בטי דייוויס (באנגלית: Bette Davis; 5 באפריל1908 – 6 באוקטובר1989) הייתה שחקנית קולנוע, טלוויזיה ותיאטרוןאמריקנית, הופיעה במגוון של ז'אנרים: ממלודרמותפשע עכשוויות לצד סרטי ביוגרפיותהיסטוריים ולעיתים גם בקומדיות. נודעה בשל נכונותה לגלם דמויות חזקות וגם דמויות שאינן זוהרות ואינן סימפתיות. הצלחתה הרבה ביותר הייתה בדרמות רומנטיות, אשר זיכו אותה בתיאורים לגלגניים כ"אשת פני הפוקר", בשל אופן משחקה הייחודי שנתן רצינות רבה לכל אחד מתפקידיה. דייוויס שנאה את הכינוי הזה. עוד סימן היכר לדייוויס הייתה הסיגריה שתמיד נמצאת בהישג יד כשהיא על המסך, דבר שהביא לחיקויים רבים.
לאחר הופעותיה בברודוויי דייוויס עברה להוליווד בשנת 1930, אך סרטיה הראשונים באולפן "סרטי יוניברסל" היו כישלונות. בשנת 1932 היא חתמה חוזה באולפן "האחים וורנר" שהזניק את הקריירה שלה. אף על פי שבשנת 1937 היא ניסתה לפרוש מהאולפנים, הקריירה שלה החלה לנסוק. עד סוף שנות ה-40 היא נחשבה לשחקנית המובילה בהוליווד. דייוויס הייתה ידועה בדייקנותה ועקשנותה, אשר לא פעם גרמו לה להסתכסך עם מפיקי קולנוע, במאים ושחקנים עמיתים.
דייוויס ייסדה את "Hollywood Canteen" והייתה האישה הראשונה שעמדה בראש האקדמיה האמריקאית לקולנוע. היא זכתה פעמיים בפרס אוסקר והשחקנית הראשונה שצברה עשר מועמדויות לפרס בקטגוריות של משחק. בנוסף, היא הייתה האישה הראשונה שזכתה בפרס למפעל חיים ממכון הסרטים האמריקאי. דייוויס ציינה שקריירתה באה על חשבון חייה האישיים. היא התחתנה ארבע פעמים, התגרשה שלוש פעמים והתאלמנה פעם אחת. היא גידלה את ילדיה בתור אם בנפרד. בשנותיה האחרונות, היא חלתה בסרטן השד. בשנת 1999, היא דורגה במקום השני, אחרי קתרין הפבורן, בתור השחקנית הטובה ביותר בכל הזמנים של מכון הסרטים האמריקאי.
ביוגרפיה
רקע וקריירה ראשונית (1908-1929)
רות' אליזבת' דייוויס נולדה בלוול, מסצ'וסטס. הוריה היו הארלו דייוויס, עורך דין במקצועו, ורות' אוגסטה. משפחתה הייתה פרוטסטנטית ממוצא אנגלי, צרפתי ו-ולשי. בשנת 1915 הוריה התגרשו, ובשנת 1921 אימה של דייוויס עברה עם ילדותיה לניו יורק. דייוויס הושפעה רבות מהופעותיהם של רודולף ולנטינו ב-"The Four Horsemen of the Apocalypse" ושל מרי פיקפורד ב-"Little Lord Fauntleroy". היא שינתה את שמה בעקבות ספרו של אונורה דה בלזק, "הדודנית בט". בנוסף, אימה עודדה אותה לעסוק במשחק. דייוויס למדה ב"Cushing Academy" במקום שפגשה את בעלה לעתיד, האם נלסון. היא כשלה במבחן בד של הפקה של אווה ליגאליאן. לאחר מכן היא נרשמה ללימודים בבית ספר לתיאטרון של ג'ון מארי אנדרסון. היא נבחנה שוב לבית הספר לתיאטרון של ג'ורג' קיוקור. אף על פי שהיא לא הרשימה אותו, הוא נתן לה תפקיד בהצגה בברודוויי. במשך התקופה הזאת היא הופיעה בפילדלפיה, בוושינגטון ובבוסטון. באחת מהופעותיה, סוכן הוליוודי הציע לה לעבור אודישנים שם.
קריירה מוקדמת (1930-1936)
היא עברה ביחד עם אימה להוליווד. היא נכשלה כבר באודישן הראשון שאליו היא ניגשה, אולם היא הצליחה להשיג תפקיד משני בסרט "The Bad Sister" (1931) למרות התנגדותו של הבמאיויליאם ויילר. בנוסף, סרטה הבא "Seed" (1931) לא זיכה אותה בתפקיד משמעותי.
אחרי כמה חודשים שבהם היא שיחקה בשורה של סרטים כושלים, מפיקי "סרטי יוניברסל" רצו לסיים איתה את החוזה שעליו היא הייתה חתומה. ג'ורג' ארלייס ליהק אותה לסרטו "האיש שגילם את אלוהים" (1932) שזיכה אותה בביקורות מהללות. בעקבות כך היא חתמה חוזה באורך חמש שנים עם "האחים וורנר".
בשנת 1932 דייוויס נישאה להאם נלסון שסלד מהתקשורת ומתהילתה של אשתו. הוא התקומם על השוואות השכר בינו לבין דייוויס. והוא מנע ממנה לרכוש בית בהוליווד עד שהוא לא יוכל בעצמו לממן אותו. במהלך נישואיה עם נלסון היא הפילה מספר פעמים.
לאחר כ-20 סרטים בהם השתתפה, היא הופיעה בסרט "בכבלי אנוש" (1934) שזיכה אותו בביקורות מהללות על תפקידה הראשי. בסרט זה היא גילמה תפקיד של אישה מרושעת שהבליט את כישורי המשחק שלה. בנוסף היא זכתה להערכה רבה מצד עמיתה השחקן לסלי האווארד והבמאי ג'ון קרומוואל.
המגזין "לייף" הגדיר את הופעתה בסרט כטובה ביותר שנראתה על גבי האקרנים בארצות הברית. דייוויס קיוותה שאולפני "האחים וורנר" ילהקו אותה לתפקידים משמעותיים, אך היא התבדתה כאשר ג'ק וורנר סירב ללהק אותה לתפקיד ב"זה קרה לילה אחד" ובמקום זה ליהק אותה ל"עקרת בית" הלא מצליח. באותה שנה כשדייוויס לא קיבלה מועמדות לפרס אוסקר החל קמפיין במטרה לזכות אותה במועמדות שהובל על ידי השחקנית המועמדת לפרס מאותה שנה, נורמה שירר, והעיתון "The Hollywood Citizen News". לבסוף האקדמיה החליטה להעניק לה מועמדות לא רשמית לפרס.
הופעתה בסרט "מסוכנת" (1935) זיכה אותה בפרס אוסקר לשחקנית הטובה ביותר. למרות הזכייה בפרס, היא התייחסה אליו כפרס ניחומים כהגדרתה על הופעתה ב"כבלי אנוש". בסרטה הבא "היער המאובן" (1936) היא שיחקה לצד לסלי האווארד והמפרי בוגרט שקיבל את כל התהילה על הופעתו בסרט. במשך השנתיים הבאות היא שיחקה במספר סרטים שלא הצליחו לעורר הדים.
בעיות משפטיות
דייוויס הייתה בטוחה שקריירתה נפגעה עקב הסרטים הבינוניים שבהם שיחקה באולפני "האחים וורנר". בעקבות כך, היא הסכימה לשחק בשני סרטים בבריטניה חרף העובדה שהיא הייתה בחוזה לאולפנים. היא ברחה לקנדה במטרה להימנע מעימותים משפטיים בארצות הברית. לבסוף היא הועמדה למשפט בבריטניה. התובע במשפט הציג אותה כילדותית ופזיזה והתקשורת הבריטית הציגה אותה באור שלילי. סנגורה של דייוויס טען שהיא נאלצת לשחק בתפקידים שלא מתאימים לה. בסיכום, דייוויס הפסידה במשפט ונאלצה לשוב להוליווד.
במהלך השנים הללו נחשבה דייוויס כשחקנית הרווחית והמצליחה ביותר של "האחים וורנר". הסרט "כל זה וגן העדן גם" (1940) היה ההצלחה הכלכלית הגדולה ביותר שלה עד לאותה תקופה. באותה שנה הסרט "המכתב" הוגדר כסרט הטוב יותר לשנה זו על ידי המגזין "The Hollywood Reporter". באותה תקופה היא יצאה עם השחקן ג'ורג' ברנט. האחרון הציעה לה נישואין אך היא סירבה. בדצמבר 1940 היא התחתנה עם ארת'ור פארנסוורת' באריזונה.
בינואר1941 היא נבחרה לעמוד בראש האקדמיה האמריקאית לקולנוע וכך הפכה להיות האישה הראשונה שהגיעה למעמד זה. ברם חברי האקדמיה לא היו מרוצים ממנה עקב רצונה לעשות שינויים קיצוניים. בעקבות כך היא התפטרה וז'אן הרשולט החליף אותה. באותה שנה היא שיחקה בסרט "השועלים הקטנים" שבו היא רבה עם במאי הסרט ויליאם ויילר. דייוויס קיבלה מועמדות נוספת לפרס אוסקר, אך לא שבה לעבוד יותר עם ויילר.
באוגוסט באותה שנה בעלה, ארת'ור פארנסוורת', נפטר משבר בגולגולת. בעקבות כך דייוויס ניסתה לפרוש מהסרט "מר סקפינגטון" (1944) אך ג'ק וורנר שכנע אותה להישאר. במהלך צילומי הסרט היא שינתה דיאלוגים עם שחקנים וביקשה לערוך מחדש סצנות. דייוויס קיבלה ביקורות מעורבות לגבי הופעתה בסרט, אך בכל זאת היא קיבלה מועמדות נוספת לפרס אוסקר.
דעיכת הקריירה (1945-1949)
בשנת 1945 דייוויס נישאה לויליאם גרנט שרי. באותה שנה היא ויתרה על תפקיד בסרט "מילדרד פירס" שזיכה את ג'ואן קרופורד בפרס אוסקר ושיחקה בסרט "התירס הירוק". אף על פי שמפיקי הסרט רצו שהדמות של דייוויס תהיה צעירה, האחרונה התעקשה לדבוק במקור ולהיות מבוגרת. הסרט זכה להצלחה כלכלית וביקורתית גדולה.
סרטה הבא "חיים גנובים" (1946) נעשה בהפקתה. הסרט קיבל ביקורות שליליות אך הכניס כ-2.5 מיליון דולר. בשנת 1947משרד האוצר האמריקאי החשיב אותה לאישה המרוויחה ביותר בארצות הברית.
דייוויס ויתרה על תפקיד בסרט "נרדפת" (1947) שזיכה את קרופורד במועמדות לפרס אוסקר עקב היותה בהריון. באותה שנה היא ילדה את בתה, ברברה דייוויס שרי, ושקלה לפרוש מעולם הבידור. אך לאחר שיחסיה עם בעלה עלו על שרטון היא החליטה להמשיך בעבודתה.
במהלך השנים הבאות ויתרה דייוויס על תפקידים כמו רות' סוויר ב"מלכה אפריקאית" (1951). בשנת 1948 היא השתתפה בסרט "פגישה בחורף" לצד ג'ים דייוויס שנכשל בקופות. באותה שנה היא גם שיחקה ב"ג'ון ברידג'" שהיה הצלחה סבירה. שנה לאחר מכן היא שיחקה ב"מעבר ליער" שנקטל בביקורות. דייוויס לא רצתה לשחק בסרט אך ג'ק וורנר חייב אותה להישאר בסרט. כשיצא הסרט "מי מפחד מווירג'יניה וולף?" (1966) המשפט שדמותה של דייוויס אמרה ב"מעבר ליער" - "What a dump!" - שוחזר על ידי אליזבת' טיילור והפך לאחד המשפטים הידועים ביותר בתולדות הקולנוע.
קריירה עצמאית (1949-1960)
לאחר פרידתה מבעלה, דייוויס נחשבה לשחקנית דועכת עד שהחליפה את קלודט קולבר שנפצעה בסרט "הכל אודות חוה" (1950), בו גילמה כוכבת תיאטרון ותיקה המרגישה ששחקנית צעירה מאיימת על מקומה. על משחקה זה היא זכתה בפרס השחקנית בפסטיבל קאן. הסרט היה הצלחה כבירה וזכה בפרס אוסקר לסרט הטוב ביותר. בסט הסרט היא פגשה את מי שהפכה לחברתה הטובה, אן בקסטר, ואת בעלה לעתיד, גארי מריל. משפטה מהסרט - "Fasten your seatbelts, it's going to be a bumpy night." - נחשב לאחד מהציטוטים הידועים ביותר בתולדות הקולנוע.
באותה שנה היא התגרשה מבעלה, ויליאם שרי, והתחתנה עם מריל. מריל אימץ את ביתה והם עברו לבריטניה. בנוסף, הם אימצו ילדה נוספת בשם מארגוט. ביחד הם הצטלמו לסרט "רעל נוסף לאדם" (1951) שהיה כישלון חרוץ. למרות מועמדות נוספת לפרס אוסקר על תפקידה בסרט "הכוכבת", רבים טענו שהקריירה שלה עדיין בנסיגה.
בשנת 1952 היא הופיעה בתיאטרון לאחר שנים של היעדרות ממנו. דייוויס לא הייתה מרוצה מחזרתה לשם עקב חוסר ניסיונה בתחום זה. בנוסף, היא נותחה עקב דלקת העצם שבה היא לקתה. בתה, מארגוט, סבלה מנזק מוחי ונשלחה למוסד מיוחד. דייוויס ומריל החלו לריב ובתה ברברה שרי דייוויס העידה, שנים לאחר מכן, על התעללות מצד אימה.
במהלך שנות ה-50, דייוויס לא הצליחה לשחזר את הצלחתה הקודמת למרות כמה הצלחות סבירות באמצע העשור. בשנת 1960 היא התגרשה ממריל ושנה לאחר מכן אמה נפטרה. בסוף העשור היא ניסתה את מזלה בתוכניות טלוויזיה כגון "Wagon Train".
בשנת 1964 היא שיחקה בסרטים "מי קבר את הקבר שלי?" ו"להיכן שהאהבה נגמרה". באותה שנה היא שיחקה בסרט "שרלוט המתוקה" של רוברט אולדריץ' שרצה לאחד בין דייוויס לקרופורד מהסרט "מה קרה לבייבי ג'יין?". קרופורד החלה להצטלם לסרט אך עזבה את הסט בטענה שהיא חולה. אוליביה דה הבילנד החליפה אותה, לאחר שוויוויאן לי סרבה לתפקיד, סירוב אותו היא הסבירה לאחר שנים בחוסר רצון לעבוד עם דייוויס. הסרט היה הצלחה ענקית והיה מועמד לשבעה פרסי אוסקר.
סרט זה החיה את הקריירה של דייוויס והיא החלה לשחק בסרטים בריטיים כמו "האומנת" (1965), "יום השנה" (1968) ו"חדרים מקושרים" (1970). בנוסף, היא ניסתה את מזלה בסדרת טלוויזיה שלא צלחה.
קריירה מאוחרת (1971-1983)
בשנות ה-70 דייוויס שיחקה בשתי סדרות טלוויזיה שנכשלו עקב רייטינג נמוך. בנוסף היא שיחקה בתפקידי משנה בסרטים "קורבן שרוף" ו"היעלמותה של איימי" (שניהם בשנת 1976). בסרטים היא שיחקה לצד קארן בלק ופיי דאנאוויי בהתאמה. במהלך צילומי הסרטים היא כינתה אותן לא מקצועיות.
בשנת 1981 הזמרתקים קארנס הוציאה סינגל בשם "Bette Davis Eyes" שתיאר את השחקנית. הסינגל הפך ללהיט ושהה תשעה שבועות לא רצופים במקום הראשון במצעד הפזמונים האמריקאי. השיר עצמו הוקלט לראשונה בשנת 1974 על ידי הזמרת ג'קי דה שאנון שגם הייתה אחת מכותבות השיר. דייוויס המשיכה לשחק בפרויקטים בטלוויזיה. בשנת 1983, היא קיבלה את פרס הקריסטל של אגודת הנשים בסרטים של לוס אנג'לס.
מחלתה ומותה (1983-1989)
בשנת 1983 אחרי שדייוויס צולמה לסדרת הטלוויזיה "בית מלון", היא אובחנה כחולת סרטן השד. לאחר ניתוח שהיא עברה, היא סבלה מארבעה התקפי לב ומשיתוק בחלקי גופה. בעזרת פיזיותרפיה היא הצליחה להשתקם באופן חלקי.
לאחר צילומי הסרט "רצח עם מראות" (1985), דייוויס הסתכסכה עם בתה ברברה דייוויס שרי עקב פרסום ספרה " My Mother's Keeper" שתיאר את דייוויס כאם מתעללת. ביקורת רבה הוטחה בדייוויס שרי בטענה שהיא הוציאה דברים מהקשרם. העיתונאימייק וולאס מ"60 דקות" הראה קטע בו דייוויס שרי מודה שהיא מאמצת שיטות הוראה מאימה. גרושה של דייוויס, גארי מריל, הגן עליה וטען שדייוויס שרי מונעת מאכזריות ותאבת בצע. דייוויס אף נישלה את בתה מירושתה. ביומנה של דייוויס, היא ציינה את תדהמתה מבגידתה של בתה. היא אף הפריכה כמה טענות מהספר.
בין השנים 1988 ל-1989 דייוויס קיבלה פרסים רבים על מפעל חיים; פרס מרכז קנדי, פרס לגיון הכבוד מצרפת, פרס "Campione d'Italia" מאיטליה ופרס מרכז לינקולן. בשנת 1989 היא התעלפה במהלך טקס פרסים, מאוחר יותר התברר לה שמחלת הסרטן חזרה לגופה.
לאחר קבלת מספר רב של פרסים, דייוויס טסה לצרפת, שם היא נפטרה בבית החולים בניי-סיר-סן בתאריך 6 באוקטובר 1989 בגיל 81. היא הובאה למנוחות בבית קברות בלוס אנג'לס לצד אמה ואחותה. על מצבתה נכתב "She did it the hard way" (בתרגום לעברית: היא עשתה זאת בדרך הקשה).
הוקרה ומורשת
דייוויס לא החשיבה את עצמה ליפה בניגוד לבנות דורה. היא טענה שעובדה זאת הקשתה עליה בתחילת דרכה. בנוסף, דייוויס לא נמנעה מלמתוח ביקורת על הוליווד, על השחקנים איתם עבדה ואף על עצמה, באופן שנון ולעיתים עוקצני.
דייוויס נטתה לבחור תפקידים לא מחמיאים כמו של רוצחות ונשים מזדקנות שזיכו אותה בביקורות מהללות. היא הייתה השחקנית הראשונה בדורה שבחרה לעסוק בזה בעוד חברותיה נמנעו מזה. השחקנית קלודט קולבר ציינה שזה מה שהקל על דייוויס להצליח בתור שחקנית מבוגרת בהוליווד.
בשנת 1989, כמה חודשים לפני מותה של בטי דייוויס, היא הפכה לאחת השחקניות היחידות שהופיעו על עמוד השער של המגזין "לייף". מותה סוקר בכל רחבי העולם בעמודים ראשיים כ"סיום נוסף של פרק בתור הזהב של הוליווד". השחקנית אנג'לה לאנסברי הגדירה אותה כאמנית גדולה המשמשת השראה לדור חדש של שחקנים.
לרגל חגיגות מאה שנה להולדתה של דייוויס, משרד הדואר האמריקאי הוציא בול מיוחד לזכרה הנושא את דמותה כמרגו צ'נינג מהסרט "הכל אודות חוה" (1950). בטקס שנערך באוניברסיטת בוסטון נאמו בנה, מייקל מריל, והשחקנית, לורן באקול.
בשנת 1997 מנהלי עיזבונה של דייוויס, מייקל מריל וקתרין סאמרק, הקימו את "קרן בטי דייוויס" שמעניקה מלגות לשחקנים ושחקניות מבטיחים.