור עם רוב צבאו בתחילת 1260 אחרי שהגיעה אליו הידיעה על מותו של מונגקה חאן (Möngke), שליט האימפריה המונגולית.^[1] את דילול הכוחות הזה ניצל הסולטאן הממלוכי של מצרים קוטוז (בערבית: الملك المظفر سيف الدين قطز) שעלה צפונה עם צבאו והביס את הכוח המונגולי בקרב עין ג'אלות בסוף שנת 1260. בהמשך להתפתחות הזאת המונגולים הסיגו את כוחותיהם ממזרח התיכון. גל חדש של הפשיטות המונגוליות באזור התרחש בשנות 1299–1300. הם שוב כבשו את דמשק וירדו גם דרומה, אבל שוב לא נשארו זמן רב ופינו את האזור מיוזמתם. אחרי נסיגתם הכוחות הממלוכיים החזירו לעצמם את השליטה בארץ ישראל ובסוריה. רק באמצע המאה ה-14 המונגולים הפסיקו סופית לאיים על האזור. לאור זאת, סולטאניה הממלוכים של מצרים כבשו את ארץ ישראל וסוריה, ואילו סולטאנים טורקים אחרים שלטו בעיראק ובאנטוליה. רק בחצי האי ערב קיימו הערבים שלטון עצמי.

בראשית המאה ה-15 התחזקו האמירים העות'מאנים שבאנטוליה המערבית, אשר הלכו והסתמנו כשליטיו הבאים של האזור. אישוש לדבר ניתן בשנת 1453, כאשר העות'מאנים כבשו את קונסטנטינופול והכריזו על עצמם סולטאנים. הממלוכים הצליחו להגן על אדמותיהם מפני העות'מאנים במשך קרוב למאה שנים, אולם ב-1514 הסולטאן העות'מאני סלים הראשון פתח במסע כיבושים שיטתי ברחבי האזור. עיראק נכבשה ב-1515, סוריה ב-1516 ומצרים ב-1517, במה ששם קץ לשושלת הממלוכית. העות'מאנים איחדו את האזור כולו תחת שליט אחד, לראשונה מאז האימפריה העבאסית מהמאה העשירית, והוסיפו לשלוט בו ב-400 השנים הבאות.

בהדרגה, העות'מאנים כבשו גם את יוון, חבל הבלקן ואת מרבית הונגריה, ובכך הרחיקו את הגבול החדש בין מזרח למערב עד לצפון נהר הדנובה. אולם במערב, אירופה התפשטה במהירות, דמוגרפית, כלכלית ותרבותית, כאשר השפע המגיע מהקולוניות האמריקניות מניח את היסודות לצמיחת הקפיטליזם והמהפכה התעשייתית. עד המאה ה-17 אירופה עקפה את העולם המוסלמי במונחי עושר, אוכלוסייה וחשוב מכל - טכנולוגיה. אף שהנצרות והאסלאם התנגדו על בסיס דומה לרכושניות ולחומרנות הנודפת מהקפיטליזם, הרפורמציה הפרוטסטנטית פגעה בכוחה של הכנסייה הקתולית והתירה לאינדיבידואליזם לשגשג בצפון אירופה.

עד שנת 1700 סולקו העות'מאנים מהונגריה, במה ששינה את מאזן הכוחות בגבול לטובת המערב. אף שתושביהם של מספר אזורים באירופה העות'מאנית (כגון אלבניה ובוסניה) המירו דתם לאסלאם, אירופה מעולם לא השתלבה תרבותית בעולם המוסלמי. בין השנים 1700 ו-1918 חוו העות'מאנים נסיגה מתמדת, והמזרח התיכון שקע מאחורי השגשוג האירופי. במאה ה-19 החלו יוון, סרביה, רומניה ובולגריה לגבש תפיסות לאומיות מהפכניות, ובמלחמות הבלקן (1912–1913) סולקו העות'מאנים מאירופה כולה, מלבד העיר קונסטנטינופול (איסטנבול) וסביבותיה.

במאה ה-19 כינויה המקובל של האימפריה העות'מאנית, שמצאה עצמה תלויה יותר ויותר בכלכלות האירופיות, היה "האדם החולה של אירופה". השליטה הכלכלית האירופית הלכה וקיבלה ביטויים מוחשיים יותר כאשר ב-1830 כבשה צרפת את אלג'יריה, ו-48 שנים אחר כך את תוניסיה. בריטניה כבשה את מצרים בשנת 1882, אף שהיא נותרה תחת ריבונות עות'מאנית נומינלית. הבריטים אף שלטו בפועל במפרץ הפרסי, ואילו הצרפתים נהנו מהשפעה רבה על לבנון וסוריה. ב-1912 האיטלקים כבשו את לוב ואת האיים הדודקנזיים, הסמוכים לחוף אנטוליה העות'מאנית. העות'מאנים פנו לגרמניה כדי שזו תגן עליהם מפני מעצמות המערב, ואולם כתוצאה מכך נעשו תלויים יותר ויותר בכלכלה ובצבא של הרייך השני.

בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 ניסו שליטי המזרח התיכון לבצע מודרניזציה של מדינותיהם על מנת שיוכלו להתחרות ביעילות רבה יותר במעצמות האירופיות. מובילי רפורמות כמו מוחמד עלי במצרים, הסולטאן העות'מאני עבדול חמיד השני ומחוללי ההפיכה באיראן בשנת 1906 ביקשו כולם ליישם גרסאות שונות של דגם השלטון החוקתי המערבי, משפט אזרחי, חינוך חילוני ופיתוח תעשייתי במדינותיהם. ברחבי האזור הונחו מסילות ברזל וקווי טלגרף, נוסדו בתי ספר ואוניברסיטאות ומעמד חדש של קציני צבא, משפטנים, מורים ופקידים החל להופיע, במה שאיים במידה מסוימת על ההנהגה המסורתית בדמותם של המלומדים המוסלמים.

ואולם מימון הרפורמות הללו היה כרוך בהלוואות עתק מהמערב. החובות התופחים הביאו לפשיטת רגל כלכלית, ואגב כך לשליטה מערבית גדולה יותר, באופן שפגע במובילי הרפורמות עצמם. מצרים, לדוגמה, נפלה לידי הבריטים במידה רבה כיוון שהמיזמים השאפתניים של מוחמד עלי ויורשיו הביאו לקריסה כלכלית של המדינה. ההתמערבות של העולם המוסלמי הביאה ליצירת צבאות מקצועיים יותר בראשותם של קצינים שנכונו לתפוס את השלטון בכוח - ואמנם הפיכות צבאיות עתידות היו להתרחש ברחבי המזרח התיכון המודרני. בעיה נוספת הייתה משותפת לכל מובילי הרפורמות באזור, שהיו בפועל שליטים אבסולוטיים: הם נכונו לבצע רפורמות מרחיקות לכת, אך התנגדו בתוקף לאבד מסמכותם הם. הסולטאן העות'מאני עבדול חמיד השני, לדוגמה, אימץ דפוסי שלטון אוטוקרטיים יותר ויותר במקביל לניסיונות הרפורמה הכושלים שלו. בפרס, הניסיונות לבצע מודרניזציה של המדינה נתקלו בהתנגדות ניכרת מצד האוכלוסייה המקומית.

מובילי הרפורמות השאפתניים ביותר היו הטורקים הצעירים (תחת מועצת האיחוד והקידמה), אשר תפסו את השלטון באימפריה העות'מאנית בשנת 1908. בהנהגתם של צמד קציני צבא שאפתניים, איסמעיל אנוור פאשה ואחמד ג'מאל פאשה והמשפטן הרדיקלי מהמט טלאט (טלאט פאשה), הטורקים הצעירים הצליחו תחילה לכונן מונרכיה חוקתית, אולם עד מהרה היו לחונטה צבאית אשר ניסתה לכפות מודרניזציה קיצונית על האימפריה כולה.

תוכניתם של הטורקים הצעירים סבלה ממספר פגמים. ראשית, היא כפתה ממשל ריכוזי כמו גם את השפה הטורקית על אימפריה, שהייתה מבוזרת מאוד ורב-לשונית. הדבר הביא לניכור הולך וגובר מצד תושביה הערביים של האימפריה וחולל עליה רבתי ברגש הלאומי הערבי. שנית, היא גרמה לאימפריה לשקוע עוד יותר בחובות ענק. לבסוף, כינון הברית עם גרמניה, שנתפסה על ידי המהפכנים כמעצמה הצבאית החזקה באירופה, הביא לסיום התמיכה הבריטית באימפריה, אשר הגנה על העות'מאנים מפני האימפריאליזם הרוסי לאורך המאה ה-19 כולה.

בשנת 1914 הביאה הברית הגרמנית-עות'מאנית לשגיאה פטאלית מצדם של הטורקים הצעירים, אשר הצטרפו לציר הגרמני-אוסטרי במלחמת העולם הראשונה נגד בריטניה וצרפת. הבריטים ראו באימפריה העות'מאנית החוליה החלשה במחנה האויב, וריכזו מאמציהם בחזית המזרחית בהוצאתה ממעגל הלחימה. לאחר כישלון המתקפה הבריטית הישירה על האימפריה בגליפולי (1915), הבריטים פתחו בניסיונות לחולל מרידות פנימות בטריטוריות העות'מאניות, בנצלם את ההתעוררות הלאומית של ערביי האימפריה. הערבים לא סבלו תחת השלטון העות'מאני עד לעלייתם של הטורקים הצעירים, אשר ניסו לבצע בהם "טורקיזציה" ולשנות את מנהגי השלטון המסורתיים שלהם. הבריטים מצאו בן ברית בדמותו של חוסיין שליט מכה ולכאורה בן למשפחת הנביא מוחמד, אשר עמד בראש המרד הערבי בשלטון העות'מאני (1916) בתמורה להכרה בריטית במדינה כלל-ערבית עצמאית שתוקם בשטח האימפריה לאחר המלחמה.

ואולם, משהתמוטטה האימפריה העות'מאנית ב-1918, נוכחו הערבים לדעת כי ההבטחה לא תקוים. לא זו בלבד שהבריטים והצרפתים סיכמו חוזה חשאי (הסכם סייקס–פיקו) שבמסגרתו פורטה חלוקת המזרח התיכון ביניהן; הבריטים אף ביטאו, באמצעות הצהרת בלפור, את נכונותם להכיר ביצירת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, שהייתה בעבר מקום משכנה של ממלכת ישראל אך גם מקום מושבם של ערבים רבים מזה מאות שנים. עם תבוסת העות'מאנים הכריזו הערבים על מדינה עצמאית בדמשק, אולם חולשתם הכלכלית והצבאית מנעה מהם להתנגד למעצמות האירופיות, ועד מהרה בריטניה וצרפת התבססו באזור וארגנוהו כראות עיניהן.

סוריה הייתה למדינת-חסות צרפתית (תחת מעטה מנדט חבר הלאומים, כאשר אזורי החוף הנוצריים שבדרום מערבה הוכרזו כמדינה נפרדת, לבנון). עיראק וארץ ישראל הובאו תחת המנדט הבריטי, כאשר אחד מבניו של שריף חוסיין, פייצל, הומלך על עיראק. ארץ ישראל חולקה לשניים, ועל חלקה המזרחי, שהיה לעבר הירדן, הומלך בנו השני של חוסיין, עבדאללה. חלקה המערבי של ארץ ישראל הועבר לניהולה הישיר של בריטניה, והיישוב היהודי הגדול הוסיף לצמוח, תחילה בחסות בריטית. מרבית חצי האי ערב נפל לידיו של בן-ברית נוסף, אבן סעוד, אשר יצר את ממלכת ערב הסעודית בשנת 1922.

בינתיים, נפילת העות'מאנים אפשרה למוסטפא כמאל לתפוס השלטון בטורקיה ולפתוח בתהליכי מודרניזציה וחילון. הוא ביטל את הח'ליפות, הביא לאמנציפציה של נשים, כפה לבוש מערבי, ביטל את השימוש בכתב הערבי וכן פגע בסמכותם השיפוטית של בתי הדין האסלאמיים. למעשה, בוותרה על שליטה בעולם הערבי, טורקיה הביעה נחישות להפריד עצמה מהמזרח התיכון ולהשתייך תרבותית לאירופה. טורקיה הוסיפה לטעון מאז כי היא מדינה אירופית ולא חלק מהמזרח התיכון.

נקודת מפנה נוספת בהיסטוריה של המזרח התיכון היא בגילוי הנפט באזור, תחילה בפרס (1908) ומאוחר יותר בערב הסעודית (1938) וביתר מדינות המפרץ הפרסי, וכן בלוב ובאלג'יריה. במזרח התיכון, כך התברר, קיימים המצבורים הנגישים הגדולים בעולם של נפט גולמי, הסחורה החשובה ביותר בעולם התעשייתי של המאה ה-20. הגם שחברות נפט מערביות הן ששאבו וייצאו כמעט את כל הנפט המזרח-תיכוני, המלכים והאמירים של מדינות הנפט נעשו עשירים במיוחד, ובשל כך הצליחו להחזיק בשלטון לאורך זמן ולתמוך בהמשך ההגמוניה המערבית באזור. עושר הנפט היה אחד הגורמים לכך שמגמות רפורמטיביות בתחומי הכלכלה, הפוליטיקה והחברה סוכלו בעולם הערבי, בשונה מהמהפכה הכאמליסטית בטורקיה. מדינות הנפט המזרח תיכוניות הלכו ונעשו רנטיריות במהותן, כאשר המיעוט העשיר והשולט משתמש ברווחי הנפט כדי להימנע מהטלת מיסים על האוכלוסייה, ואגב כך משכך את הלחץ הציבורי לרפורמות ולהתפתחות.

בשנות העשרים והשלושים, עיראק, סוריה ומצרים נעו לקראת קבלת עצמאות מדינית, אם כי צרפת ובריטניה הוסיפו לקיים נוכחותן באזור עד שנאלצו לעזוב אחרי מלחמת העולם השנייה. בארץ ישראל, לעומת זאת, הסכסוך המתגבר בין הלאומנים הערבים למתיישבים הציוניים יצר מצב בלתי פתיר עבור הבריטים, שלא יכלו לנתק עצמם ממנו. עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה נתפסה בחוגים ציוניים כהוכחה נוספת לדחיפות שביצירת מדינה יהודית בארץ ישראל, ואולם מאמציהם נתקלו בהתנגדות ערבית הולכת וגוברת. (לפרטים, ר' הסכסוך הישראלי-פלסטיני והיסטוריה של ארץ ישראל.)

המאבק הגיע לשיאו ב-1947 לאחר שפורסמה תוכנית האו"ם לחלק את ארץ ישראל למדינה יהודית ולמדינה ערבית במרחב הצר שבין נהר הירדן לים התיכון. הערבים דחו את התוכנית; הציונים הכריזו על הקמתה של מדינת ישראל במאי 1948, ומיד לאחר מכן פלשו מדינות ערב לארץ, ופתחו במלחמת 1948 (או "מלחמת השחרור"), שבסיומה הן הפסידו. בעקבות המלחמה נמלטו מאות אלפי פליטים פלסטיניים משטחי ישראל, במה שיצר את "הבעיה הפלסטינית" העומדת מאז במוקד הסכסוכים באזור.

הקמתה של מדינת ישראל, סיום השליטה האירופית הישירה באזור, וחשיבותה ההולכת וגוברת של תעשיית הנפט עמדו ביסודו של המזרח התיכון המודרני. ההתפתחויות אלה אף הביאו למעורבות גוברת של ארצות הברית בענייני המזרח התיכון. בהדרגה, ארצות הברית הייתה לבת בריתה העיקרית של ישראל, ובאופן כללי שמרה על היציבות באזור. החל משנות החמישים הייתה לכוח הדומיננטי בתעשיית הנפט המזרח תיכונית. כשמשטרים רדיקלים ואנטי-מערבים קמו באזור, כמו במצרים (1954), סוריה (1963), עיראק (1968) ולוב (1969), ברית המועצות סייעה להם כלכלית וצבאית, מתוך כוונה לרכוש בני ברית חדשים ולהרחיב את מעגל ההשפעה הסובייטי במסגרת המאבק הבין-גושי מול ארצות הברית. הסובייטים כוננו יחסים הדוקים עם גמאל עבד אל נאצר שליט מצרים, עם הרודן העיראקי סדאם חוסיין ומאוחר יותר גם עם נשיא סוריה חאפז אל-אסד, אשר נשבעו בהזדמנויות שונות להשמיד את ישראל, להביס את "האימפריאליזם המערבי" ולהביא לשגשוג בקרב ההמונים הערביים, בדרך כלל באמצעות וריאציה סוציאליסטית כלשהי. כישלונם לקיים הבטחות אלה עשה אותם ברוב המקרים לאותוריטריים יותר ויותר.

בתגובה לאתגר שהציבו המשטרים הרדיקלים הערביים בפני האינטרסים שלה במזרח התיכון, ארצות הברית חשה מחויבת להגן על בנות בריתה הנותרות באזור: הממלכות המתונות של ערב הסעודית, ירדן, איראן ואמירויות המפרץ הפרסי. ראוי להדגיש, עם זאת, כי שיטת הממשל הנהוגה במדינות אלה לא נתפסה כטובה יותר מזו הנהוגה במדינות ערב הרדיקליות. איראן הייתה לבת ברית מרכזית במיוחד, עד שמהפכה דתית בהנהגת האייתולות השיעיים הפילה את המלוכה בשנת 1979 והקימה תחתיה משטר תאוקרטי שהיה אף קיצוני ואנטי-מערבי מהמשטרים החילונים בעיראק או בסוריה. המהפכה גרמה לארצות הברית לחזק את יחסיה עם ערב הסעודית, שהונהגה על ידי משטר ריאקציוני ומושחת למדי, אשר קרא בגלוי להשמדת ישראל. כך מצאה עצמה ארצות הברית מסובכת בסתירות הפנימיות של הפוליטיקה המזרח תיכונית, כפי שמצאו עצמן צרפת ובריטניה בעשורים הקודמים.

שורת ההפסדים הרצופים שהנחילו הישראלים לצבאות ערב במלחמות 1948, 1967 ו-1973 שכנעה את הפליטים הפלסטינים, כמו גם ערבים רבים אחרים, שאין בכוחם של המשטרים הערביים להביס את הישות המערבית הזרה שהוקמה באזור. פלסטינים כיאסר ערפאת הניחו כי פתרון הבעיה הפלסטינית מצוי בידי הפלסטינים עצמם, גם אם הדבר כרוך בשימוש באלימות ובטרור נגד ישראל. הד לתפיסה זו ניתן לאחר שבתום מלחמת ששת הימים (1967) החזיקה ישראל בשטחים הפלסטינים הנותרים - "הגדה המערבית" ו"רצועת עזה" - ואותתה על חוסר נכונותה לוותר עליהם בכך שהקימה בתחומם התנחלויות יהודיות רבות.

יתר על כן, ב-1979 מצרים בהנהגתו של אנואר סאדאת חתמה על הסכם שלום רשמי עם ישראל, במה ששם קץ לשאיפות הערביות להקים חזית צבאית ערבית מאוחדת נגד מדינת ישראל. שנים אחדות קודם לכן פתח הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), בראשותו של ערפאת, בשורת התקפות טרור נגד ישראל ונגד מטרות אמריקניות, יהודיות ומערביות, לצורך החלשת ישראל ופגיעה בתמיכה המערבית בה. הפלסטינים זכו לתמיכה מסוימת מטעם רבות מארצות ערב, שסייעו בעיקר באמצעים כלכליים. הפעילות הפלסטינית אף נשאה אופי דיפלומטי, והיא הגיעה לשיאה בשנת 1975 או אז גינתה העצרת הכללית של האו"ם את הציונות בהכריזה כי מדובר בסוג של גזענות. באותה שנה זכה ערפאת לקבלת פנים רשמית בעצרת.

לקריסתם של ברית המועצות והקומוניזם בראשית שנות התשעים נודעו השפעות שונות על המזרח התיכון. היא אפשרה למספרים גדולים של יהודים (ולא-יהודים) להגר מרוסיה, מאוקראינה ומיתר חבר המדינות לישראל, במה שחיזק אף יותר את המדינה. היא ריסקה את המקור הטבעי והנגיש ביותר של המשטרים הערביים הרדיקליים לאשראי, לנשק ולתמיכה דיפלומטית, דבר שהחליש אותם אף יותר. היא אפשרה יבוא זול של נפט רוסי, במה שהפחית את התלות המערבית ביבוא נפט ממדינות ערב. בנוסף, הקריסה הוכיחה את חוסר יעילותו של מודל הפיתוח הסטליניסטי באמצעות סוציאליזם מדיני אותוריטרי שאימצו מצרים הנאצריסטית, אלג'יריה, סוריה ועיראק החל משנות השישים. כך נותרו המשטרים הללו פגיעים כלכלית ופוליטית. שליטים כגון סדאם חוסיין בעיראק פנו לתוקפנות מדינית וללאומיות ערבית כתחליף לסוציאליזם.

עובדה זו עמדה ככל הנראה ביסוד המלחמה הממושכת והעקובה מדם שניהלה עיראק מול איראן בשנות השמונים (ראו מלחמת איראן–עיראק), ומאוחר יותר פלישתה לכווית ב-1990. כווית הייתה חלק מהמחוז העות'מאני של בצרה עד 1918, ולפיכך במובן מסוים הייתה חלק מעיראק, אם כי בשנות השישים הכירה עיראק בעצמאותה. ארצות הברית בהנהגת הנשיא ג'ורג' בוש האב הגיבה לפלישה בכינון קואליציה של מדינות, בהן ערב הסעודית, סוריה ומצרים, קיבלה את אישורה של מועצת הביטחון של האו"ם וסילקה את עיראק מכווית במהלך מלחמת המפרץ הראשונה. במסגרת המלחמה שיגר סדאם חוסיין טילים מדגם "סקאד" לעבר ערי ישראל, ואולם ראש הממשלה יצחק שמיר נענה ללחץ האמריקני ונמנע מלהתערב צבאית במלחמה. הנשיא בוש לא ניסה להפיל את משטרו של סדאם חוסיין, עובדה שתהיה בעוכריה של ארצות הברית בעתיד. מלחמת המפרץ הראשונה הסתיימה בנוכחות צבאית אמריקנית קבועה באזור המפרץ, ובמיוחד בערב הסעודית, מה שגרם למורת רוח בקרב מוסלמים רבים.

עד שנות התשעים נתפס המזרח התיכון בעיני המערב לא רק כאזור רווי סכסוכים, אלא גם כאזור הסובל מפיגור כלכלי ופוליטי ביחס לשאר העולם. התפוצה המהירה של כלכלות שוק ומשטרים דמוקרטיים במזרח אירופה, דרום אמריקה, מזרח אסיה וחלקים מאפריקה לא נתנה אותותיה במזרח התיכון. באזור כולו, רק ישראל, טורקיה ולבנון - ישויות ייחודיות בנוף המזרח-תיכוני - הן דמוקרטיות פרלמנטריות, אף שהיציבות הפוליטית בלבנון ובטורקיה איננה גבוהה כזו שבמערב המפותח. במדינות אחרות קיימים גופים מחוקקים, אולם אלה נעדרים סמכות שלטונית ממשית, ובמקרים אחדים - כמו במדינות המפרץ העשירות - רוב חלקי האוכלוסייה אינם רשאים להשתתף בבחירות, כיוון שמעמדם הוא של עובדים זרים ולא של אזרחים.

ברוב מדינות המזרח התיכון, צמיחתן של כלכלות שוק נפגעה לנוכח הגבלות פוליטיות, שחיתות ומינוי מקורבים, בזבוז כספים על מיזמי ראווה ורכישת נשק, והישענות יתר על הכנסות מנפט. הכלכלות המוצלחות באזור התבססו על שילוב בין עושר הנפט ואוכלוסייה דלילה, כפי שנעשה בקטר, בבחריין ובאיחוד האמירויות הערביות. במדינות הללו, האמירים התירו מידת מה של ליברליזציה פוליטית וחברתית, אך סירבו לוותר על כוחם שלהם. האמירים נתפסו כליברלים ביחס לשכניהם, אך כשמרנים ביחס למערב. מבין המדינות המזרח-תיכוניות שאינן רנטיריות, הצליחו ישראל (הנשענת על טכנולוגיה) ולבנון (הנשענת על תיירות, בעיקר משנות השמונים) ליצור כלכלות מצליחות יחסית.

לקראת סוף שנות התשעים המזרח התיכון כאזור כלכלי פיגר לא רק אחרי אירופה, אלא גם אחרי הודו, סין ושאר כלכלות שוק גדלות, במונחי ייצור, סחר, חינוך, תקשורת וקריטריונים נוספים לפיהם נמדדת קידמה כלכלית וחברתית. תזה מקובלת במערב גורסת, כי מלבד נפט, סך היצוא של העולם הערבי כולו נמוך מזה של פינלנד לבדה.^{[דרוש מקור]}

בראשית המאה ה-21 תרמו הגורמים הללו להתססת הסכסוך המזרח-תיכוני באופן חסר תקדים, כך שהשלכותיו ניכרו ברחבי העולם. כישלון מאמצי התיווך של הנשיא האמריקני ביל קלינטון בין ישראל והפלסטינים בקמפ דייוויד בשנת 2000 הביאו לפרוץ האינתיפאדה השנייה - התקוממות פלסטינית אלימה נגד הכיבוש הישראלי, המאופיינת בפיגועי התאבדות ובמעשי טרור נגד אזרחים ישראלים - ואגב כך לבחירתו של אריאל שרון כראש ממשלת ישראל. הייתה זו ההתפרצות האלימה הגדולה ביותר מאז הסכמי אוסלו שנחתמו בשנת 1993. יישום "מפת הדרכים לשלום" בין ישראל לפלסטינים, אותה ניסח הנשיא ג'ורג' בוש הבן ב-2003, נתקל בקשיים, בעיקר לנוכח היעדר פרגמטיות מנהיגותית והמשך האלימות בין הצדדים. גיבושה של תוכנית ההתנתקות הישראלית מרצועת עזה, כמו גם מותו של יאסר ערפאת בנובמבר 2004, נתפסו בעיני רבים כאירועים המבשרים על עידן חדש ביחסים. בינואר 2005 נערכו לראשונה מזה שנים בחירות ברשות הפלסטינית, שבהן נבחר מחמוד עבאס (אבו מאזן) לנשיא החדש, זאת במקביל לדעיכה ניכרת במעשי האיבה ולשיפור המצב הכלכלי בשטחי הרשות ביהודה ושומרון. עם זאת, לאחר שתנועת החמאס השתלטה בכוח על רצועת עזה ביוני 2007, התחדשו מעשי איבה בין הפלגים הפלסטיניים. תחת שלטון חמאס גבר ירי הרקטות על ישראל, דבר שהביא להטלת סגר על רצועת עזה (החל מ-2007) ויציאת צה"ל למבצע עופרת יצוקה בדצמבר 2008–ינואר 2009.

במקביל, כישלונם של רוב המשטרים בארצות ערב, ופשיטת הרגל של הלאומיות הערבית מבית המדרש של הרדיקליזם החילוני, הביאו לעלייה גוברת ברגש האסלאמי ברחבי המזרח התיכון. מגמת ההקצנה, או האסלאמיזם, חלה בכל שכבות האוכלוסייה במדינות המוסלמיות, ונושאי דגלו של האסלאם הרדיקלי - כדוגמת גלגוליה השונים של תנועת האחים המוסלמים, בהן תנועת חמאס הפלסטינית - החלו להיאבק בשנים האחרונות גם בזירה הפוליטית, בנצלם את התמיכה העממית הגואה כדי לממש חזונם בדבר כינון מדינות הלכה אסלאמיות ברחבי המזרח התיכון. למגמת ההקצנה תרמו גם הצלחת המהפכה האסלאמית-שיעית באיראן, וכן פלג הווהאבים בערב הסעודית. יש מן האסלאמיסטים שפנו לכיוון האלימות והטרור, באמצם את הקונספטים הדתיים של ג'יהאד (מלחמת קודש) ושהאדה (מות קדושים). רבים מפעילי הטרור האסלאמי צברו ניסיון צבאי שעה שנלחמו בכוחותיה של ברית המועצות באפגניסטן בתחילת שנות השמונים.

אחד הפעילים הללו היה אוסאמה בן לאדן, איל הון סעודי. לאחר שלחם בסובייטים באפגניסטן, יצר את ארגון הטרור אל-קאעידה, האחראי לשורת פיגועי טרור נגד מטרות אמריקניות ומערביות, ששיאן בפיגועי 11 בספטמבר 2001, אשר החריבו את מרכז הסחר העולמי בניו יורק והביאו למותם של כ-3000 אזרחים. הפיגועים הללו הביא את הממשל האמריקני בראשותו של הנשיא ג'ורג' בוש הבן להכריז "מלחמה על הטרור", במהלכה פלש צבא ארצות הברית לאפגניסטן בשנת 2001 במטרה להפיל את משטר הטליבאן, אשר נתן מקלט לבן לאדן ולארגונו.

שנה מאוחר יותר טענו קציני מודיעין אמריקנים (וישראלים, כדוגמת האלוף עמוס גלעד) כי הרודן העיראקי סדאם חוסיין שב וחידש את תוכניותיו בדבר יצירת נשק להשמדה המונית, בניגוד להסכמים שנחתמו לאחר מלחמת המפרץ הראשונה. במהלך 2002 פיתח הממשל, בהנהגתו של שר ההגנה דונלד רמספלד, תוכנית, שבמסגרתה תפלוש ארצות הברית לעיראק, תפיל את משטר סדאם ותהפוך את המדינה לדמוקרטיה בעלת כלכלת שוק חופשית. כך ביקשו להשיג שתי מטרות: להסיר את האיום העיראקי, ולשמש דוגמה עבור יתר מדינות המזרח התיכון. משכשלו ארצות הברית ובעלות בריתה העיקריות, בריטניה ואוסטרליה, בניסיונן להשיג את אישור האו"ם לביצוע כמה מהחלטות הארגון נגד עיראק, פלשו למדינה ונחלו שורת הצלחות צבאיות, ששיאן בתפיסתו של סדאם חוסיין באפריל 2003, והוצאתו להורג לאחר משפט, בדצמבר 2006. לאחר הפלישה והכיבוש, נמצאו מצבורי נשק רוסי, אירופי, סיני וצפון-קוריאני, אך לא נמצאה עדות לקיומו של "נשק להשמדה המונית". נקודת ציון חיובית הייתה בינואר 2005, כאשר בחירות חופשיות בעיראק התקיימו לראשונה, חרף ניסיונות סוריים ואיראניים לפגוע בהן. חרף זאת, המלחמה בעיראק החלישה את המדינה והשפעתה האזורית ויצאה ואקום פוליטי-אזורי אליו נכנסו גורמים אחרים^[2][3].

החל מעלייתו של מחמוד אחמדינז'אד לשלטון באיראן ב-2005, חלק ניכר מתשומת הלב העולמית כלפי המזרח התיכון הופנתה לעבר מהלכיו ואמירותיו התוקפניות כלפי ישראל, ופעילותו לקידום מואץ של תוכניות הגרעין האיראניות. אלו גררו התנגדות בינלאומית חריפה^[4], והפעלה של סנקציות בינלאומיות על המדינה. החל מאמצע העשור, במקביל להתקרבות מדינית בין טורקיה לאיראן, ניכרה התדרדרות משמעותית ביחסי טורקיה–ישראל, שהגיעה לשיאה באירוע המשט לעזה במאי 2010.

החל מסוף 2010 התחולל במספר מדינות האזור גל מחאות שמכונה לעיתים "האביב הערבי". המחאות הובילו בין היתר להפלת שלטון מועמר קדאפי בלוב, הדחת נשיא מצרים חוסני מובארכ ולמלחמות אזרחים ארוכות בתימן ובסוריה, שפגע בהשפעתה האזורית של סוריה.

השינויים בתחילת המאה ה-21 גרמו להתחזותם של כוחות פוליטיים אזוריים^[5] ובראשם איראן - שהצליחה ליצור לעצמה מנגנוני השפעה בלבנון, בעיראק, בתימן וברצועת עזה^[2][6]. עלייתית השפעתה של איראן, שהובילה גישה ניצית כנגד יריבותיה האזוריות ובראשן ערב הסעודית, גרמו להתגבשות קואליציה אנטי-איראנית אליה הצטרפו בין היתר איחוד האמירויות, מצרים, ירדן ומרוקו, ותוך שיתוף פעולה מול ישראל^[7][8][9].

במהלך העשור השני של המאה נוצר ארגון הטרור דאעש אשר השתלט על שטחים בסוריה ובעיראק. הוא נבלם על ידי קואליציה בהובלת ארצות הברית. באותו עשור נחתם הסכם הגרעין מול איראן, והתחזקו שאיפותיה האזוריות של טורקיה אשר התעמתה עם יוון ומצרים בנושאי חלוקת שטחי מסחר בים התיכון^[7][5]. במקביל גם רוסיה החלה לגלות מעורבות במתרחש באזור ושלחה כוחות לקדם את האינטרסים שלה בסוריה, בלוב ובנגורנו קרבאך[5]^[10].

בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-21, נחתמו הסכמי אברהם בין ישראל למדינות ערביות אשר החלו נורמליזציה ביחסים בין המדינות והפכו את היחסים ביניהם מסמויים לגלויים^[7].

במפנה העשור השלישי של המאה, החלו גורמים בשלטון האמריקאי להיערך לעזיבת כוחות אמריקאים משמעותיים את המזרח התיכון. בתקופת נשיאות דונלד טראמפ הוכנו תוכניות פינוי מרבית הכוחות מסוריה, עיראק ואפגניסטן, אך אלו לא יצאו לפועל. בקיץ 2021 הכריז הנשיא ביידן על הוצאת הכוחות האמריקאים מאפגניסטן, ובתוך שבועות בודדים כבשו כוחות הטליבאן מחדש כמעט את כל שטח המדינה^[11]. במקביל בשנים אלו מגבירה רוסיה את אחיזתה במזרח התיכון, ובין היתר נאבקת מול טורקיה בשלוש חזיתות שונות לשימור האינטרסים שלה באזור^[12].

עיינו גם בפורטלים:
	פורטל המזרח התיכון
	פורטל ההיסטוריה

• ברנרד לואיס, המזרח התיכון והמערב, מערכות, 1972.
• ברנרד לואיס, הערבים בהיסטוריה, דביר, 1995.
• יעקב שמעוני ואיתמר רבינוביץ', לקסיקון פוליטי של המזרח התיכון במאה העשרים, בית ההוצאה הירושלמי, 1974.
• אברהם אלפרד בונה, מדינה וכלכלה במזרח התיכון: גלגוליה של חברה בתמורתה, מוסד ביאליק, 1948.

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של המזרח התיכון בוויקישיתוף

• המזרח התיכון, היסטוריה, דף שער בספרייה הלאומית

היסטוריה של מדינות המזרח התיכון
איחוד האמירויות הערביות • איראן • בחריין • ישראל • ירדן • כווית • לבנון • מצרים • סוריה • עומאן • עיראק ערב הסעודית • קטר • טורקיה • תימן

האביב הערבי
איראן איראן • אלג'יריה אלג'יריה • בחריין בחריין • ירדן ירדן • לוב לוב • מצרים מצרים • מרוקו מרוקו סוריה (1980–2024) סוריה • תוניסיה תוניסיה • תימן תימן