ראשית הקריירה הפוליטית של קופר היא כחבר בבית הנבחרים של קנטקי מ-1927 עד 1929. ב-1930 נבחר לשופט המחוזי של מחוז פולאסקי. לאחר שניסה להתמודד למושל קנטקי ללא הועיל ב-1939, התגייס לצבא ארצות הברית ב-1942. במהלך מלחמת העולם השנייה הוא עוטר בכוכב הארד על שארגן מחדש את המערכת המשפטית בבוואריה אחרי יום הניצחון באירופה. בעודו בגרמניה, הוא נבחר לשופט עבור הסבב ה-28 של קנטקי. הוא שב לארצות הברית על מנת לקבל את התפקיד, בו כיהן במשך פחות משנה לפני שהתפטר במטרה להתמודד לסנאט של ארצות הברית מטעם קנטקי מול הסנאטור המכהן האפי צ'נדלר. הוא זכה בבחירות עם 41,823 קולות, מה שהיה אז הניצחון הגדול ביותר בידי רפובליקני למשרה ציבורית בקנטקי.
ג'ון שרמן קופר נולד ב-23 באוגוסט1901 בעיר סאמרסט (Somerset) שבקנטקי. הוא היה הילד השני ובנו הראשון מבין שבעת ילדיהם של ג'ון שרמן והלן גרטרוד (לבית טרטר) קופר. משפחת קופר הייתה בולטת בסאמרסט רבתי מאז שהאחים מלאכי ואדוארד קופר היגרו מקרוליינה הדרומית לקנטקי דרך אזור טבע בראשיתי בסביבות 1790, זמן קצר לאחר דניאל בון. הוריו של אביו - בפטיסטים אדוקים - היו פעילים בתנועה נגד העבדות בארצות הברית במהלך המאה התשע-עשרה, וג'ון שרמן קופר הזקן (שכונה "שרמן") נקרא על שמם של יוחנן בן זבדי וויליאם שרמן, גיבור האיחוד במלחמת האזרחים האמריקנית. המשפחה הייתה פעילה מאוד בפוליטיקה המקומית; שישה מאבות אבותיו של קופר, כולל אביו, נבחרו לשופטים המחוזיים של מחוז פולאסקי, ושניים היו שופטים אזוריים. שרמן קופר עסק במספר רב של מיזמיםעסקיים מוצלחים והיה ידוע כאיש העשיר ביותר בסאמרסט. בעת הולדתו של ג'ון שרמן קופר, שימש אביו כאספן הכנסות פנימיות במחוז הקונגרס השמיני של קנטקי, משרה שאליה מונה בידי נשיא ארצות הברית, תאודור רוזוולט.
בצעירותו עבד קופר בחלוקת עיתונים במגרשי מסילות הרכבת ובמכרות הפחם של אביו במחוז הרלן. אף על פי ששימש בעבר כמפקח בית הספר המחוזי, דעת אביו של קופר על בתי הספר הציבוריים הייתה שלילית, ועד כיתה ה' למד קופר לימודים פרטיים אצל שכנו. בזמן שאביו נסע לנסיעות עסקים בטקסס, שלחה אותו אמו ללמוד את כיתה ו' בבית הספר הציבורי בסאמרסט, שם למד לאורך כל השנה. בבית הספר התיכון של סאמרסט שיחק גם בנבחרת הכדורסל וגם בנבחרת פוטבול. לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה הצטרף קופר ליחידת אימונים צבאית בלתי-פורמלית בבית הספר התיכון. שניים ממדריכי היחידה בתיכון חילקו את הקבוצה לשתי פלוגות, אך קופר, שקיבל דרגת קפטן, נזכר אחר כך כי "לימדו אותנו לצעוד וזה הכול". בשנתו האחרונה, קופר שימש כנשיא ומשורר כיתתו. ב-1918 סיים את לימודיו בבית הספר התיכון ונבחר לשאת את נאום טקס הסיום.
לאחר סיום לימודיו התיכוניים, נרשם קופר ללימודים גבוהים במכללת סנטר בדאנוויל שבקנטקי. כסטודנט במכללת סנטר, קופר התקבל לתוך אחוות ביתא ת'טה פאי. הוא שיחק כמגן אחורי בנבחרת הפוטבול וקיבל אות הצטיינות על פעילותו הספורטיבית. הוא שיחק לצד שחקני פוטבול ידועים אחרים בהם בו מקמילן, מאטי בל ורד רוברטס. חבר אחר בנבחרת, ג'ון בראון האב, יהיה לימים אחד מיריבו הפוליטיים של קופר. מאמן הקבוצה, צ'רלי מוראן, הוביל את הקבוצה והפך אותה לבלתי מנוצחת במשך ארבעה משחקים בעונת הפוטבול של 1918, אשר קוצרה בעקבות התפרצות השפעת הספרדית.
אף כי מכללת סנטר הייתה ידועה כמכללה ראשונה במעלה במדינת קנטקי, אביו של קופר רצה שההשכלה הגבוהה שלו תהא רחבה יותר, ולאחר שנה אחת במכללת סנטר, עבר קופר ללמוד באוניברסיטת ייל שבניו הייבן, קונטיקט. בייל למד בכיתה בצוותא עם סטיורט סימינגטון, שלימים יכהן איתו בסנאט של ארצות הברית ממיזורי. קופר היה פעיל בפעילויות רבות מחוץ לאוניברסיטת ייל, בהן חברות בוועדת נשף הצעירים, במועצת התלמידים, בוועדת יום המכללה, במועדון הדרומי, במועדון האוניברסיטה, ובאחוות בטא ת'טה פאי. חבר באגודה לתארים אתלטיים, קופר שיחק פוטבול וכדורסל, והפך לאדם הראשון בהיסטוריה של ייל להיות הקפטן של נבחרת הכדורסל הן בשנתו הראשונה והן בשנתו האחרונה. בשנתו האחרונה הוא התקבל לאחוות הגולגולת והעצמות, אך הצטער על שלא התקבל לאחווה המכובדת פי בטא קפא. עם סיום לימודיו האקדמיים בייל, הוא נבחר סטודנט הפופולרי ביותר ובעל הסיכויים הרבים ביותר להצליח בחייו הבוגרים.
ב-1923 היה לבוגר אוניברסיטה מאוניברסיטת ייל ומאוחר יותר באותה שנה נרשם לבית הספר הרווארד למשפטים. במהלך חופשת הקיץ של 1924 הוא שב לקנטקי. שם אביו, שגסס מזיהום נפרולוגי, סיפר לו שבקרוב הוא יהא ראש המשפחה, ושרוב המשאבים הכלכליים של המשפחה אבדו בעקבות המיתון הכלכלי הגדול בראשית שנות ה-20 של המאה ה-20. קופר חזר להרווארד לאחר מותו של אביו, אך עד מהרה התברר לו כי אין הוא יכול להמשיך לנהל את ענייני משפחתו וללמוד משפטים באוניברסיטה שבמסצ'וסטס באורח סימולטני. ב-1928 התקבל לבר משפטים ובאותה השנה החל להתמחות בחוק ומשפט בסאמרסט. במהלך 20 השנים שלאחר מכן ימכור קופר את שארית נכסיו של אביו, שילם את החובות המשפחתיים, ומימן לימודים אקדמיים עבור ששת אחיו.
קריירה פוליטית מוקדמת
לאחר שנדחף לפוליטיקה המקומית בידי דודו, השופט רוסקו טרטר, קופר התמודד ללא התנגדות למושב בבית הנבחרים של קנטקי מטעם המפלגה הרפובליקנית ב-1927. כחבר בבית הנבחרים, הוא היה אחד משלושה רפובליקנים בלבד שהתנגדו לניסיונו הכושל של מושל קנטקי הרפוליבקני פלם סמפסון להעניק אופי פוליטי למחלקת הבריאות של קנטקי, והניסיון נכשל בהצבעה בודדה. קופר תמך בתוכניתו של המושל סמפסון לספק ספרי לימוד בחינם לילדי המדינה ונתן את חסותו לחקיקה המונעת משופטים להנפיק צווי מניעה לשביתות, אם כי הצעת החוק האחרונה לא התקבלה בבית הנבחרים.
ב-1929, הכריז קופר על מועמדותו לכס שופט מחוז פולאסקי. יריבו המכהן, היה נשיא בנק סאמרסט ושותפו לשעבר של אביו של קופר. קופר זכה בבחירות והחל את כהונתו הראשונה בת שמונה השנים כשופט המחוזי. במהלך כהונתו בבית המשפט, הוא נדרש על פי החוק לאכוף הודעות פינוי, אך לעיתים תכופות סייע לאלה שפינה מבית מגוריהם למצוא דיור אחר או נתן להם כסף בעצמו, ובכך הרוויח את הכינוי "שופט העניים". לפי דיווחים שונים, קופר היה מדוכא כל כך מהעוני והסבל של בוחריו במהלך השפל הגדול, עד כי הגיע להתמוטטות עצבים ולקח חופשת היעדרות מהשפיטה המחוזית במטרה לפנות זמן לטיפול פסיכיאטרי.
קופר שירת בחבר הנאמנים של אוניברסיטת קנטקי בשנים 1935–1946. ב-1939 התמודד קופר בבחירות המקדימות במפלגה הרפובליקנית למושלות קנטקי. בעקבות חוק בחירות מקדימות אובליגטורי שנחקק ב-1935, נקבע כי המועמד הרפובליקני לתפקיד המושל לא ייבחר לתפקידו בידי ועדה ממנה פוליטית, כפי שהיה אופייני למפלגה. בבחירות המקדימות, קופר זכה רק ב-36% מהקולות, והפסיד את המועמדות לקינג סוופה, שופט מחוזי בעיר הבירה לקסינגטון וחבר הקונגרס של ארצות הברית לשעבר.
לאחר הפסקת הלחימה, שימש קופר כיועץ משפטי לכ-300 אלף העקורים באזור הכיבוש של היחידה שלו, לאחר שגורשו לגרמניה כעבדיהמפלגה הנאצית. על פי תנאי ההסכם שהושג בוועידת יאלטה, הוחזרו כל העקורים הרוסים אל ברית המועצות, אך צוות המשא ומתן הסובייטי החליט שההסכם לא יחול על בני זוג לא-רוסים וילדים ללא אזרחות סובייטית. קופר הביא זאת לתשומת לבו של הגנרל פטון, שביטל את צו ההחזרה באזור הכיבוש של הארמייה השלישית. קופר קיבל ציון לשבח ממפקדי הארמייה השלישית על יידוע פטון על החלטות הסובייטים. נוסף על כך, פיקח על ארגונם מחדש של 239 בתי המשפט במדינתבוואריה הגרמנית בניסיון להחליף את כל הפקידים הנאצים, ובעבור פעולות אלו עוטר בכוכב הארד. בין השופטים החדשים שנכנסו לתפקידים בזכות הרה-אורגניזציה שהנהיג קופר היו וילהלם הוגנר, לימים נשיא בוואריה, ולודוויג ארהארד, שיכהן בעתיד כקנצלר גרמניה.
בשנת 1943 או 1944, בעודו משרת בצבא, נישא קופר לאחות בשם אוולין פראף. קופר נבחר ללא התנגדות כשופט עבור סבב מחוז העשרים ושמונה של קנטקי ב-1945, אף על פי שעדיין שהה בגרמניה ולא ניהל מסע בחירות לתפקיד. הוא שוחרר מהצבא בדרגת קפטן בפברואר 1946 ושב לקנטקי כדי לקבל על עצמו את תפקידו החדש-ישן כשופט.
כהונה ראשונה בסנאט וקריירה דיפלומטית מוקדמת
המחוז המשפטי שבראשו עמד קופר כשופט כלל את מחוז פולאסקי בו נולד, וכן את מחוזות רוקאייסטל, ויין וקלינטון. בתקופת כהונתו הורשו אפרו-אמריקאים לראשונה להיות חלק מחבר מושבעים במשפטים שנערכו במחוז. מתוך שש עשרה דעות שיפוטיות שפרסם במהלך כהונתו על כס השופט, חמש עשרה מהן אושרו על ידי בית המשפט לערעורים של קנטקי, שהיה הערכאה הגבוהה ביותר באותה התקופה.
קופר התפטר מכס השופט בנובמבר 1946 על מנת להתמודד לסנאט של ארצות הברית מטעם קנטקי כשהסנאטור המכהן, האפי צ'נדלר התפטר מהסנאט למען קבלת תפקיד נציב הבייסבול האמריקאי. יריבו של קופר, חבר הקונגרס האמריקאי לשעבר ויושב ראש בית הנבחרים של קנטקי, ג'ון בראון האב, היה ידוען יותר ודומה היה כי לו הסיכויים הרבים יותר להיבחר לסנאט. עם זאת, בראון ניכר ממנו את תומכיו של צ'נדלר במפלגה הדמוקרטית במהלך בחירות מקדימות רוויות-להט לסנאט האמריקאי מטעם קנטקי ב-1942, ותומכיו של צ'נדלר פעלו למניעת בחירתו ב-1946. יתר על כן, העיתון "לואיוויל-קורייר ג'ורנל" (Louisville Courier-Journal) התנגד לבראון בגלל התקפותיו על הסנאטור ג'ון בקהאם והשופט רוברט וורת' בינגהאם, אשר היו קבלני קולות רבי-השפעה בלואיוויל. כששני גורמים אלו פעלו נגד בראון, קופר זכה בבחירות הכלליות להשלמת שארית כהונתו של צ'נדלר בסנאט כשהוא זוכה ל-41,823 קולות, הניצחון הגדול ביותר שהשיג רפובליקני למשרה ציבורית כלשהי בקנטקי עד אותו זמן. הייתה זו הפעם השלישית בהיסטוריה של קנטקי בה נבחר רפובליקני ברוב קולות לסנאט. מעברו של קופר מקנטקי לוושינגטון הבירה רק החריף את הנישואים המתוחים של קופר ופראף. ב-1947 הגיש בקשה לגירושין, ובאותה שנה התגרשו בני הזוג.
קופר תיאר את עצמו כ"דובר ציבורי איום ונורא", ורק לעיתים רחוקות נשא נאומים במליאת הסנאט. הוא היה ידוע בתור רפובליקני-עצמאי במהלך הקריירה שלו בסנאט, בדומה לג'ון מקיין. בהצבעתו הראשונה בקריירה שלו, התנגד קופר להעברת סמכויות חקירה לוועדת החקירה המיוחדת של הסנאטור הרפובליקני אוון ברוסטר ממיין. בהצבעה השנייה שלו, בהנחה כי ההכנסות ממכירת ציוד מלחמתי עודף ישמשו ככיסוי לחובות שהצטברו לארצות הברית בעקבות מלחמת העולם השנייה, הצביע קופר בשנית נגד עמדת מפלגתו. הוא עורר אחת חמתו של הסנאטור רוברט טאפט מאוהיו, שהטיח בו: "האם אתה רפובליקני או דמוקרטי? מתי אתה מתכוון להתחיל להצביע איתנו?" קופר הגיב: "אם תסלחו לי, נשלחתי לכאן כדי לייצג את בוחריי, ואני מתכוון להצביע לפי מה שאני חושב שהטוב ביותר בעיני".
ימים ספורים לאחר שהושבע, נתן קופר לראשונה את חסותו (בצוותא עם סנאטורים אחרים) על חקיקה כלשהי, שהייתה אז הצעת חוק להספקת סיוע פדרלי למערכת החינוך. הצעת החוק עברה אמנם בסנאט, אך לא בבית הנבחרים של ארצות הברית. קופר היה אז יושב ראש ועדת המשנה לכבישים ציבוריים של הסנאט, וסייע בניסוח טיוטת הצעת חוק המסמיכה העברת 900 מיליון דולר אמריקני מקרנות פדרליות למדינות ארצות הברית לשם סלילת כבישים. ב-1948 הוא מימן הצעת חוק לנתינת מחיר תמיכה עבור 90% ממוצרי טבק. הוא התעקש לתקן את חוק תביעות המלחמה משנת 1948, אשר מסייע לחיילים משוחררים שנפצעו ונפגעו כשבויי מלחמה של גרמניה הנאצית והאימפריה היפנית במהלך מלחמת העולם השנייה תוך פיצויים באמצעות נכסי האויב. נוסף על כך, קופר נתן את חסותו לחקיקה המאפשרת למאות אלפי אנשים שנעקרו ממגוריהם בידי המפלגה הנאצית להיכנס לארצות הברית באופן חוקי.
קופר המשיך לנקוט בעצמאות סנאטוריאלית ולהתנער ממפלגתו לאורך כל תקופת כהונתו, והתנגד בתוקף לתוכניות המפלגה הרפובליקנית לקיצוצים במסים על אף הגירעונות בתקציביים הלאומיים, והתנגד למאמצי המפלגה לצמצם את המימון לתוכנית מרשל לשיקום אירופה לאחר המלחמה. הוא שיתף פעולה עם עמיתו בסנאט מקנטקי, אלבן ברקלי ועם הסנאטור ויין מורס מאורגון במטרה לערער את חוקי ג'ים קרואו שנחקקו על ידי מדינות דרום ארצות הברית ובמטרה להסיר מכשולים להבטחת זכות הבחירה למיעוטים. אף על פי שהצביע קופר עם הרפובליקנים רק 51% מהזמן במהלך כהונתו החלקית בסנאט - מה שהיה הממוצע הנמוך ביותר מבין כל חברי המפלגה הרפובליקנית - קופר עמד בראש משלחת קנטקי אל הוועדה הרפובליקנית הלאומית ב-1948. הוא תמך במועמדותו של ארתור ונדנברג, סנאטור ממישיגן, לנשיאות ארצות הברית, אם כי תומאס דיואי קיבל בסופו של דבר את מועמדות המפלגה לבית הלבן. קופר עצמו הוזכר כמועמד אפשרי לתפקיד סגן נשיא ארצות הברית, אך בסופו של דבר לא קיבל את המינוי וביקש להיבחר מחדש למושבו בסנאט. באותה שנה קיבל קופר תוארדוקטור לשם כבוד ממכללת סנטר.
כשהתמודד מחדש לסנאט לתקופת כוהנה מלאה, ניצב בפני מועמד המפלגה הדמוקרטית וחבר הקונגרס וירג'יל צ'פמן, בן בריתו של ארל קלמנטס, שנבחר למושל קנטקי ב-1947. בהיותו אחד הדמוקרטים הבודדים שהצביעו בעד חוק טאפט-הארטלי, איבד צ'פמן את תמיכתם של האיגודים המקצועיים, בוחרים חשובים של המפלגה הרפובליקנית. העיתון "לואיוויל טיימס", שהיה בעל נטיות דמוקרטיות, תמך במועמדותו של קופר, אך היותו של אלבן ברקלי, "הבן האהוב" של קנטקי, עמיתו למרוץ של הנשיא הארי טרומן בבחירות לנשיאות ארצות הברית 1948 ובשל כך עזיבתו הצפויה מהסנאט, הבטיחה תמורה דמוקרטית חזקה במדינה. ברקלי וקלמנטס הדגישו את אחדות המפלגה במהלך מסע הבחירות, ואף על פי שקופר היה פופולרי הרבה יותר מהמועמד הרפובליקני לנשיאות דיואי ועמיתו למרוץ ארל וורן, הפסיד לצ'פמן בבחירות הכלליות בפער של כ-24,480 קולות.
בעקבות תבוסתו בבחירות, קופר שב והמשיך להתמחות בחוק ומשפט בוושינגטון הבירה במשרד עורכי הדין "גארדנר, מוריסון ורוג'רס". ב-1949 מינה הנשיא טרומן את קופר לאחד מחמשת נציגי ארצות הברית בעצרת הכללית של האו"ם. הוא היה נציג חלופי בעצרת הכלליות ב-1950 וב-1951. מזכיר המדינה של ארצות הברית, דין אצ'יסון, בחר בקופר כיועצו בפגישות שהובילו להקמת ארגון האמנה הצפון אטלנטית (נאט"ו) ובפגישות מועצת שרי נאט"ו בלונדון במאי 1950 ומאוחר יותר בבריסל בדצמבר. ההיסטוריון הפוליטי גלן פינץ' מציין כי בעוד קופר היה כשיר היטב לתפקידיו באו"ם ובנאט"ו, נוכחותו מחוץ לארצות הברית העיבה על יכולתו להתמודד על מושבו הפנוי שהותיר אחריו אלבן ברקלי שנבחר לסגן הנשיא.
כהונה שנייה בסנאט של ארצות הברית
תומכיו של קופר האמינו כי הוא יתמודד שוב למשרת מושל קנטקי או ימונה לבית המשפט העליון של ארצות הברית בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20; חלקם אף הקימו ועדה לבחירת קופר לנשיאות. קופר אכן שקל להתמודד למושלות קנטקי ב-1951, אך כאשר וירג'יל צ'פמן נהרג בתאונת דרכים ב-8 במרץ 1951, החליט קופר להתמודד בשנית נגד תומאס אנדרווד, אשר מונה על ידי המושל לורנס ות'רבי למלא את שארית כהונתו של צ'פמן. אנדרווד נחשב לבעל הסיכויים הרבים ביותר לנצח בבחירות. רפובליקנים אחדים תקפו את קופר על שמונה לתפקידיו הדיפלומטיים בידי הנשיא הדמוקרטי הארי טרומן. גם העיתונים "לואיוויל טיימס" ו"לואיוויל קורייר-ג'ורנל" חזרו על הצהרותיהם שנתנו ב-1950 למען קופר, כשזה התמודד לסנאט ב-1954. עתה חששו כי בחירתו של רפובליקני לסנאט תאפשר למפלגתו להשתלט על הבית העליון של הקונגרס של ארצות הברית, ותוביל להתמנותם של רפובליקנים בדלנים לראשות וועדות מרכזיות בסנאט אשר יתנגדו למעורבותה המתמשכת של ארצות הברית במלחמת קוריאה. אף על פי כן, בבחירות הכלליות קופר ניצח את אנדרווד בפער של 29 אלף קולות וכיהן עד לתום תקופת כהונתו של צ'פמן. עם ניצחונו, הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה של קנטקי בה נבחר רפובליקני לסנאט מטעם המדינה יותר מפעם אחת.
עם היבחרו לסנאט, מונה לוועדה לענייני עבודה, חינוך ורווחה ציבורית ואף ישב בראשות ועדות המשנה של וועדה זו לענייני חינוך ועבודה. הוא נתן את חסותו להצעת חוק המאשרת קיום מיזמי עבודות ציבוריות לאורך נהר סנדי הגדול (Big Sandy River). הוא גם תמך בשיקום תאי השיט והסכר לאורך נהר אוהיו ובבניית תאי שיט, סכרים ומאגרים בעמק הנהר הירוק שבקנטקי. קופר התנגד לחוזה דיקסון-ייטס (חוזה בין הוועדה לאנרגיה אטומית של ארצות הברית לשתי חברות אנרגיה פרטיות), ששילם לתאגיד פרטי עבור בניית תחנת כוח חדשה לייצור חשמל עבור העיר ממפיס שבטנסי, וקרא במקום זאת לאשר לרשות עמק טנסי להנפיק איגרות חוב למימון הקמתן של תחנות כוח חדשות.
קופר המשיך להיות מעין סנאטור עצמאי בסנאט. במהלך "הבהלה האדומה", ביקר את הניסיונות לקבל האזנות סתר כראיות בבתי המשפט הפדרליים ואת הניסיונות לצמצום ההגנות מפני הפללה-עצמית מכוח התיקון החמישי לחוקת ארצות הברית. למרות זאת, הוא סירב להוקיע את מדיניותו של הסנאטור ג'וזף מקארתי, שהוביל את "הבהלה האדומה", והזהיר כי "רבים מאלה המתנגדים במרירות לסאנטור מקארתי קוראים לשימוש באותה טקטיקה בה הם מאשימים אותו". הוא היה הרפובליקני היחיד שהתנגד לתיקון בריקר, אשר ביקש להגביל את יכולתו של נשיא ארצות הברית לחתום על אמנות. הוא הגיע למסקנה כי לא די בסוגיות התיקון להצדיק שינוי בחוקת ארצות הברית הוא גם התנגד לחוק דיכוי הקרקעות ולהצעת חוק מלאכת המשק המקסיקני, בעוד שתי חקיקות אלו נתמכו על ידי ממשלו של הנשיא דווייט אייזנהאואר. הוא גינה את מינויו של חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הקונגרס הראשון של קנזס, אלברט קול (שהיה ידוע כמתנגד ידוע לדיור הציבורי), כמנהל סוכנות הדיור הפדרלית, והתנגד לרפורמות החקלאיות שהוצעו על ידי מזכיר החקלאות של ארצות הבריתבממשל דווייט אייזנהאואר, עזרא טאפט בנסון. אף על פי שהלך לא פעם נגד הזרם במפלגתו, העצמאות הפוליטית שהפגין לא הצליחה להפחית ממעמדו במפלגה. ב-1954 הוא נבחר לוועדת המדיניות הרפובליקנית של הסנאט.
ב-1954, בחר קופר להתמודד מחדש לכהונה מלאה בסנאט. הדמוקרטים התייחסו תחילה למושל ות'רבי כאל יריבו בבחירות, אך מועמדותו של ות'רבי עלולה הייתה להיתקל במועמדותו של האפי צ'נדלר כמכשול בבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית, מה שיכול היה להוביל לפיצול המפלגה ולבחירתו מחדש של קופר. במקום זאת, מנהיגי המפלגה שכנעו את סגן הנשיא לשעבר, אלבן ברקלי, בן 77 אז, להתמודד מול קופר לסנאט כדי להבטיח את אחדות המפלגה. היו מעט הבדלי מדיניות בין ברקלי לקופר, שנחשב לרפובליקני הליברלי ביותר בסנאט על ידי קבוצת האינטרס "Americans for Democratic Action". במהלך מסע הבחירות הוצג קופר על שער מגזין טיים ב-5 ביולי 1954. קופר פנה לבוחרות, שהיו מודאגות ממלחמת הודו-סין הראשונה ואל מצביעים אפרו-אמריקאים, שקיווה לזכות בתמיכתם בעקבות עמדותיו הליברליות בכל הנוגע לזכויות האזרח. קופר הוסיף לטעון שאם ייבחר, הוא יהיה פחות מפלגתי מאשר ברקלי. הפופולריות הגבוהה של ברקלי הביאה אותו לניצחון בפער של 71,000 קולות.
קופר נישא בשנית ללוריין רואן שבלין ב-17 במרץ1955 בפסדינה שבקליפורניה, עשרה ימים בלבד לפני שעזב להודו. שבלין, גרושה פעמיים, הייתה בתו של מפתח נדל"ן אמיד בקליפורניה. היא דברה באופן רהוט שלוש שפות והבינה רוסית. השניים יצאו זה עם זו פעמים רבות במהלך שנות החמישים, אולם קופר היסס להינשא לה משום שהיו לו ספקות לגבי המעבר לביתה המפואר של שבלין בשכונת ג'ורג'טאון שבוושינגטון הבירה (בעת שהותו בוושינגטון כסנאטור, התגורר קופר הרווק לצמיתות במלון "דודג' האוס"). המעבר להודו הסיר את המכשול בדרך לנישואים, ומזכיר המדינה דאלס עודד את קופר להינשא לשבלין לפני שיצא לשליחותו הדיפלומטית, כדי שבשגרירות האמריקאית בניו דלהי תהא מארחת נאותה. ב-4 באפריל 1955 עצרו בני הזוג בממלכה המאוחדת בדרכם להודו לשם ביקור אצל לואי מאונטבאטן, המושל הכללי האחרון של הודו, לפני שהודו קיבלה את עצמאותה. הדיונים של קופר ומאונטבאטן על המצב של העם ההודי היו חלק מתדריכים והכנות שעבר קופר טרם הגיעו להודו.
קופר החל את שירותו כשגריר בפיתוח ידידות קרובה עם ראש ממשלת הודו נהרו. הערכתו של נהרו כלפי לקופר התבררה עד מהרה. קופר סייע לפקידי ממשל בוושינגטון הבירה להבין שההסתייגות של הודו להתייצב לצד העולם המערבי או הרפובליקה העממית של סין או ברית המועצות היא דרכה של ההודים לממש את עצמאותם החדשה. עם זאת, הוא הגן על ההתעצמות הצבאית של ארצות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה, מעורבותה במלחמת קוריאה, וחברותה בהסכמי ביטחון הדדיים כמו נאט"ו ו-SEATO כאמצעי הגנה עצמית ולא כפעולות תוקפניות של הקבינט של ארצות הברית, אשר כך תפסו ההודים את פעולות אמריקאיות אלה. קופר גינה את החלטתו של אייזנהאואר למכור נשק לפקיסטן, פעולה אשר עוררה את חמת ממשלת נהרו, אם כי באותה הנשימה חש כי הממשלה ההודית נטלה כמה עמדות פוליטיות מבלי להתחשב בהשלכותיהן המורליות. בשלהי 1955 דיווח העיתון "שיקגו דיילי ניוז" (Chicago Daily News) כי יחסי ארצות הברית-הודו "שופרו במידה מה לפני חצי שנה".
בהודעה משותפת שהתפרסמה ב-2 בדצמבר1955, גינו מזכיר המדינה האמריקני דאלס ושר החוץ של פורטוגל, פאולו קוניה, את דבריהם של ראש הממשלה הסובייטי ניקולאי בולגנין ושל המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצותניקיטה חרושצ'וב במהלך סיור בן שמונה עשרה ימים שערכו בהודו. התעניינות מיוחדת נרשמה בנוגע להערה קומוניקטיבית בדבר "פרובינציות פורטוגליות במזרח הרחוק". הכוונה ב"פרובינציות פורטוגליות" הייתה למושבת האימפריה הפורטוגזית במערב הודו, גואה. אף על פי שרוב מדינות אירופה ששלטו בקולוניות ליד הודו העניקו אותן לאומה העצמאית החדשה ב-1947, פורטוגל סירבה לתת להודים ריבונות על גואה, והאזור הפך למקור סכסוך בין שתי המדינות. דומה כי ההצהרה הקומוניקטיבית המשותפת של שרי החוץ של ארצות הברית ופורטוגל הצביעה על הכרה דיפלומטית אמריקאית בריבונות פורטוגל על גואה, מה שסתר וערער את הבטחותיו של קופר לממשלת הודו שארצות הברית תשמור על נייטרליות בעניין. קופר עצמו לא ידע על ההצהרה המשותפת של דאלס וקוניה עד שקרא את הדיווח על כך בעיתונות ההודית, ולכן לא היה מוכן להסביר את פשר ההצהרה לראש הממשלה נהרו, שכיהן באותה העת כשר החוץ של הודו בנוסף.
הצהרת דאלס-קוניה הובילה להפגנות אנטי-אמריקאיות בחלקים רבים של הודו. ב-6 בדצמבר, ערך דאלס מסיבת עיתונאים בה הוא אישר מחדש את הנייטרליות של ארצות הברית בסוגיית גואה, אם כי לא התייחס ליחס ממשלו בנוגע לריבונות פורטוגל על גואה. ראש הממשלה נהרו הודיע על כוונתו להגיש הצהרת מחאה רשמית נגד ארצות הברית על ההצהרה המשותפת של דאלס וקוניה ולפנות אל הפרלמנט ההודי בעניין. בינתיים, קופר הצליח להיוועד עם נהרו, והניא אותו מלהעביר את העניין אל הפרלמנט. קופר הוסיף לכעוס על מזכיר המדינה דאלס כשזה האחרון אישר הקפאת 10 מיליון מתוך 50 מיליון דולרים אמריקנים במסגרת סיוע חוץ אמריקאי להודו. קופר מחה על ההקפאה, ולבסוף החליט דאלס להפשיר את ההקפאה ולהעביר את מלוא סיוע החוץ האמריקאי להודו. לאורך כל שנת 1956 הטעים קופר כי ארצות הברית תרחיב את סיוע החוץ הכלכלי להודו. באוגוסט 1956 אישר הקונגרס של ארצות הברית חבילת סיוע חוץ פיננסי להודו, שכללה את המכירה הגדולה ביותר עד אז של עודפי מוצרים חקלאיים על ידי ארצות הברית למדינה כלשהי. נחישותו של קופר להתעקש שוב ושוב להעברת סיוע רחב שכזה הייתה קריטית באישור הסיוע בקונגרס, שכן התנגדו לה פקידי ממשל רבים בהם תת-מזכיר המדינה הרברט הובר ג'וניור, מזכיר האוצר של ארצות הברית ג'ורג' האמפרי ורבים אחרים.
הסנאטור אלבן ברקלי נפטר בעודו מכהן ב-30 באפריל1956. מנהיגים רפובליקנים עודדו את קופר לשוב מהודו ולהתמודד עם מושבו של ברקלי, אבל קופר לא רצה לוותר על שגרירותו. לאחר פנייה אישית מצד הנשיא דווייט אייזנהאואר, הסכים קופר והצהיר על מועמדותו ביולי 1956. גם לאחר שעזב את הודו, הוא שמר על קשרים הדוקים עם מנהיגי המדינה והיה נציגה הרשמי של ארצות הברית בהלוויותיהם של ראשי ממשלת הודו: נהרו ב-1964, לאל באהאדור ב-1966 ואינדירה גנדי ב-1984.
משום שברקלי הלך לעולמו לאחר המועד האחרון להגשת מועמדים בבחירות אמצע הכהונה, על הוועד המרכזי של המפלגה הדמוקרטית היה לבחור מועמד למושב באופן מידי. לאחר שניסו ללא הצלחה למצוא מועמד פשרה שתומכיהם של צ'נדלר וקלמנט יתמכו בו, במפלגה הדמוקרטית נבחר לורנס ות'רבי, שתקופת כהונתו כמושל הסתיימה זה עתה. צ'נדלר, שכיהן באותו הזמן את תקופת כהונתו השנייה כמושל, התרגז על בחירתו של ות'רבי, ורוב חברי מחנהו העניקו לוות'רבי תמיכה פושרת או תמכו בקופר במקום זאת. חילוקי דעות אלו במפלגה הדמוקרטית, בשילוב עם הפופולריות האישית של קופר, הובילו לניצחונו על ות'רבי כשהוא מוביל עליו ב-65 אלף קולות.
ב-1960, הציבו הדמוקרטים את מושל קנטקי לשעבר קין ג'ונסון, אז מנכ"ל בחברת "ריינולדס מתכות", כמועמד נגדי לקופר בבחירות לסנאט של ארצות הברית בקנטקי. קופר זכה לתמיכה של ארגוני עבודה ונהנה מתמיכתו של קהל בוחרים רחב שהורכב מתושבי קנטקי שהצביעו לריצ'רד ניקסון על פניו של ג'ון פיצג'רלד קנדי כתגובה נגד הקתוליות של קנדי בבחירות לנשיאות ארצות הברית 1960. בבחירות הכלליות לסנאט ניצח קופר בסופו של דבר את ג'ונסון בפער של 199,257 קולות, מה שהיה הניצחון הגדול ביותר שגרף מועמד לסנאט של ארצות הברית מטעם קנטקי.
זמן קצר לאחר בחירתו לנשיאות ארצות הברית ב-1960, בחר קנדי בקופר לעמוד בראשות משלחת דיפלומטית חשאית למוסקבה ולניו דלהי, במטרה להעריך את עמדות הממשלה הסובייטית כלפי ממשלו החדש. קנדי וקופר שירתו יחד בוועדת העבודה של הסנאט ושמרו על יחסים ידידותיים. כששירת מחוץ לגבולות ארצות הברית מטעם המשלחת החשאית גילה קופר כי הסובייטים אינם אוהבים את קנדי וניקסון באותה מידה. בדין וחשבון מסכם שחיבר קופר לקנדי, כתב כי יש פוטנציאל קטן ליחסים הרמוניים עם הסובייטים. לאחר פגישה עם המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצותניקיטה חרושצ'וב, אישר קנדי לקופר כי חוות הדעת שחיבר עבורו הייתה נכונה והודה כי היה עליו להתייחס אליו ביתר רצינות. קופר תמך בהחלטתו של קנדי לחדש את בדיקות הנשק הגרעיני של ארצות הברית אחרי שברית המועצות חידשה את בדיקות הנשק הגרעיני שלה במרץ 1962, אך הוא דחק בקנדי לנהל משא ומתן על חוזה עם ברית המועצות במידת האפשר.
הנשיא לינדון ג'ונסון מינה את קופר לחבר בוועדת וורן, שחקרה את רצח ג'ון קנדי ב-1963. קופר השתתף ב-50 מתוך 94 הדיונים של הוועדה ודחה את "תיאורית הקליע הבודד", וטען כי לא היו ראיות לכך שקנדי ומושל טקססג'ון קונלי נפגעו מאותו קליע. בתור אחד משלושה רפובליקנים בוועדת הכללים והממשל של הסנאט של ארצות הברית, היה קופר מעורב בחקירת עוזרו של הנשיא ג'ונסון, בובי בייקר ב-1964, אותו הגדיר כ"מטייח" לאחר שוועדת וורן חסמה חקירה נוספת. הוא הציע להקים ועדה מיוחדת לענייני התנהלות ואתיקה בסנאט ביולי 1964, ושנה אחר כך נקרא לחברות בוועדה זו. כמו כן, ב-1965, הוא נבחר כיועץ למשלחת ארצות הברית לוועידה במנילה שבפיליפינים, בה נוסד הבנק האסייתי לפיתוח.
בינואר 1966 התלווה קופר אל מזכיר המדינה ראסק ואל השגריראברל הארימן בביקור רשמי אצל נשיא הפיליפינים פרדיננד מרקוס, כחלק מ"צעד שלום" מפורסם. ביקור זה, יחד עם ביקורים בדרום וייטנאם בדצמבר 1965 ובינואר 1966, חיזקו את התנגדותו של קופר לפעולות צבאיות בדרום-מזרח אסיה. בפגישה עם הנשיא ג'ונסון ב-26 בינואר 1966 הוא קרא שוב לנשיא לוותר על כוונותיו המוצהרות להפציץ את צפון וייטנאם ולנהל משא ומתן על הסדר במקום. ג'ונסון היה בלתי מחייב, ובאותו אחר הצהריים שב קופר למליאת הסנאט כשהוא מנסה בדחיפות לשכנע את המחוקקים כי משא ומתן עדיף על הסלמה, גם אם כרוך הדבר בשיחות עם לוחמי הווייטקונג בדרום וייטנאם, מה שלדעתו נחוץ כדי להשיג שלום. קופר צידד בהפסקת אש בת שלוש עד חמש שנים, שתיאכף על ידי האומות המאוחדות, ואחריה תערכנה בחירות דמוקרטיות לאומיות כפי שסוכם בוועידת ז'נבה. בסופו של דבר, ג'ונסון לא שמע בקול טיעוניו של קופר והחל בשורת הפצצות אמריקאיות על צפון וייטנאם.
ב-1966 זכה קופר בבחירות מחדש לסנאט בפער של 217,000 קולות, ובכך שבר את שיא הניצחון הגדול ביותר למועמד לסנאט האמריקאי מטעם קנטקי, וניצח ב-110 מתוך 120 מחוזות קנטקי. בבחירות המקדימות במפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארצות הברית ב-1968, תמך קופר במושל ניו יורק, נלסון רוקפלר, ואמר כי "האמריקאים יתמכו רק במועמד הנוקט עמדה ברורה בסוגיית וייטנאם". רוקפלר הכין תוכנית מקיפה לביטול האמריקניזציה (Americanization) של המלחמה, בעוד שמועמדים רפובליקנים אחרים ניסו להישאר בלתי ספציפיים לגבי האופן בו ינקטו כלפי המלחמה. ככל שמועמדותו של רוקפלר דעכה, קופר עודד את עמיתו ונציגה האחר של קנטקי בסנאט, ת'רוסטון באלארד מורטון, להתמודד לנשיאות, אך מורטון מיאן. בסופו של דבר ניצח בבחירות הכלליות המועמד הרפובליקני ריצ'רד ניקסון.
בסנאט, סייע קופר להוביל את ההתנגדות לפיתוח ופריסה של טילים נגד טילים, מה שהציב אותו בסתירה לרבים ממפלגתו, כולל הנשיא ניקסון. קופר היה מתנגד זה מכבר לטילים נגד טילים, שלדעתו יכלו להגביר את מרוץ החימוש הגרעיני העולמי. ב-6 באוגוסט1969 נכשלה בסנאט הצבעה להשעיית מימון פיתוח טילים נגד טילים ברוב של 50-51; סגן נשיא ארצות הברית, ספירו אגניו, מתוקף תפקידו כנשיא הסנאט להלכה שבר את השוויון והכריע את ההצבעה. לאחר תבוסה זו, הסנאטור קופר ועמיתו ממישיגןפיליפ הארט נתנו את חסותם ל"תיקון קופר-הארט", שאפשר מימון למחקר ופיתוח של טילים נגד טילים, אך אסר על פריסות מערכות טילים נגד טילים אמריקאיות. הצעדים נכשלו בשלוש הצבעות, אך הגבירו את הבדיקות הקפדניות של הקונגרס בכל הנוגע לתקציב מחלקת ההגנה של ארצות הברית, והביאו לירידה במימון מחלקת ההגנה ולהאצת השיחות האסטרטגיות עם ברית המועצות להגבלת נשק. קופר שימש כיועץ לנשיא ניקסון במהלך האירועים שהובילו לשיחות.
במהלך 1969 ו-1970, היו קופר והסנאטור פרנק צ'רץ' מאיידהו נותני החסות ל"תיקוני צ'רץ'-קופר", שנועדו לבלום הסלמה נוספת במלחמת וייטנאם. אישור הקונגרס של ארצות הברית של אחד מתיקונים אלה ב-15 בדצמבר1969 הוביל לביטול מימון הכוחות המזוינים של ארצות הברית בלאוס ובתאילנד. נוסף על כך, קופר רצה לכלול בתיקונים הגבלות על הכוחות האמריקאים הנכנסים לקמבודיה, אך מייק מנספילד, שעזר לקופר לנסח את התיקון, חשש שנורודום סיהאנוק, נסיך קמבודיה, שבאורח רשמי היה נייטרלי בסכסוך, עלול להיפגע. כאשר סיאנוק הודח ב-1970, מנהיגה החדש של קמבודיה, לון נול, פנה לנשיא ניקסון בבקשת עזרה בייצוב שלטונו. ניקסון הסכים לשלוח חיילים לקמבודיה, חרף מחאותיהם של קופר ואחרים, אשר מטרתו המוצהרת של האחרון הייתה למנוע הסלמה נוספת באזור. לאחר מכן קופר וצ'רץ' גיבשו תיקון נוסף לביטול מימונם של חיילים אמריקאים בדרום-מזרח אסיה; לאחר משא ומתן עם ניקסון שהמשיך את המימון עד יולי 1970, כך שניתן יהיה לפנות את הכוחות האמריקאים שכבר שהו באזור, התיקון עבר בסנאט ברוב של 37–58. בית הנבחרים של ארצות הברית הסיר מאוחר יותר את התיקון מהחוק לו צורף, והתיקון לא נכנס לתוקף. תיקון זה נתפס על ידי העיתון "וושינגטון פוסט" כ"פעם הראשונה בהיסטוריה של ארצות הברית בה הקונגרס ניסה להגביל את פריסת הכוחות האמריקאים במהלך מלחמה מתמשכת". המאבק על העברת תיקוני צ'רץ'-קופר גבה מחיר כבד והזיק לבריאותו של קופר, והוא אושפז לתקופה קצרה כדי להשיב לעצמו את כוחו. ב-1971 שכנעו צ'רץ', מנספילד וג'ורג' אייקן את קופר לסייע להם לכתוב תיקון לסיום המעורבות הצבאית של ארצות הברית בדרום-מזרח אסיה, אך בסופו של דבר לא הייתה לניסיונם זה תמיכה והוא ננטש.
בגיל שבעים ואחת, חירש יותר ויותר, הצהיר קופר בפני אגודת העיתונאים של קנטקי ב-21 בינואר1972 כי לא יבקש להיבחר מחדש למושבו בסנאט, לאחר שהיה נבחר הציבור שכיהן באותו גוף פוליטי את הזמן הרב ביותר - יותר מכל קנטקיאני אחר - למעט אלבן ברקלי. קופר, ברווז צולע, החליט להיאבק לעוד ניסיון לסיום המלחמה, אחרי התקפה אגרסיבית של הצבא הצפון-וייטנאמי על צבא דרום וייטנאם במרץ 1972, שהחריפה את הלחימה באזור. ללא הודעה מוקדמת, נאם קופר בפני המליאה הכמעט-ריקה של הסנאט ב-27 ביולי 1972, והציע תיקון לחוק סיוע צבאי, שיסיים ללא סייג את מימון כל הפעולות הצבאיות של ארצות הברית בהודו-סין תוך ארבעה חודשים. התיקון, שלא היו לו שותפים, הדהים את ניקסון ואת מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר, ועורר ויכוח סוער בסנאט. הסנאטור אדוארד ברוק ממסצ'וסטס הציל את התיקון מקצו הוודאי על ידי הוספת הוראה לפיה כל שבויי המלחמה האמריקאים יוחזרו למולדתם לפני נסיגת הכוחות המזוינים של ארצות הברית. התיקון המתוקן עבר ברוב של 33–62, כתוצאה מהחלטתו של הנשיא ניקסון להקריב את כל הצעת חוק הסיוע הצבאי. בהתעקשותו של ניקסון, ביטל הסנאט את הצעת החוק שעברה זה עתה ברוב 42–48. קופר המיואש והמאוכזב הצהיר בעקבות זאת: "אני מרגיש טיהור פוליטי מבפנים. זה זמן רב שלא הרגשתי כה בתקיפות בכל הנוגע לסוגיה. עכשיו זה בידי הנשיא. הוא האדם היחיד שיכול לעשות משהו בקשר לסיום המלחמה".
ערוב ימיו
קופר מגיע אל נמל התעופה ברלין-טמפלהוף שבגרמניה המזרחית לראשונה כשגריר, ומתקבל בידי ראש הפרוטוקול של משרד החוץ המזרח-גרמני פרנץ יאסנווסקי (Jahsnowski). במרכז: ברנדון ה. גרוב הבן, 5 בדצמבר 1974
ב-1972 הוא נבחר לנואם הראשי בטקס חלוקת התארים במכללת סנטר בה למד, שם שימש כנאמן מאז 1961. בטקס, הוא היה הראשון שזכה ב"פרס אייזיק שלבי", על שמו של מושל קנטקי הראשון אייזיק שלבי, שכיהן כיושב ראש מועצת המנהלים הראשונה של המכללה. ב-1973, קופר התנגד ליוזמה לקרוא למבנה פדרלי על שמו לכבודו. עם השלמת הסכר שיצר את מאגר המים "אגם לורל ריבר" ב-1977, הציע הקונגרס האמריקאי לקרוא לסכר ולאגם על שמו של קופר, אבל שוב, הוא סירב. עם זאת, קופר היה מרוצה בעקבות החלטת מערכת בתי הספר בסאמרסט, עיר הולדתו, לקרוא על שמו תוכנית ללימוד ולחיזוק כישורי המנהיגות של ג'ון שרמן קופר באמצעות הקמת מכון חינוכי על שמו.
ב-1983, עוטר קופר במדליית השירות הנכבד של מושל קנטקי בידי המושל ג'ון בראון הבן, בנו של מי שהיה יריבו של קופר בבחירות לסנאט ב-1946 וב-1966. מאוחר יותר באותה שנה, הסנאטורים וולטר הדלסטון מקנטקי והווארד בייקר מטנסי הגישו הצעת חוק לשינוי שם "אזור הנופש הלאומי ביג סאות' פורק" ל"אזור הנופש הלאומי קופר" לכבודו של קופר, בשעה שחבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הקונגרס החמישי של קנטקי האל רוג'רס נתן את חסותו לאותה הצעת חוק. כסנאטור, היה קופר גורם מרכזי בהשגת הסכמת הקונגרס להקמת ביג סאות' פורק. מתנגדי ההצעה הן בקנטקי והן בטנסי (מאחר שאזור הנופש הלאומי השתרע על שתי המדינות) פירטו מגוון סיבות לשמירת השם הישן, ובסופו של דבר ההצעה בוטלה לפי בקשתו של קופר.
ב-1985, היה קופר השלישי שזכה בפרס גביע אוקספורד, פרס שזכו חברים מוערכים לשעבר באחוות בטה ת'טה פאי. כמו כן, באותה השנה, הוענק לו תואר דוקטור לשם כבוד ממכללת קאמברלנד (Cumberland College) שבוויליאמסבורג, קנטקי. קבוצה לא-מפלגתית בראשותו המשותפת של לארי פורגי, שהיה מועמד המפלגה הרפובליקנית למושלות קנטקי בעבר, גייסה 60 אלף דולר אמריקני למען הצבת שני פסלים של קופר בציבור. פסל ראש ארד בגודל-טבעי של קופר, שפוסל בידי הפסל ג'ון טוסקה הוצב בקפיטול מדינת קנטקי ב-1987. פסל שני, שהיה גם הוא פסל ראש ארד בגודל-טבעי, פוסל בידי הפסל בארני ברייט, הוצב בכיכר פאונטיין שבסאמרסט.
