בשנת 1922 התקבל סקוט ללשכת עורכי הדין של וירג'יניה ולאחר מכן עבר לפילדלפיה שבפנסילבניה, שם הצטרף למשרד עורכי הדין של דודו[2]. שנתיים לאחר מכן הוא נישא למריאן הנטינגטון צ'ייס, לה היה נשוי עד מותה בשנת 1987. לזוג הייתה בת אחת, מריאן[3].
סקוט, שהפך לעובד קבוע במפלגה הרפובליקנית, מונה בשנת 1926 לעוזר התובע המחוזי של פילדלפיה ושירת בתפקיד זה עד 1941. הוא טען שטיפל ביותר מ-20 אלף תיקים במהלך תפקידו זה[4]. בין השנים 1938 ל-1940 שימש כחבר בוועדת המושל לרפורמה במערכת המשפט של פנסילבניה[1].
בית הנבחרים של ארצות הברית
דיוקן ראשוני של סקוט בקונגרס, 1960
בשנת 1940, לאחר שחבר הקונגרס הרפובליקני הוותיק ג'ורג' פ. דארו (אנ') החליט לפרוש, נבחר סקוט לבית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הקונגרס השביעי של פנסילבניה ששכן אז בצפון-מערב פילדלפיה. הוא ניצח את המועמד הדמוקרטי גילברט קסידי בהפרש של 3,362 קולות. בבחירות 1942 נבחר לכהונה שנייה לאחר שניצח את הדמוקרט תומאס מיינהארט, חבר מועצת העיר פילדלפיה לשעבר ולימים גזבר המדינה, גרף כמעט 56% מהקולות.
בשנת 1946 שב סקוט לבית הנבחרים האמריקאי לאחר שניצח את מקגלינצ'י בהפרש של יותר מ-23 אלף קולות, תוך שהוא יוצא חוצץ נגד "הבגידה של רוזוולט ביאלטה" ונגד הקומוניסטים בוושינגטון. הוא נבחר מחדש חמש פעמים נוספות ושירת בבית הנבחרים עד היבחרו לסנאט.
בשנת 1958, לאחר שהסנאטור הרפובליקני אדוארד מרטין בחר שלא להתמודד לכהונה נוספת, נבחר סקוט לסנאט של ארצות הברית. הוא ניצח את יריבו הדמוקרטי, מושל פנסילבניהג'ורג' לידר, בהפרש קטן של 51% לעומת 48%. סקוט המשיך לדבוק בדפוס ההצבעה הפרוגרסיבי שלו גם בסנאט, כאשר התנגד להטלת וטו של הנשיא אייזנהאואר על חוק הדיור ב-1959 ועל חוק פיתוח מחדש ב-1960. הוא גם הצביע בעד סיום הפיליבסטר של הסנאטורים הדמוקרטים תומכי ההפרדה הגזעית על חוק זכויות האזרח של 1960, ולימים יזם 12 חוקים ליישום המלצות מועצת זכויות האזרח של ארצות הברית (אנ').
ציטוט זכור של סקוט ניתן במהלך משבר מטוס הריגול U-2 ב-1960, כאשר אמרר: "הפרנו את הדיבר האחד עשר — לא תיתפס". באפריל 1962 הצטרף לסנאטור קנת קיטינג מניו יורק בגינוי החלטת האו"ם שביקרה את תגובת ישראל לעמדות תותחים סוריות שירו על דייגיםישראלים בכנרת. הם מתחו ביקורת על הפעולה של האו"ם כצדקנות המעניקה "כף יד לערבים וגיבנת לישראלים".
בשנת 1962 איים סקוט להתמודד לתפקיד מושל פנסילבניה אם המפלגה הרפובליקנית לא תתמוך במועמד המתון, חבר הקונגרס ויליאם סקרנטון, במקום השופט רוברט אי. וודסייד, שהיה התובע הכללי של פנסילבניה והועדף על ידי האגף השמרני. סקוט אף הביע תמיכה בסקרנטון כחלופה ליברלית יותר לסנאטור השמרן בארי גולדווטר במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1964. באותה שנה התמודד סקוט לבחירה מחדש והצליח לגבור על מזכירת ענייני הפנים של פנסילבניה, הדמוקרטית ג'ניבייב בלאט, בהפרש של כ-70 אלף קולות, על אף ניצחון הסוחף של הנשיא הדמוקרטי המכהן לינדון ג'ונסון באותה שנת בחירות.
כמנהיג הרפובליקנים בסנאט הוא הביע תכופות אכזבה מממשל ריצ'רד ניקסון, שאותו ראה כמתנשא ומרוחק, וכעס על כך שלא ניתנה לו השפעה משמעותית במדיניות הממשל. בשנת 1974 נמנה סקוט בין שלושת המנהיגים הרפובליקנים בקונגרס שנועדו עם ניקסון בבית הלבן כדי להודיע לו שאיבד את תמיכת המפלגה בקונגרס. בפגישה, שהתקיימה יממה טרם נאום ההתפטרות של ריצ'רד ניקסון, נאמר לו כי רק כ-15 סנאטורים יהיו מוכנים לשקול להצביע בעד זיכויו במשפט ההדחה הקרב ובא שעמד בפניו, מתוך 34 הקולות שהיו נחוצים לו כדי להימנע מהרשעה והדחה.
ב-1976 נפתחה בסנאט חקירה אתית בנוגע להאשמות כי סקוט קיבל תשלומים משדלנים של חברת "Gulf Oil". סקוט הודה שקיבל 45 אלף דולר אך טען כי מדובר בתרומת בחירות חוקיות. באותה שנה בחר שלא להתמודד לכהונה רביעית, ובבחירות הוחלף בידי ג'ון היינץ. בבחירות לנשיאות ב-1976 כיהן כיושב ראש המשלחת של פנסילבניה לוועידה הרפובליקנית הלאומית.
