הו צ'י מין היא המרכז הכלכלי של וייטנאם ויש לה מעמד של עיר עולם.[5] בעיר שוכנת הבורסה לניירות ערך הגדולה במדינה, והיא ביתם של משרדי הנהלה של בנקים וחברות בינלאומיות רבות.[6] הו צ'י מין סיטי מתפתחת במהירות, ולצד מעמד של מתעשרים חדשים, יש בה גם משכנות עוני ועזובה רבים.
שמות העיר
הו צ'י מין סיטי כונתה במספר שמות לאורך ההיסטוריה שלה, ואלו ייצגו קבוצות אתניות, תרבותיות ופוליטיות שונות. בתקופתה כנמל מסחר קטן של האימפריה הקמרית,[7][8] נודעה העיר כ"פרי נוקור" (בקמרית: ព្រៃនគរ),[9][10] וכך היא עוד מכונה בפי חלק מהקמבודים עד היום.[11][12] פירוש המילה פרי בקמרית הוא יער והמילה נוקור הוא ממלכה - על כן נקראה העיר בפי האימפריה הקמרית "ממלכת היער".[13] בהמשך, עם מעבר השליטה בה לידי הווייטנאמים, שמה שונה באופן רשמי ל"יה דין" (בווייטנאמית: Gia Định), שם בו כונתה עד לכיבוש הצרפתי בשנות ה-60 של המאה ה-19.
לאחר הכיבוש הצרפתי, שמה שונה ל"סייגון" (בווייטנאמית: Sài Gòn),[8] על אף שכונתה במפות מקומיות כ"יה דין" עד ל-1891 לפחות.[14] בשפה הווייטנאמית מילים רבות השאולות משפות סיניות. אחת הסברות באשר לפשר השם סייגון היא מהמילים הסיניות "סיי" (בווייטנאמית: Sài), אשר משמעה עצי הסקה, גזם, ענפים או כלונסאות עץ, ו"גון" (בווייטנאמית: Gòn) אשר משמעה בווייטנאמית הוא כותנה. שם זה עשוי להתייחס לעצי הבומבק ההודי, אשר מכונה גם עץ הכותנה, אותו שתלו החמרים מסביב לפרי נוקור, ושעדיין מצוי באזורים שונים בעיר. כמו כן, שם זה יכול להתייחס גם ליער העבות שסבב את העיר, על שמו נקראה העיר על ידי החמרים.[15] פירוש נוסף הניתן לשם סייגון הוא מההקבלה לשם טאינגון (בווייטנאמית: Tai-Ngon), שמה הקנטונזי של העיר, אשר משמעה גדה. כמו כן, ייתכן שהשם סייגון הוא שיבוש של המילים סיי קון (בווייטנאמית: Sai Côn), תרגום השם פרי נוקור מקמרית לווייטנאמית.[16]
השם הנוכחי, "הו צ'י מין סיטי", ניתן לה לאחר נפילתה של סייגון לקראת סופה של מלחמת וייטנאם ב-1975, כהוקרה להו צ'י מין, מייסד ומנהיג צפון וייטנאם. אף על פי כן, בשיח היום-יומי השם סייגון עודנו שגור בפי האזרחים והתיירים המגיעים לעיר וכן בפי הקהילה הבינלאומית. לרוב יש הבדל טכני בין שני השמות - השם סייגון משמש למרכז ההיסטורי של העיר והאזורים הסמוכים לו, בעוד שהשם הו צ'י מין סיטי משמש לעיר בכללותה, כולל המטרופולין שלה.[8]
היסטוריה
ההתיישבות הראשונה באזור העיר הייתה מקדש שהקימה במקום ממלכת פונאן במאה הרביעית.[10] יישוב בשם באיגאור הוקם באזור במאה ה-11 על ידי ממלכת צ'אמפה.[10] כשפלשה האימפריה הקמרית לאזור, היא שינתה את שם היישוב לפרי נוקור, שמשמעו "ממלכת היער". פרי נוקור התפתחה ככפר דייגים קטן, בו ישבו בעיקר חמרים.
בתחילת המאה ה-17 מתיישבים וייטנאמים החלו לפקוד את העיר ולהתיישב בה וכך גם באזור כולו. אט אט ההתיישבויות הווייטנאמיות ניתקו את ההתיישבות הקמרית בדלתא של המקונג ובפרי נוקור משאר שטחי האימפריה והפכו אותם למיעוט באזור. ב-1623 המלך החמרי התיר לפליטים וייטנאמיים ממלחמת האזרחים בווייטנאם להתיישב בפרי נוקור ולהקים בה בית מכס.[17][18] גלים הולכים וגדלים של וייטנאמיים החלו להשתלט על העיר, ללא יכולת מצד האימפריה הקמרית להתנגד להם, בשל מלחמותיה עם תאילנד. ב-1698 נשלח לעיר אציל וייטנאמי מהואה מטעם שושלת נווין, על מנת להקים באזור תשתית מנהלית לטובת השלטון הווייטנאמי.[19] לקראת תום שלטונם בה, הפכה פרי נוקור לנמל מסחרי חשוב ביותר לאימפריה הקמרית - אובדנה ואובדן כל הדלתא של המקונג ניתק את האימפריה מים סין הדרומי לחלוטין, אך נותרה לה הגישה למפרץ תאילנד מהנמלים בסיהאנוקוויל וקפ. השליטה בעיר עברה באופן רשמי לווייטנאמים והם הקימו בה מצודה בהשראת המהנדס הצרפתי סבסטיאן דה וובאן ובסיוע של שכירי חרב צרפתים. מצודה זו והעיר כולה כונתה על ידי הווייטנאמים "יה דין".[20]
העיר נכבשה על ידי הצרפתים והספרדים ב-1859 וסופחה באופן רשמי להודו-סין הצרפתית ב-1862 בהסכם סייגון.[10] השלטון הצרפתי הותיר את השפעתו העמוקה על העיר, ומבנים רבים בה בנויים לפי הסגנון הצרפתי - אף השם האירופאי לעיר, סייגון, הפך לשמה הרשמי. ב-1929 מנתה אוכלוסיית העיר כ-123,890 תושבים ומתוכם 12,100 צרפתים.[21]
ב-1949 הכריז באו דאי, קיסר שושלת נווין, על עצמאותה של וייטנאם מידי צרפת ובהסכמתה, וכן הכריז על סייגון כבירת המדינה החדשה. ב-1954, בעקבות תוצאות מלחמת הודו-סין הראשונה, הוחלט במסגרת ועידת ז'נבה על חלוקתה של וייטנאם, כך שצפון וייטנאם תהפוך למדינה קומוניסטית בשליטתו של הווייט מין והדרום יוותר מדינה קפיטליסטית בשליטתו של באו דאי ובתמיכתה של צרפת. מספר שנים לאחר מכן פרצה מלחמת וייטנאם, בה נלחמה דרום וייטנאם בתמיכתה של ארצות הברית ומדינות המערב בצפון וייטנאם והווייטקונג בתמיכתן של ברית המועצות ומדינות הגוש המזרחי. במהלך מתקפת טט ניסו כוחות הצפון לכבוש את העיר, שהייתה לבסיס הפיקוד של צבא ארצות הברית המדינה, אך הדבר עלה בידיהם רק ב-30 באפריל1975, במהלך שהביא לסוף המלחמה ולניצחונה של צפון וייטנאם ונודע בשם "נפילת סייגון".[24] ב-1976, החליט הממשל הקומוניסטי החדש על איחודה של סייגון עם מחוז יה דין ושני מחוזות נוספים ליצירת הו צ'י מין סיטי, על שמו של המנהיג המנוח הו צ'י מין.
במאה ה-21, העיר הייתה צפויה להצטרף לערים אחרות שמתקיימות מתחת לקו המים, כמו ניו אורלינס ואמסטרדם בשל שילוב בין גורמים כלכליים, פוליטיים ואקלימיים.[25]
גאוגרפיה
הו צ'י מין סיטי ממוקמת בדרום מזרח וייטנאם, כ-1,760 ק"מ מהבירה האנוי. הגובה הממוצע של העיר הוא 19 מטר מעל פני הים. העיר גובלת במחוזות טאי נין ובין ייאנג מצפון, במחוזות דאונגם נאי ובה ז'יה-וונגם טאו ממזרח, במחוז לאונגם אנג ממערב ובים סין הדרומי מדרום. העיר מכסה שטח של כ-2,095 קמ"ר, המהווים כ-0.63% משטחה של וייטנאם. המרחק מהנקודה הצפונית בעיר לדרומית הוא כ-102 ק"מ ומהנקודה המזרחית בעיר למערבית הוא כ-47 ק"מ.
אקלים
בעיר אקלים סוואנה טרופי עם לחות ממוצעת של 78-82%. השנה בעיר מובחנת לשתי עונות - העונה הגשומה ממאי עד נובמבר, בה יש כמות משקעים ממוצעת של 1,800 מ"מ וכ-150 ימים של גשם, והעונה היבשה מדצמבר עד אפריל. הטמפרטורה הממוצעת בעיר היא 28.0 מעלות צלזיוס. הטמפרטורה הגבוהה ביותר שתועדה בעיר היא 40.0 מעלות צלזיוס באפריל והנמוכה ביותר הייתה כ-13.8 מעלות צלזיוס בינואר. בממוצע, בעיר בין 2,400 ל-2,700 שעות שמש בשנה.[26]
לשטח העיר הו צ'י מין סיטי מעמד כשל מחוז בווייטנאם. העיר עצמה מחולקת ל-24 תת-מחוזות - חמישה מחוזות כפריים שגודלם 1,601 קמ"ר ו-19 מחוזות עירוניים או פרווריים שגודלם 494 קמ"ר.
הרשות המבצעת של העיר נקראת "ועדת העם של הו צ'י מין סיטי" - היא מונה כ-13 חברים ובראשה עומד נווין ת'אן פונג. הרשות המחוקקת של העיר היא "מועצת העם של הו צ'י מין סיטי" - בה כ-95 חברים, ובראשה עומדת נווין ת'י קויט טאם. הרשות השופטת של העיר הוא בית המשפט העממי של הו צ'י מין סיטי, אשר בראשו עומד אונג ת'י שואן הואנג. בנוסף, בעיר ועדה מבצעת של המפלגה הקומוניסטית, המייצגת את מפלגת השלטון ומזכירה הראשי הוא נווין ת'יין נאן. סדר ההיררכיה של הפוליטיקה העירונית הוא שמזכיר הוועדה המבצעת של המפלגה הקומוניסטית עומד בראש, לאחריו ראש ועדת העם ולאחר מכן ראש מועצת העם.
ע"פ מפקד האוכלוסין האחרון של וייטנאם משנת 2019 אוכלוסיית העירייה מנתה כ-8.993 מיליון תושבים, כ-8.34% מאוכלוסייה וייטנאם. נתון זה הופך את הו צ'י מין סיטי לעיר המאוכלסת ביותר במדינה וגם למחוז המאוכלס ביותר במדינה. ההערכה היא כי עד 2025 יתגוררו בעיר כ-13.9 מיליון איש.[32] מוערך כי בשנת 2020 מתגוררים במטרופולין של העיר כ-20 מיליון תושבים.[33]
כ-93.52% מתושבי העיר משתייכים לעם הווייטנאמי. המיעוט הגדול בעיר הוא הקהילה הסינית המונה כ-5.78% מאוכלוסיית העיר, והיא הקהילה הסינית הגדולה במדינה. הקהילה הסינית מגוונת ודוברת את השפות יְוֵה, מנדרינית, האקּה, הוֹקְייֵן, האינאנית ועוד. מיעוטים נוספים הם החמרים (0.34%) ובני הצ'אמפה (0.1%).[34]
אף על פי ששטח העיר מונה כ-0.6% בלבד משטחה של וייטנאם, הו צ'י מין סיטי מייצאת כ-20% מהתל"ג של המדינה, מייצרת כ-27% מהתוצר התעשייתי שלה ומושקעות בה כ-34.9% מהשקעות החוץ הישירות שבה.[36] העיר נחשבת למרכז הכלכלי של וייטנאם והתוצר המקומי הגולמי לנפש בעיר הוא 5,131 דולר, לעומת הממוצע בווייטנאם של 1,042 דולר לנפש.[37]
התעשיות המרכזיות בעיר הן כרייה, דיג מאכלי ים, חקלאות, בנייה, תיירות ומסחר. למדינה בעלות על כ-33.3% מענפי התעשייה העירוניים, למגזר הפרטי בעלות על כ-4.6% והשאר בבעלות זרה. מגזר השירותים מהווה כ-51.1% מכלכלת העיר, המגזר התעשייתי כ-47.7% והחקלאות כ-1.2%.[38]
כשלושה מיליון תיירים מגיעים לעיר מדי שנה - כ-70% מהתיירים המגיעים לווייטנאם כולה. בעיר הוקמו שני מרכזים אורבניים חדשים, שכוללים בתי ספר מקצועיים, תשתיות חדשניות, מרכזי מסחר וכנסים ואטרקציות לתיירים.
תיירות
אטרקציות התיירות העיקריות בעיר נבנו בתקופה הקולוניאלית הצרפתית או בתקופת מלחמת וייטנאם. השדרות הרחבות שבמרכז העיר המודרנית בנויות בסגנון אמריקאי או צרפתי מהתקופה הקולוניאלית. האתרים המתוירים במרכז העיר הם ארמון העצמאות (בווייטנאמית: Dinh Thống Nhất), בניין העירייה, התיאטרון העירוני, בניין הדואר הישן (אשר תוכנן על ידי גוסטב אייפל), הבנק המרכזי, בית המשפט העממי וקתדרלת נוטרדאם. הקתדרלה נבנתה בשנת 1877 מלבנים שיובאו אליה מטולוז על פי הדגם של קתדרלת נוטרדאם שבפריז, אך מידותיה קטנות יותר. בעיר מבני דת רבים נוספים, כמו המקדש הגדול של קאו דאי, כנסיותנוצריות, פגודות בודהיסטיות ומקדשים הינדואיסטים ועוד. במרכז העיר ארבעה בתי מלון היסטוריים - קונטיננטל ומאז'סטיק (מהתקופה הקולוניאלית הצרפתית) ורקס וקארוול (מתקופת מלחמת וייטנאם).
המוזיאונים הגדולים בעיר הם מוזיאון הו צ'י מין סיטי, מוזיאון ההיסטוריה הווייטנאמית, המוזיאון המהפכני, מוזיאון שרידי המלחמה, שמציג מוצגים מתקופת מלחמת וייטנאם ומלחמת הודו-סין הראשונה, ומוזיאון לאמנות. בעיר גן חיות וגן בוטני שנבנו בשנת 1865. רובע פאם נגו לאו, המכונה "רובע התרמילאים", מהווה מוקד משיכה לעשרות אלפי תרמילאים מדי שנה.[39]
נמל התעופה הבינלאומי טן סון נהאט, הגדול בווייטנאם מבחינת מספר נוסעים, משרת את העיר - בנמל התעופה עוברים לפי ההערכות כ-15.5 מיליון איש בשנה.[40] בניית נמל התעופה הבינלאומי לונג טאן החלה בשנת 2015 - הוא ממוקם כ-40 קילומטרים צפון-מזרחית להו צ'י מין סיטי ומתוכנן כנמל תעופה בינלאומי, עם קיבולת מקסימלית של כ-100 מיליון נוסעים בשנה. טון סון נהאט יוסב לשימוש טיסות פנים בלבד.[41]
בעיר עוברות רכבות רבות לחלקים שונים בווייטנאם, ובין היתר ישנו קו רכבת ישיר לבירה האנוי. אולם, תעבורת הרכבות אינה מפותחת דיו ופחות מאחוז מתנועת הנוסעים ורק כשישה אחוזים מתנועת הסחורות משתמשים בה.[42] בעיר נבנים שלושה קווי רכבת קלה.[43]
בשל מיקומה של העיר על נהר סייגון, היא הפכה לנמל חשוב לתנועת אנשים וסחורות מיעדים שונים לאורך תוואי הנהר. היעדים המרכזיים בדרום וייטנאם וקמבודיה הם וונג טאו, קנג טהאה, הדלתא של המקונג ובירת קמבודיה, פנום פן. כמו כן, מעבורות משמשות כאמצעי תחבורה בתוך העיר עצמה.
רוב התחבורה הפנימית בעיר כוללת מוניות, אוטובוסים ואופניים, אך כלי התחבורה הנפוץ ביותר הם האופנועים. ההערכות הן כי בעיר כ-340,000 מכוניות וכ-3.5 מיליון אופנועים, כמעט כפול מהכמות בבירה האנוי.[42] בעבר, אופניים היו כלי התחבורה הנפוץ ביותר, אך עם הזמן החליפו אותם האופנועים והמכוניות, מה שתורם לכמות הפקקים וזיהום האוויר בהו צ'י מין סיטי.
^Vo, Nghia M. (2011). Saigon: A History. McFarland.
^ 123Robert M. Salkin; Trudy Ring (1996). Paul E. Schellinger; Robert M. Salkin (eds.). Asia and Oceania. International Dictionary of Historic Places. 5. Taylor & Francis. pp. 353–354. ISBN 1-884964-04-4
^Nghia M. Vo; Chat V. Dang; Hien V. Ho (29 August 2008). The Women of Vietnam. Saigon Arts, Culture & Education Institute Forum. Outskirts Press. ISBN 1-4327-2208-5
