ערך זה עוסק בספרי קודש נוצרים. אם התכוונתם לאלבום של להקת הבלאקנד דת' מטאל הפולנית בהמות', ראו Evangelion.
ספרי הבשורות, או האוונגליונים (מיווניתεὐαγγέλιον: εὐ – טוב, αγγέλιον – מסר או בשורה) מהווים את החלק המרכזי של הברית החדשה, ספר הקודש של הנצרות ומופיעים לפני ספר מעשי השליחים.
הבשורות נכתבו ביוונית והן מתארות את קורות חייו, מותו ותחייתו של ישו הנוצרי. על פי האמונה הנוצרית, ספרי הבשורות כולם נכתבו על ידי בני הדור הראשון של תלמידי ישו (מתי, יוחנן בן זבדי) או בני הדור השני, כלומר תלמידי תלמידיו (מרקוס המבשר, לוקאס). ספרים אלו נכתבו על ידי אנשים שהכירו בישו כמשיח והם מבוססים על הכרות אישית.
האוונגליונים מיוחסים לארבעה מתלמידיו-שליחיו של ישו, ונקראים על שמם:
הסיפורים בשלוש הבשורות הראשונות דומים מאוד זה לזה, ולכן הן מכונות גם "הבשורות הסינופטיות", משום שבימי הביניים נהגו להעתיקן זו לצד זו, כדי שהקוראים יוכלו לתפוס את ההבדלים המועטים ביניהן במבט אחד.
לעומת זאת בשורת יוחנן מאוחרת מעט יותר (בסביבות שנת 110 לספירה), ושונה באופן מהותי משלוש הבשורות הסינופטיות: חוקר המקרא זיגמונט פוניאטובסקי מצא, כי רק 8% מהבשורה על-פי יוחנן משותפים לה ולבשורות הסינופטיות[1].
בעולם המחקר מתקיים ויכוח ער בנוגע לשאלה מהי הבשורה המוקדמת מכולן ומכאן, במשתמע, גם הסיפור המקורי והמוקדם מכולם. שילוב של ההשערות השונות, ובמיוחד השערת שני המקורות וההשערות המקובלות על רוברט ל. לינדזי ודוד פלוסר, מאפשר להתוות את רצף היצירה הבא:
מסמך ה-Q: אסופת ממרות עלומה, שככל הנראה שימשה בנפרד את כל הכותבים הסינופטיים, שנכתבה בזמן כלשהו לפני שנת 70 לספירה. המונח מסמך ה-Q הוא קיצור המילה הגרמנית Quelle שמשמעותה "מקור". אין אפשרות בימינו לדעת מה היה היקף מסמך ה-Q המקורי כי על סמך הבדלי הגרסאות במימרות המועתקות ברור שמתי ולוקאס לא העתיקו את המסמך בשלימותו.
לוקאס המוקדם: גרסה מוקדמת, שהסתמכה על מסמך ה-Q ושונה במידת מה מהנוסח המוכר, שנכתבה בזמן כלשהו לפני שנת 70.
הבשורה על פי מרקוס: שנכתבה אחרי חורבן בית המקדש השני, ככל הנראה בשנות השמונים של המאה הראשונה לכל המוקדם.
לוקאס המאוחר: הגרסה המוכרת לנו או בדומה לכך, שהסתמכה על הגרסה המוקדמת ומרקוס ומשלבת מסורות כריסטולוגיות מאוחרות יותר, ונכתבה לקראת סוף המאה הראשונה.
הבשורה על פי מתי: מסתמכת על מרקוס ועל מקור Q, וככל הנראה נכתבה מאוחר יותר, לקראת סוף המאה הראשונה.
הבשורה על פי יוחנן: הרוויה בתכנים מאוחרים וגנוסטיים, שנכתבה על ידי יוחנן בתחילת המאה השנייה.
בשורות שאינן נכללות בברית החדשה
ארבע הבשורות שהוכנסו לברית החדשה בעת שנחתמה בסוף המאה ה-2 נבחרו מבין מספר עשרות בשורות שהיו קיימות. הבשורות שלא נכללו בברית החדשה מכונות "בשורות אפוקריפיות" ("בשורות גנוזות", apocryphas ביוונית – "גניזה"). רוב הכנסיות הנוצריות רואות בבשורות האפוקריפיות כתבים מפוקפקים ואף שקריים, ובחלק מלשונות אירופה קיבלה המילה "אפוקריפי" את המשמעות "מפוקפק" או "שקרי" גם בהקשרים לא-דתיים. חלק גדול מהבשורות שלא עברו את תהליך הקנוניזציהאבדו, ואפילו שמותיהן אינו ידועים כיום.
בין הבשורות האבודות, מוזכרת אצל הירונימוס "הבשורה על פי העברים" שלא שרדה. לפי פאו פיגרס[2], הייתה זהות בין הבשורה על פי העברים לבין הגרסה המקורית של הבשורה על פי מתי.
החל מסוף המאה ה-19 נתגלו מקצת מהבשורות שנחשבו כאבודות:
הבשורה על פי פטרוס (אנ'): בשורה זו חוברה, כפי הנראה, באמצע המאה ה-2, ולא נכנסה לקנון משום שנחשבה כדברי כפירה, וזאת מכמה סיבות הקשורות בתיאור השבוע האחרון בחייו של ישו. בבשורה זו נטען כי לאחר קימתו לתחייה, גופו של ישו רק נראה היה כגוף ממשי, ולא היה באמת כזה. טענה זו סותרת את עיקרי הדת הנוצרית, הקובעת כי תחייתו של ישו הייתה גשמית. החוקרים תמימי דעים למדי כי לא פטרוס עצמו חיבר את הבשורה, על אף התייחסויות בגוף ראשון שנועדו ליצור רושם זה. עותק מהבשורה, שנוצר במאה ה-8 ואשר נשמר בקברו של נזיר מצרי, התגלה בשנת 1886 בידי הארכאולוג אורבין בוריאנט (Bouriant).
הבשורה של יהודה: עותק בן המאה ה-3 מבשורה זו נתגלה בשנות ה-70 של המאה ה-20 במערה במדבר אל-מיניא שבמצרים, ופורסם ברבים ב-2006. תוכנה של הבשורה סותר את הכתוב ביתר הבשורות בברית החדשה בנוגע למעורבותו של יהודה איש-קריות בהסגרתו של ישו לרומאים. בניגוד לשאר הבשורות, זאת מספרת שישו הורה במפורש ליהודה איש קריות להסגיר אותו לרומאים. בכך היא מטהרת את יהודה איש קריות מהתדמית השלילית שדבקה בו, המתארת אותו כסמל הבוגדנות.
