גיל האחריות הפלילית היא מסגרת תחומים במשפט הפלילי, אשר קובעת את אחריותו הפלילית של אדם ביחס ישיר לגילו. נאשם אשר בעת ביצוע עבירה נמצא מתחת לגיל האחריות הפלילית, במיקום הגאוגרפי בו הוא נשפט, פטור מנשיאת אחריות פלילית.
על פי המשפט המקובל, הגנה זו באה לידי ביטוי כמערכת חזקות בדוקטרינת דולי אינקפקס, במסגרתה נקבע כי ילד שנמצא מתחת לגיל שבע, נחשב כמי שאינו מסוגל לבצע פשע. החזקה הייתה חד משמעית, ואסרה על התביעה להציג ראיות לכך שלילד קיימת יכולת להעריך את טיב מעשיו העברייניים. על פי הדוקטרינה, ביחס לקטינים בגילאים שבע עד ארבע עשרה, נקבע כי נקודת המוצא תהא כי הם אינם מסוגלים לבצע פשע, אולם על התביעה לא נבצר מהפרכת טענה זו. בידי התביעה יכולת התגברות על החזקה, כאשר הוכיחה כי הילד הבין את מעשיו והבין את תכליתם השגויה. אם לא הצליחה התביעה להוכיח טענה זו, רשאי הקטין לבקש לדחות את האישומים שהוגשו נגדו, בסיום מצג הראיות מטעם התביעה. באנגליה ובוויילס, בוטלה הדוקטרינה בשנת 1998[1], אולם נמשך השימוש בה בתחומי שיפוט אחרים.
שימוש במונח
שימוש במונח "גיל האחריות הפלילית" נעשה בהתאם לתחום השיפוט הגאוגרפי בו נערך ההליך הפלילי. וביחס לתנאים של גיל האחריות להליך דיוני[2], גיל האחריות לביצוע מעשה[3], גיל האחריות הפלילית[4]וגיל המחויבות[5]. היסוד ההגיוני העומד מאחורי חוק זה דומה להיגיון העומד מאחורי הגנת חוסר השפיות, באופן בו הוא מסיר אחריות פלילית מפני אלו שאין ביכולתם להכיל ולהבין באופן תפיסתי את המהות של מעשה שאינו כחוק[6].
גיל האחריות הפלילית במדינות שונות
באחריות הממשלה לחוקק חוקים אשר מציבים את גבולות המותר והאסור. בהקשר זה, חוקים נוטים להשתמש בביטוי "גיל האחריות הפלילית" בשני אופנים שונים:
הגדרה לתהליך התמודדות של המערכת עם עבריין לכאורה, כאשר טווח הגילאים מציין את הפטור של ילד מפני העמדה לדין ומתן עונש כנהוג בדין לעניין אדם בוגר. מרבית המדינות מפתחות מערכות משפט מיוחדת לגילאי הנוער, במקביל למערכת המשפט הפלילית למבוגרים, המבוססת בעיקרה על צורכי רווחה ומכירה בקטין כזקוק לטיפול.
התייחסות לגיל הקטינות ביחס ליכולת הגופנית, הפיזית, של ילד לבצע פשע. במסגרת הגנת הקטינות, ייתכן וילד יוגדר ככזה שאין ביכולתו לבצע מעשה בעל אופי מיני, לאור גילו.
לפיכך, באחריות כל מדינה לשקול מהם הקריטריונים לפיהם ייקבע כי קטין ביצע עבירה, ובהינתן תשובה זו, מה יהיה האמצעים המתאימים ביותר להתמודדות עם המצב הנתון. כאמור, בחלק מהמדינות נוצר קשר בין הגנת הקטינות לבין הגנות אחרות המסירות אחריות מן המבצע, על רקע מחלת נפש. הבחנות בין ילדים, עבריינים צעירים, קטינים וכדומה להם, משמשות להצבת נקודות שונות של חוסר כשירות לעמוד לדין.
דיון
כאמור, על כל מדינה לשקול את אופי החברה שלה ולהחיל את השקפה זו במסגרת המשפט הפלילי, באופן שיבטא את קביעתה לעניין הגיל בו התנהגות אנטי-חברתית מצמיחה שורשים. חברות מסוימות יקלו ראש ביחס למבצעי עבירה שנמצאים בגיל הקטינות, וימנעו מחשיפתם למערכת החוק הפלילי, לפני שמוצו כל אמצעי התגובה האחרים. לפיכך, אותן מדינות אינן מטילות אחריות על המעשים והמחדלים שהיו מוגדרים כפליליים לו היה המבצע בגיל בגרות[7], ומכאן שאין יכולת לתבוע את הקטין בדין הפלילי. עם זאת, ועל אף שלא נקבעת אחריות פלילית, ניתן ליישם היבטים אחרים של החוק. לדוגמה, בנורווגיה, עבירה של קטין שגילו מתחת לחמש עשרה שנים, נחשבת לרוב כסימפטום לבעיות התפתחותיות. השקפה זו מעודדת את הרשויות הסוציאליות לפעול לטובת הילד, על מנת להבטיח את התפתחותו החיובית. אמצעים אלו נעים בין ייעוץ פסיכולוגי לבין השמה ביחידה לטיפול מיוחד, בהתאם לנסיבות הכוללות של הילד, ולאו דווקא ביחס ישיר לחומרת מעשיו.
התייחסות לקטינים ככאלו שאינם מסוגלים לבצע פשעים אינה משקפת את הלך הרוח המודרני. לפיכך, אם הצדקה זו סוברת כי ילדים מתחת לגיל מסוים אינם בעלי יכולת לעמוד על היסוד הנפשי המתקיים בליבה של עבירה פלילית, אז בהתחשב בעובדה כי בני אדם שונים מתפתחים פיזית ואינטלקטואלית בקצב שונה, אז יכולות להיווצר הצדקות שונות ביחס לגילאים נוספים. עם זאת, דעת הציבור כי ילדים לא ראויים להיחשף לעונש פלילי באותו אופן כמו מבוגרים, עומדת בעינה. לילדים אין ניסיון חיים, והם אינם בעלי יכולות נפשיות ואינטלקטואליות כמבוגרים.
בחודש יוני 2019, הועלה בסקוטלנד גיל האחריות הפלילית מגיל שמונה לגיל שתים עשרה, על מנת להתאימו לגיל התביעה הפלילית[8]. באנגליה, בוויילס ובצפון אירלנד, גיל האחריות הפלילית הוא עשר שנים, בהולנד וקנדה גיל האחריות הפלילית הוא שתים עשרה שנים. בשוודיה, פינלנד ונורווגיה נקבע הגיל לחמש עשרה שנים. בארצות הברית הגיל משתנה בין מדינות, למשל גיל שש שנים בדרום קרוליינה וגיל שבע שנים בשלושים וחמש מדינות נוספות. כמו כן, גיל אחת עשרה שנים הוא הגיל המינימלי בעבירות פדרליות.
ברומא, הצדדים באמנה שנקבעה בחוק בית הדין הפלילי הבינלאומי לא הצליחו להסכים על גיל מינימלי לאחריות פלילית. לפיכך, הם בחרו לפתור את השאלה באופן פרוצדורלי והכלילו את סמכותו של בית המשפט לקבוע את הדין באופן ספציפי כאשר מדובר באדם מתחת לגיל שמונה עשרה.
ישנן מדינות המסרבות להגדיר גיל מינימלי קבוע, אלא נותנות בידי התובע או השופט את שיקול הדעת לקבוע האם הילד או המתבגר, אשר ביצע עבירה מסוימת, הבין כי מעשיו היו שגויים. אם הנאשם לא עמד על טיב מעשיו, ייתכן שאין הצדקה להתייחס אליו כבעל אשמה פלילית. ניתן להכיר בחוסר אשמה של מבצע עבירה, באמצעות הסתמכות על פסקי דין המטילים עונשים פליליים מקלים או מורים על התאמה טיפולית למבצע העבירה. כאשר נידונה שאלת האחריות ההורית, ניתן לממשה במסגרת ההליך המשפטי כנגד קטין על ידי הליכים פליליים נפרדים נגד ההורים בגין הפרת חובותיהם כהורים.
גילאי אחריות פלילית לפי מדינה
להלן הגילאים המינימליים בהם אנשים עשויים להיות מואשמים בעבירה פלילית בכל מדינה:
עונשי המינימום והמקסימום של מבצעי עבירה בין הגילאים 14–16 הם שליש מהעונש בעבירות המקבילות בעניינם של בגירים, וכאשר מבצע העבירה הוא בין 16–18, אז עונשים אלו עומדים על חצי משל מקביליהם הבגירים. נעשה שיקול בצורך שיקומי ובהתערבות גורמים סוציאליים.
קטינים עד גיל 12 יכולים להיות מואשמים רק בעבירה של רצח בכוונה תחילה, הריגה מרצון ופגיעה גופנית המובילה למוות או כתוצאה מפגיעות מסכנות חיים; קטינים עד גיל 14 יכולים להיות מואשמים גם בגין פשעים אחרים.
עד גיל 14 מוטלת חזקת אי כושר שניתנה להפרכה. ניתן להרשיע ילדים רק ברצח או הריגה; ילדים בני 12 ו־13 יכולים להיות מורשעים רק בפשעים בהם מאסר מרבי של 14 שנים, אך הדבר עשוי להיות מוגבר בנסיבות.
"ניתן להטיל על אנשים אחריות פלילית על כל העבירות שנעשו לאחר שהגיעו לגיל 16, והריגה מכוונת מגיל 13, ועבירות אחרות שנקראו ספציפית מגיל 14" [החוק הפלילי, סעיף 17].
במשפט הפלילי, נהוג לסבור כי הקטין לא מבוגר דיו כדי להיות אחראי למעשיו הפליליים. הסוגיה העולה היא, מתי ראוי להעניש קטין כמבוגר על פשע שביצע בהיותו קטין (כהגדרת אותה המדינה בה נשפט), או האם ישנו פתרון טוב יותר עבור הקטין, כדוגמת הליך טיפולי.
בתי משפט לנוער
במדינות מסוימות קיים בית משפט לנוער, במסגרתו משתמש בית המשפט כבעל סמכות שיפוט מיוחדת המופקדת לשיפוט תיקים פליליים הנוגעים לפשעים שבוצעו על ידי מי שטרם הגיע לגיל מסוים, כהגדרתה של כל מדינה. אם יורשע קטין בבית משפט לנוער, ימצא כי הוא "אחראי" למעשיו, וזאת בניגוד להטלת אחריות בעבירה פלילית במסגרת הליך שיפוטי לבגיר, בו מבצע העבירה נמצא "אשם". לעיתים, בתחומי שיפוט מסוימים (כמו ארצות הברית) ניתן להעמיד קטין לדין כבגיר.
^Ranson, Stewart. "Public accountability in the age of neo‐liberal governance." J. Education Policy 18.5 (2003): 459-480.
^Platt, Anthony, and Bernard L. Diamond. "The origins of the right and wrong test of criminal responsibility and its subsequent development in the United States: An historical survey." Cal. L. Rev. 54 (1966): 1227.
^STATTIN, HEKAN, and David Magnusson. "Stability and change in criminal behaviour up to age 30." British Journal of Criminology 31.4 (1991): 327-346.
^Ferreira, Nuno. "Putting the age of criminal and tort liability into context: A dialogue between law and psychology." The International Journal of Children's Rights 16.1 (2008): 29-54.
^Roberts, Caton F., Stephen L. Golding, and Frank D. Fincham. "Implicit theories of criminal responsibility: Decision making and the insanity defense." Law and Human Behavior 11.3 (1987): 207.
^Dalby JT. (1985). "Criminal liability in children". Canadian Journal of Criminology. 27: 137–145.
^Criminal Justice and Licensing (Scotland) Act 2010, s 52; Easton S and Piper C (2012). Sentencing and Punishment: The Quest for Justice (3rd ed.) Oxford: Oxford University Press. p. 256. ISBN 0-19-969353-6
