בינואר 1942 26 מדינות, כמה מהן ממשלות גולות, חתמו על הצהרת האומות המאוחדות, לפיה כל החותמות הסכימו לתמוך באמנה האטלנטית, להקדיש את כל משאביהן במלחמה נגד מדינות הציר, ולא לערוך הסכמי שלום נפרדים עם גרמניה, איטליה, או יפן. להלן המדינות החותמות הראשונות והמדינות שחתמו על ההצהרה מאוחר יותר על יד תאריך חתימתן:
לאחר כניעת הרפובליקה הצרפתית השלישית החלשה לגרמניה הנאצית במאי 1940, חולקה צרפת לשלושה אזורים. גרמניה סיפחה את האזור עשיר המינרליםאלזס-לורן; בצפון ולאורך החוף המערבי, הגרמנים כבשו ואכפו משטר נאצי; ובדרום, הוקמה ממשלת בובות, שכונתה צרפת של וישי. למרות מעמדה הנייטרלי, צרפת של וישי שיתפה פעולה לעיתים קרובות עם הגרמנים, במיוחד בנושא גירוש היהודים. לעומת זאת, הבכירים המעטים שהמשיכו להתנגד לכניעה, בהנהגת שארל דה גול, הקימו את כוחות צרפת החופשית. ב-1941, דה גול הפך את הארגון לממשלת צרפת הגולה, שהכירו בה בריטניה וארצות הברית. רבות מהמושבות הצרפתיות צידדו בצרפת החופשית ושימשו כמקור חיוני לחיילים. כוחותיו של דה גול נלחמו במערכות רבות לצד בעלות הברית, כולל המערכות בלוב, מצרים, ואתיופיה. 100,000 חיילים צרפתיים השתתפו בשחרור איטליה ב-1943. בזמן הפלישה לנורמנדי, כוחות צרפת החופשית כבר מנו 400,000. כוחות צרפתיים ניהלו את שחרור העיר פריז, ובמאי 1945 1,250,000 כוחות צרפת החופשית תרמו לתבוסת גרמניה. והשאירו שטח גרמני גדול תחת כיבוש צרפתי.
המדינות הנייטרליות
ארצות השפלה
ארצות השפלה - בלגיה, הולנד ולוקסמבורג - היו נייטרליות בתחילת המלחמה. באביב 1940 גרמניה הפרה את נייטרליותן של שלוש המדינות ופלשה לכולן. הולנד ובלגיה נלחמו נגד הכובשים בחריפות אך הובסו על ידי הכוחות הנאציים. עד שחרור המדינה, צבא הולנד נלחם יחד עם כוחות בעלות הברית בשתי החזיתות, ומושבות המדינה שימשו כמשאבים חשובים לבעלות הברית. גם בלגיה נאבקה לצד בעלות הברית ושמרה על הקולוניות שלה. למעשה, האורניום בו השתמשה ארצות הברית לבנות את פצצת האטום הובא מקונגו הבלגית וסופק על ידי חברה בלגית. לעומת זאת, לוקסמבורג חסרת-האונים כלל לא התנגדה לפלישה הגרמנית מלבד הקמת יחידה בתוך הצבא הבריטי המלכותי וסופחה על ידי שכנתה. שלוש המדינות הקימו ממשלות גולות בלונדון.
מדינות סקנדינביה
שלוש מארבע מדינות סקנדינביה - דנמרק (כולל מושבותיה גרינלנד ואיסלנד שהיו מאוחדות עמה), נורווגיה ושוודיה - היו נייטרליות בתחילת המלחמה. מתוכן, רק שוודיה הצליחה לשמור על מעמד הנייטרליוּת עד סוף המלחמה ב-1945. גרמניה פלשה לדנמרק ב-1940 וניצחה את כוחותיה תוך שש שעות, אך הרשתה לממשלתה לפעול בעצמה עד 1943 למרות עמדתה הפרו-דמוקרטית ופרו-יהודית. כוחות בריטיים כבשו את איסלנד ב-1940 והשתמשו בה כדי להעביר כלי נשק מארצות הברית, בעוד ארצות הברית כבשה את גרינלנד עוד לפני כניסתה למלחמה ב-1941. נורווגיה, מדינה בעלת חשיבות אסטרטגית גדולה, נכבשה על ידי גרמניה לאחר חודשיים של לחימה קשה של הנורווגים בשיתוף פעולה עם כוחות בריטיים, צרפתיים, ופולניים נגד הכוחות הגרמנים.
ארצות הברית
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם אימצה ארצות הברית מדיניות של בדלנות וניסתה לא להתערב בעניינים אירופיים. בשנתיים הראשונות של מלחמת העולם השנייה, הציבור האמריקאי צפה בדאגה בתוקפנות הגרמנית אך עדיין היסס לתמוך בכניסת המעצמה למלחמה. אך במרץ1941 נשיא המדינה פרנקלין דלאנו רוזוולט חתם על חוק השאל-החכר, שאפשר לארצות הברית לספק לבעלות הברית כלי נשק בלא להשתתף בלחימה. בעקבות סנקציות ואמברגו על יפן, החליטה האימפריה היפנית שמלחמה היא בלתי נמנעת והתקיפה את צי ארצות הברית בפרל הארבור שבהוואי ב-7 בדצמבר1941. ארצות הברית הכריזה על מלחמה נגד יפן ובעלות בריתה גרמניה ואיטליה. לארצות הברית היה חלק גדול מאוד בתבוסת מדינות הציר ומאוחר יותר בבניית אירופה ויפן מחדש. עד סוף המלחמה העורף באמריקה ספג מכות מעטות וחלשות בהשוואה לאירופה ויפן ההרוסות.
סין
הרפובליקה הסינית נלחמה נגד האימפריה היפנית מאז 1937. בשנות ה-20 קיבלה הממשלה הסינית עזרה בעיקר מברית המועצות, אולם מאוחר יותר ראשי המדינה החליטו להיאבק נגד יפן בעצמם, ובכך להתרחק מהקומוניזם. בשנות ה-30, גרמניה הנאצית החליפה את יפן בתור בעלת ברית של סין ואף צידדה עם הסינים כשמלחמה התפרצה ביניהם לבין יפן ב-1937. עם זאת, גרמניה החלה לראות ביפן בעלת ברית פוטנציאלית במלחמה אפשרית נגד ברית המועצות. ב-1938ברלין ניתקה את יחסיה עם פקינג. הסובייטים הציעו לסין סיוע עד 1941, כשרוסיה השלימה עם יפן כדי להיערך למלחמה נגד גרמניה. רשמית, סין הצטרפה לבעלות הברית רק אחרי המתקפה על פרל הארבור, כשהממשלה הרגישה שכניסת ארצות הברית תבטיח ניצחון. למרות זאת, הסיוע מבעלות הברית האחרות נותר מצומצם עד תחילת 1945.
פינלנד
מעמדה של פינלנד היה מיוחד ביותר בזמן מלחמת העולם השנייה. המלחמה הראשונה, "מלחמת החורף" (1939–1940) התרחשה בעקבות פלישת ברית המועצות למדינה והסתיימה בויתורים טריטוריאליים רבים מצד פינלנד. בגלל המצב הפוליטי המיוחד בשנים אלו, ניסיונות פינלנד לגייס סיוע מבריטניה ושוודיה הנייטרלית נכשלו, ופינלנד פנתה לגרמניה הנאצית, יריבת ברית המועצות. כשפינלנד הרשתה לגרמניה להתפרס בשטחה, ברית המועצות הכריזה מלחמה על פינלנד ב-1941, וזו כונתה "מלחמת ההמשך". הפינים שיתפו פעולה עם הגרמנים ואפילו חתמו ברית עמם ב-1944. לאחר נסיגת הרוסים ב-1944, פינלנד נאלצה לגרש את הכוחות הגרמניים במסגרת מלחמת לפלנד כחלק מהסכם השלום עם מוסקבה.