דירקסן שירת כקציןארטילריה במהלך מלחמת העולם הראשונה ובשוך המלחמה פתח מאפייה. לאחר שכיהן במועצת העירייה של פיקין, עיר הולדתו, נבחר אל בית הנבחרים האמריקאי במהלך 1932. בבית הנבחרים נחשב למתון ותמך בחלק גדול מהניו דיל, אך במרוצת השנים נעשה לשמרן ובדלן, אם כי נמלך בדעתו כשתמך במעורבות ארצות הברית במלחמת העולם השנייה. בשנת 1950 נבחר לסנאט של ארצות הברית, כשהוא מביס את מנהיג הרוב הדמוקרטי סקוט לוקאס. בסנאט העדיף מדיניות כלכלית שמרנית ותמך בגישת האינטרנציונליזם של הנשיא דווייט אייזנהאואר. דירקסן ירש את ויליאם נולנד כמנהיג סיעת המיעוט של הסנאט לאחר שהאחרון מיאן להתמודד מחדש ב-1958.
כמנהיג המיעוט של הסנאט, דירקסן התגלה כדמות לאומית בולטת של המפלגה הרפובליקנית במהלך שנות השישים. הוא פיתח יחסי עבודה טובים עם מנהיג הרוב בסנאט מייק מנספילד ותמך במדיניותו של נשיא ארצות הבריתלינדון ג'ונסון כלפי הלחימה בווייטנאם. דירקסן הוסיף לסייע בבלימת הפיליבסטר של הסנאטורים הגזעניים מדרום ארצות הברית שהתנגדו נחרצות לחוק זכויות האזרח ב-1964. בעודו מנהיג המיעוט, הלך דירקסן לעולמו בספטמבר 1969.
ביוגרפיה
דירקסן נולד בפיקין (Pekin) שבאילינוי, עיירה קטנה השוכנת סמוך לפאוריה. הוא היה בנם של אנטיה (לבית קונרדי) ויוהאן פרידריך דירקסן, מהגריםגרמנים מפריזיה המזרחית. הוריו של אוורט העניקו לו את השם האמצעי "מקינלי" על שמו של הנשיא ויליאם מקינלי. היו לו אח תאום בשם תומאס ריד דירקסן (נקרא ע"ש תומאס בראקט ריד (אנ')), ואח נוסף, בנג'מין, שנקרא על שמו של בנג'מין הריסון. יוהאן ואנטיה דירקסן דיברו בביתם גרמנית תחתית ולימדו את ילדיהם גרמנית, אך יוהאן התגורר בארצות הברית תקופה ממושכת דיה כדי לפתח זהות פוליטית; שמות כל שלושת ילדיו ביטאו את הזדהותו עם המפלגה הרפובליקנית. יוהאן דירקסן, שעבד בתעשיית הקרונות של פיקין כצייר מעצב ובנוסף בחקלאות, עבר אירוע מוחי כאשר דירקסן היה בן חמש ונפטר כעבור ארבע שנים.
דירקסן גדל בחווה חקלאית שניהלה אמו בפאתי פיקין, בשכונה "בונשפידל", הטיה של השם "בינטאון" (עיירת השעועית בתרגום חופשי) בגרמנית תחתית, משום שמהגרים חסכניים גידלו שעועית בחצרותיהם הקדמיים במקום פרחי קישוט. הוא למד בבתי הספר המקומיים, והשלים את לימודיו בבית הספר התיכון העירוני בשנת 1913 כתלמיד שציוניו הגיעו למקום השני במחזורו, ובנעוריו סייע בפרנסת המשפחה תוך עבודה במפעל לזיקוק תירס בפיקין. ביקור שערך דירקסן בבית מגורים של אחד מאחיו למחצה במינסוטה הניע אותו להירשם אל אוניברסיטת מינסוטה. הוא היה סטודנט למשפטים בשנים 1914–1917, ושילם את שכר הלימוד שלו באמצעות עבודה במחלקת הפרסום המסווג של מערכת העיתון "Star Tribune" ובעבודות נוספות. במהלך לימודיו הגבוהים שירת דירקסן בחיל ההדרכה של צבא הסטודנטים והגיע לדרגת מייג'ור בחיל הצוערים של בית הספר. הוא גם צבר את הניסיון הפוליטי הראשון שלו דרך נאומים בקמפוס ובקהילות מקומיות בשבחו של צ'ארלס אוונס יוז, כשזה התמודד לנשיאות ארצות הברית במהלך הבחירות ב-1916.
את הכשרתו הראשונית בארטילריית שדה השלים בבסיס הטירונים פורט קסטר שבמישיגן. את שירותו הסדיר מילא עם יחידתו במחנה ג'קסון שבקרוליינה הדרומית, והגיע לדרגת סרג'נט. דירקסן נסע לצרפת בשנת 1918, ולמד בבית הספר לארטילריה ובתוכנית להכשרת קצינים בסומיר. הוא קודם לדרגת לוטננט שני והוצב ברגימנטארטילריית השדה ה-328, יחידה שהשתייכה לדיוויזיית הרגלים ה-85. דירקסן הוכשר כמשקיף אווירי, וביצע "קניין יעדים" (Target acquisition) והערכת נזקים של הפצצות הארטילריה בגזרת סן-מִיִיֶל כחבר בפלוגות הבלונאות ה-13 וה-19 של הרגימנט ה-328. בהמשך מילא אותו תפקיד עבור פלוגת הבלונאות ה-69, יחידה של הקורפוס הרביעי. לאחר מכן שירת באגף סגל המודיעין (G-2) במטה הקורפוס הרביעי. לאחר המלחמה נשאר דירקסן באימפריה הגרמנית מטעם הקורפוס הרביעי עד אמצע 1919. הוא מיאן להצעה שביקשה ממנו להישאר בגרמניה בשל שליטתו בשפה הגרמנית, ומששוחרר מהצבא שב לפיקין.
הוא היה פעיל בלגיון האמריקאי (אנ'), מוסד ללא כוונת רווח באינדיאנפוליס למען יוצאי צבא, והופעות מטעמו העניקו לו האפשרות לחדד את כישוריו הרטוריים. הקריירה הפוליטית שלו החלה בשנת 1926, אז נבחר למועצת העיר פיקין הלא-מפלגתית. דירקסן סיים ראשון מבין שמונה מועמדים המתמודדים על ארבעה מושבים. באותה תקופה, גורף הקולות המוביל התמנה לממונה על חשבונות והיבטים פיננסיים בעיר, ודירקסן מילא את שני התפקידים בין השנים 1927 עד 1931. בנוסף השתייך לתנועת הבונים החופשיים, והיה חבר בלשכה מס' 29 בפיקין.
חבר בית הנבחרים האמריקאי
דירקסן, בסביבות 1955
לאחר הפסד בבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקנית ב-1930 לייצוג מחוז הקונגרס ה-16 של אילינוי בבית הנבחרים של ארצות הברית, זכה דירקסן במועמדות מפלגתו ב-1932, ובאותה שנה נבחר אל בית הנבחרים. תמיכתו בתוכניות רבות של ניו דיל סימנה אותו בראשית דרכו כרפובליקני מתון ופרגמטי, אם כי בחלוף השנים היה ליותר שמרן ובדלן. במהלך מלחמת העולם השנייה הוא פעל בהצלחה להרחבת משאבי עובדי הקונגרס בכדי לבטל את הנוהג לפיו ועדות בית הנבחרים והסנאט לוו את אנשי הרשות המבצעת לצורך ביצוע עבודות חקיקה. את עמדתו כתומך בהתבדלות נטש למען תמיכה במאמץ המלחמתי, אך גם הבטיח את העברתו של תיקון לחוק השאל-החכר כאשר הציג את התיקון בשעה ש-65 חברי קונגרס דמוקרטים שהו בארוחת צהריים. הוא קבע כי הסנאט ובי הנבחרים יוכלו, ברוב פשוט ובהחלטה סימולטנית, לבטל את סמכויות המלחמה שהוענקו לנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט.
נטייתו של דירקסן לשינוי דעתו סוקרה בידי העיתון "שיקגו סאן-טיימס", שדיווח כי דירקסן שינה את דעתו 62 פעמים בענייני מדיניות חוץ, 31 פעמים בענייני צבא ו-70 פעמים במדיניות חקלאית. לאחר שנבחר לקונגרס החל ללמוד משפטים בוושינגטון הבירה — ב-1936 התקבל ללשכת עורכי הדין של מחוז קולומביה וכעבור שנה ללשכת עורכי הדין של אילינוי.
בדצמבר 1943 הודיע דירקסן על התמודדותו למועמדות הרפובליקנית לקראת הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1944. הוא הצהיר כי קואליציה של חברי קונגרס רפובליקנים מהמערב התיכון דחקה בו להתמודד וכי מסע הבחירות שלו רציני. עם זאת, פרשנים פוליטיים הניחו כי המועמדות הייתה כלי לשאיבת תמיכה הרחק ממסע הבחירות של ונדל וילקי, שהמוניטין שלו כאינטרנציונליסט מובהק ורפובליקני מתון היה מושא לשנאתם של רבים מהשמרנים במפלגה הרפובליקנית, במיוחד במערב התיכון. דומה היה כי מסע הבחירות הנשיאותי של דירקסן עדיין היה פעיל ערב כינוס הוועדה הרפובליקנית הלאומית ב-1944, שכן מגזין טיים שיער כי הוא מועמד מוביל לתפקיד סגן נשיא ארצות הברית. למרות זאת, דירקסן לא קיבל מספיק קולות לאף משרד מטעם הצירים בוועידה.
דירקסן המשיך לבסס את מעמדו ככוכב עולה במפלגה הרפובליקנית ונבחר שוב ושוב מחדש אל בית הנבחרים האמריקאי. בשנת 1947 נתקפה עינו הימנית בעיות רפואיות, שאובחנו ככוריורטיניטיס (Chorioretinitis – דלקת דמית העין). אף על פי שרופאים אחדים (כולל אחד מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס) המליצו על כריתתגלגל העין, דירקסן בחר בטיפול ובמנוחה; ורוב אחוזי הראייה שלו שבו לתפקד במרוצת הזמן. בשנת 1948 בחר שלא להתמודד מחדש לבית הנבחרים בשל מצבו הבריאותי. הוא שב לפוליטיקה כעבור שנתיים ונבחר לסנאט של ארצות הברית.
בסנאט של ארצות הברית
דיוקן מצויר של דירקסן כמנהיג המיעוט הרפובליקנידירקסן לצד המנהיג הדמוקרטי מנספילד, 1967הנשיא לינדון ג'ונסון משוחח עם דירקסן, 11 בספטמבר 1968
בבחירות אמצע הכהונה של 1950 נבחר דירקסן אל הסנאט של ארצות הברית, כאשר הדיח את מנהיג הרוב בסנאט סקוט לוקאס. במסע הבחירות, תמיכתו של הסנאטור ג'וזף מקארתי מוויסקונסין סייעה לדירקסן להשיג רוב דחוק בקרב קולות הבוחרים. כבן בריתו של מקארתי, ניסה דירקסן ללא הועיל לגרום לו להתנצל על עבירותיו על מנת להדוף את גינויו הרשמי ב-1954, גינוי לו דירקסן התנגד. היותו של דירקסן פוליטיקאי ממולח ופיקח, הופעותיו המליציות, ונאומיו הפרועים (שגרמו למבקריו לכנותו בכינוי "מכשף הזליגה") הקנו לו מוניטין לאומי בולט.
בשנת 1952 תמך דירקסן במועמדותו לנשיאות של עמיתו לסנאט רוברט טאפט מאוהיו, המנהיג הוותיק של המחנה השמרן במפלגה הרפובליקנית. בוועידת המפלגה הלאומית נשא דירקסן נאום שתקף את מושל ניו יורקתומאס דיואי, רפובליקני ליברל ותומכו הבולט של הגנרל בדימוס דווייט אייזנהאואר, מפקד כוחות בעלות הברית באירופה בימי מלחמת העולם השנייה ויריבו של טאפט בפריימריז הרפובליקנים לנשיאות. במהלך נאומו, הצביע דירקסן על דיואי שישב במליאת הוועידה וצעק: "אל תפיל אותנו בדרך התבוסה פעם נוספת!", בהתייחסות להפסדים שדיואי נחל במערכות הבחירות של 1944 וב-1948. נאומו עורר תשואות מצד צירים שמרניים ובמקביל קריאות בוז מתומכי אייזנהאואר. לאחר שאייזנהאואר זכה במועמדות, קיבל דירקסן את דין הוועידה והביע באייזנהאואר תמיכה.
ב-1959 נבחר דירקסן למנהיג המיעוט בסנאט האמריקאי, אחרי שגבר על הסנאטור השמרן פחות ג'ון שרמן קופר מקנטקי, ביחס של 14–20. דירקסן איחד בהצלחה את המחנות השונים במפלגה הרפובליקנית בכך שהעניק לרפובליקנים הצעירים ייצוג נוסף בהנהגת הסנאט ומינויים נחשקים יותר לוועדות הסנאט. הוא מילא את תפקיד הסיעה הרפובליקנית עד למותו. יחד עם צ'ארלס האלק ומאוחר יותר עם ג'רלד פורד, שכיהנו במקביל אליו כמנהיגי המיעוט הרפובליקני בבית הנבחרים של ארצות הברית, דירקסן היה הקול הרשמי של המפלגה הרפובליקנית במהלך רוב שנות השישים. הוא דן בפוליטיקה במהדורות חדשותטלוויזיוניות. בהזדמנויות אחדות, הקריקטוריסט הפוליטי הרבלוק תיאר את דירקסן והאלק כאנשי שירה וריקוד במופעי וודוויל, לבושים בתלבושות מורכבות זהות ומבצעים אקט בשם "המופע של אוו וצ'ארלי" ("The Ev and Charlie Show").
דפוס הצבעותיו של דירקסן בסוגיות כלכליות היה שמרני בעקביות. הוא פיתח קשר טוב עם מנהיגי הרוב הדמוקרטי, לינדון ג'ונסון ולאחריו מייק מנספילד. במדיניות החוץ נטש כאמור את תמיכתו בהתבדלות לטובת צידוד בגישת האינטרנציונליזם של הנשיאים אייזנהאואר וג'ון פיצג'רלד קנדי. בכל הנוגע למלחמת וייטנאם הביע מדיניות נצית, תפקיד שמילא הרבה לפני החלטתו של הנשיא ג'ונסון להסלים את הלחימה. כשג'ונסון הקשיב להמלצות הגנרלים והסלים את המלחמה, העניק לו דירקסן תמיכה פומבית איתנה ובתוך הסיעה הרפובליקנית בסנאט. רפובליקנים אחדים ייעצו לו כי התנגדות לג'ונסון תהיה יתרון עבור המפלגה. ג'רלד פורד העיר על תמיכת דירקסן בג'ונסון: ”על אף הסכמתי עם המטרות של ממשל ג'ונסון בווייטנאם, מתחתי ביקורת נמרצת על המשכתם בלחימה. דירקסן מעולם לא נקט באותה עמדה נוקשה כשלי.”
על הצעת הפשרה של האמפרי אמר דירקסן: ”ויקטור הוגו כתב באופן ניכר ביומנו רגש זה: 'אפשר לעמוד מול פלישת צבא; אי אפשר לעמוד מול פלישתם של רעיונות'. הגיעה העת לשוויון הזדמנויות בשיתוף השלטון, בחינוך ובתעסוקה. אסור לשלול או להשהות שוויון זה[1].” ב-22 במרץ1966 הציג דירקסן תיקון חוקתי שאפשר למנהלי בתי ספר ציבוריים לערוך תפילה מאורגנת בידי התלמידים. הצגת התיקון באה כתגובה לפסק הדין "Engel v. Vitale" של בית המשפט העליון, שאסר תפילות בבתי ספר ציבוריים. מתנגדי התיקון של דירקסן גרסו הוא מפר את עקרון הפרדת הכנסייה מהמדינה, ולבסוף זכה לתמיכה של 49 סנאטורים בלבד, הרבה מתחת לרף המינימלי של 67 סנאטורים הדרושים לתמיכה כדי להעביר תיקון לחוקת ארצות הברית.
דירקסן היה מתנגד נחרץ לרעיון "קול אחד לכל אחד", בטענה שערים גדולות (כמו שיקגו באילינוי, מדינת ביתו של דירקסן) עשויות להפוך את תושבי הפריפריה והכפרים לחסרי אונים בממשלותיהם ללא סוג כלשהו של רוב מקביל. לאחר שבית המשפט העליון בהנהגתו של נשיא ביהמ"שארל וורן נתן את פסק הדין "ריינולדס נגד סימס" (Reynolds v. Sims) מ-1964, שהחיל את אותה אמת מידה למחוזות הבחירה במדינות על בסיס סעיף הזכות להגנה שווה[2], הוביל דירקסן מאמץ לתיקון חוקת ארצות הברית שתאפשר מחוזות בחירה לאוכלוסייה לא-שוויונית[3]. דירקסן נפטר בטרם מספיק מדינות אימצו תמיכה רשמית בתיקון החוקה, ובאותה נקודה החלו בתי מחוקקים לבטל את החלטות קודמיהם בהוראת בתי משפט מדינתיים.
.svg){kind=logo}
