חזית המבנה עם הכיתוב Jesus Hilfe – עזרת ישופעמון התפילה בחצר הפנימית
בית הנסן הוא מרכז לעיצוב, מדיה וטכנולוגיה הממוקם בשכונת טלביה בירושלים, ברחוב גדליהו אלון 14, במבנה שהיה בעברו בית החולים הממשלתי ע"ש הַנסֶן – מרכז טיפולי לחולים במחלת הנסן (צרעת). בית החולים הוקם בשלהי המאה ה-19 בשם בית החולים למצורעים עזרת ישו כדי לשמש לאשפוז מבודד של חולי מחלת הנסן (צרעת). עד שנת 2002 פעל במתכונת של מרפאת חוץ, ושיכן את המרכז הארצי למחלת הנסן של משרד הבריאות.
מבנה בית החולים והמגרש בן 40 הדונם עליו הוא ניצב, נחשבים כבעלי ערך היסטורי ואדריכלי, ומוגדרים כמבנה לשימור. בשנים 2011–2013 עבר המתחם עבודות שימור לקראת הסבתו לייעודו החדש על ידי הרשות לפיתוח ירושלים בניהול ותכנון של משרד רן וולף[1]. בעשור השני של המאה ה-21, פועלים במרכז לימודי התארים המתקדמים של האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, קבוצות עשייה, מפגש, מחקר ותצוגה בתחום האמנות העכשווית, קבוצות מחקר בתחומי העיצוב והטכנולוגיה, המיזם לקולנוע וטלוויזיה של הרשות לפיתוח ירושלים וכן מוזיאון המציג תערוכה על ההיסטוריה של בית החולים ועל ההיסטוריה של בתי החולים בירושלים[2].
מגדל תצפית דמוי קקטוס המתנשא לגובה של 15 מטרים הוקם בחצר בית הנסן בנובמבר 2017 בתכנון האדריכל הצ'כי מרטין רייניש. המגדל הוא מתנת ממשלת צ'כיה לירושלים ומהווה אחד הביטויים ליחס החם של העם הצ'כי כלפי מדינת ישראל ואהבתם לירושלים בפרט[3].
היסטוריה
התקופה העות'מאנית
בשנת 1865 ביקרה בירושלים אצילה גרמניה בשם אוגוסטֶה פון קפנברינק־אשרדן (Auguste von Keffenbrinck-Ascheraden) והזדעזעה למראה בקתות המצורעים שנמצאו בצידו הפנימי של שער ציון, בו התגודדו יחדיו מצורעים בני כל הדתות וקיבצו נדבות. מוקד מצורעים נוסף בעיר היה ליד ביר איוב (עין רוגל)[4] בנחל קדרון. היא נתנה לבישוף סמואל גובאט כסף עבור בניית בית מחסה לחולים שהוקם ב-1866 במבנה[5] מול בריכת ממילא (במקום בו הוקם אחר כך, מנזר הלזריסטים ברחוב אגרון) ששימש כמקום לסעוד את החולים. בבית היו 8 חדרים – שלושה לגברים, אחד לנשים וחדרי מטבח, חדר אוכל ושירותים. היה זה המבנה הראשון בסביבה. המקום היה אז רחוק משטח מיושב ומאוכלס, ועל כן התאים למוסד כזה, אלא שעד מהרה נבנו עוד בתים בסביבה. בינתיים גדל גם מספר המצורעים שאושפזו במוסד. בפרוטוקול ישיבת ההנהלה בנובמבר 1870 נאמר, שמאז פתיחת המוסד נתקבלו בו 50 חולים. באותה ישיבה גם נידונה הקמת בניין חדש למוסד, במגרש שנקנה מצפון למושבה הגרמנית, באזור מבודד. קונרד שיק נתבקש להגיש הצעת תוכנית. ב-9 במאי1885 הונחה אבן הפינה, ב-1887 נסתיימה הבנייה ובשנה זו אף הועברו החולים למעונם החדש
[6].
בעת הקמתו נקרא בית החולים בשם "עזרת ישו" (בגרמנית: "Jesus Hilfe"), ושמו של המבנה, שתוכנן על ידי קונרד שיק ותיאודור זנדל[7] נכתב מעל שער הכניסה למבנה. באותה עת עבר המבנה לניהול מסדר האחיות הדיאקוניסות הגרמניות, אשר טיפל בחולים, והוא תופעל באמצעות תרומות מגרמניה של הכנסייה המוראבית (Moravian Church)[8]. המתרפאים בו היו בני כל הדתות. עם זאת, מרבית אוכלוסיית המטופלים הייתה מוסלמית, ורק בודדים היו נוצרים או יהודים.
רופא בית החולים היה ד"ר אדלברט איינסלר, עד למותו בשנת 1919[9]. איינסלר שימש במקביל כרופא הראשי של בית החולים ביקור חולים[10].
בתקופת המנדט הבריטי
עם תחילת המנדט הבריטי הושם בית החולים תחת פיקוח משרד הבריאות של ממשלת המנדט, והוא אף קיבל תקציב ממשלתי[11]. הוא גם עבר לאחריות הסניף הבריטי של הכנסייה המוראבית[8].
משנת 1919 עד 1948 רופא בית החולים היה הרופא הערבי-נוצריתאופיק כנעאן, שהגיע למקום יום בשבוע. צוות בית החולים כלל מספר אחיות נזירות מהמסדר[12]. בתקופת מלחמת העולם השנייה בית החולים המשיך לפעול כאשר הוא מנוהל בסיוע ארגון הדסה. במהלך מלחמת השחרור נותרו בו חולים ערבים, וחלק מהם נשארו גם לאחר שירושלים חולקה. שינוי בולט חל בהרכבה של אוכלוסיית המטופלים במוסד. ב־1949 היא הפכה, לראשונה בתולדותיו, ליהודית ברובה. היפוך זה בהרכב האוכלוסייה בבית המצורעים כמעט שלא נדון במחקר. באפריל 1952 נותרו במוסד שני מטופלים ערבים בלבד.
לאחר הקמת מדינת ישראל
עם קום המדינה עזבו ד"ר כנעאן וחלק מהמתרפאים הערבים את בית החולים ועברו לבית המצורעים שבכפר סילוואן במזרח ירושלים (מאוחר יותר הקים כנעאן בית חולים למצורעים מצפון לרמאללה[13]). מכל מקום, בשנת 1959 בעיתון הכנסייתי כתבה האחות הראשית של המיסיון למצורעים בסילוואן כי "הכנסייה המוראבית נאלצה לוותר על 'עזרת ישוע' ]...[ לטובת ניהול יהודי לאחר קום מדינת ישראל החדשה. המצורעים הערבים הועברו מעבר לגבול לממלכת ירדן" [14]
באוקטובר 1950, נרכשו בית החולים והקרקע בשטח של 70 דונם סביבו מהמסדר על ידי הקרן הקיימת לישראל, והוא עבר לניהול משרד הבריאות כדי להמשיך לשמש בייעודו המקורי. על פי התוכנית הראשונית היה אמור המתחם לעבור לרשות האוניברסיטה העברית במטרה לבנות במקום קמפוס חדש במקום הקמפוס בהר הצופים[15]. בית החולים עבר לרשות מדינת ישראל באופן רשמי באפריל 1951, ומספר חולים ערבים ומנהלת בית החולים האחות אוקולינה עברו לירדן[16]. האחות אוקולינה הייתה נזירה דנית שעבדה בבית החולים במשך 53 שנים[17]. הוא הפך לבית חולים ממשלתי, ונקרא על שם גרהארד ארמור הנסן (שגילה בשנת 1879 את החיידק הגורם למחלת הנסן). את בית החולים הממשלתי ניהלו בין היתר אריה דוסטרובסקי ולאחר מכן בשנת 1949 חתנו, פליקס זגהר[18]. שלוש נזירות נשארו לעבוד בו, וטיפלו בכ-40 חולים, רובם עולים חדשים[19].
בעקבות ניסויים שנערכו בבית החולים בשנת 1964, גילה ד"ר יעקב שסקין, רופא בבית-החולים, את השפעתה החיובית של תרופת התלידומיד על החולים במחלת הנסן. לגילוי זה הייתה חשיבות בקנה מידה עולמי והשימוש בתלידומיד למחלת הנסן נמשך עד היום במדינות עולם שלישי[20][21].
במשך השנים דרשו תושבי השכונות הסמוכות טלביה וקטמון שבית החולים ייסגר. למרות שפותח טיפול יעיל במחלה, מיד לאחר התחלת הטיפול החולה כבר אינו מדבק, ואין צורך עוד בהסגר. בשנת 1963 הוחלט לסגור את בית החולים ולהעביר את המתחם לרשות בית חולים שערי צדק[22]. תחילה דובר על העברת בית החולים למתחם בית החולים הדסה עין כרם שהושלם באותה עת. או לבית ספר נוצרי נטוש של המסדר הסלזיאני בשכונת מוסררה, אך תושבי השכונה התנגדו. אחר כך היו ניסיונות נוספים להעביר את בית החולים לאבו תור ושועפט, אך הוא נותר במקומו[23]. בשנות ה-80 של המאה ה-20, חדל בית החולים לפעול במתכונת אשפוזית, ומאז ועד 2002 תפקד כמרפאת חוץ אמבולטורית, שיכן את המרכז הארצי למחלת הנסן של משרד הבריאות, וטיפל בכמה עשרות חולים מדי שנה לכל היותר. עם פינוי המבנה עבר המרכז הארצי למחלת הנסן בשנת 2009 לבית הבריאות שטראוס, בחסות "הדסה".
שיקום ושימור המתחם
תלמידות לאמנות בחצר בית הנסן המשומר והמשוקם, נובמבר 2021
בשנת 1986, בשל העניין הרב בערכו ההיסטורי והאדריכלי של המבנה, הוא הוגדר כמבנה לשימור. ולאחר שבית החולים נסגר הוא נותר נטוש[24]. בישיבת הממשלה ב-25 במאי2009 התקבלה החלטה להעביר את המקום מקק"ל (מרשותו של משרד הבריאות) לרשות עיריית ירושלים, שהחליטה לייעדו כמרכז לעיצוב, מדיה וטכנולוגיה[25]. עבודות שימור ושיפוץ התבצעו במקום בשנים 2011–2013 בניהולה של הרשות לפיתוח ירושלים, תחת ניהולו של רן וולף ובהנחיית אדריכל השימור נחום מלצר[26].
בשנת 2013 לאחר תכנון של משרד רן וולף ומשרד מלצר אדריכלים שופץ המבנה בתפיסה שימורית ייחודית ונפתח בו מרכז תרבות. פועלים בבית התוכניות ללימודי תואר שני בעיצוב תעשייתי, עיצוב עירוני ומדיניות ותאוריה של האמנויות של האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל[27]. המבנה משמש מרכז תרבות בנושאי העיצוב המדיה והטכנולוגיה והוקמו בו סדנאות, גלריה וחללי שהות אומן של קבוצת סלמנקה, חללי תצוגה ואולם קולנוע.
הבית מנוהל ע״י הרשות לפיתוח ירושלים באמצעות חברת רן וולף ומאות אלפי מבקרים מגיעים למקום מדי שנה.
תיאור המבנה
בית החולים ניצב במגרש רחב-ידיים (40 דונם) ומוקף בחומה. המבנה בן שלוש קומות, גרם מדרגות כפול הוביל לכניסה הראשית למבנה, שהייתה בקומה השנייה, ומעלה קשת. בקומה השלישית ממוקמת מרפסת, שבמרכזה, מעל שער הכניסה למבנה, גמלון עשוי עץ. למתחם הובילו מספר פתחים בחומה, שלוש דלתות מכיוון רחוב מרכוס של ימינו ושער לעגלות מכיוון רחוב הגדוד העברי ("חורשת הירח").
במרכז המבנה נמצאת חצר רבועה, ובמרכזה בור מים גדול ששימש את המבנה, בנוסף פזורים בשטח עוד 10 בורות מים לצורכי השקיה. מגדלי שירותים שנבנו בסמוך למבנה (אחד באגף הגברים ואחד באגף הנשים), איפשרו הפרדה בין בורות השפכים למבנה העיקרי, ובכך סייעו לשמור על ההיגיינה בבית החולים. החולים עברו למגדל השירותים באמצעות גשר מתכת.
בכל אחד מחדרי המבנה הותקן תנור חימום שהובא מגרמניה. כן ניצבו בחדרים מכונות תפירה בעזרתן ביצעו המתרפאים עבודות תפירה.
בחצר, בסמוך למבנה הראשי נבנו מבנים אדמיניסטרטיביים ומבני מגורים לצוות.
בית החולים תוכנן כמשק אוטרקי (מספק את עצמו), וכך נשתל בו גן ירק רחב ידיים. בגן ניטעו עצי פרי רבים, ובמקום פעלו רפת ודיר שסיפקו חלב וצמר, ולעיתים גם בשר, למתרפאים ולצוות. הפרות והצאן רעו בשדה הסמוך, עליו ניצב בשנות האלפיים תיאטרון ירושלים.
גלריה
שלט כחול עם תמונה בית חולים למצורעים על שם הנסן
מראה אחד החדרים
המבנה במבט-על
מגדל תצפית בגובה 15 מטרים בעיצוב האדריכל הצ'כי מרטין רייניש שהוצב בחצר ב-2017
