נולדה בשם עדנה ריי גילולי בדטרויט שבמדינת מישיגן. היא גדלה למשפחה נוצרית-קתולית. כשהייתה ילדה התגרשו הוריה. ב-1964, לאחר שני נישואים כושלים, התחתנה אלן עם השחקן ניל בורסטין, אבל מצבו הנפשי של ניל הידרדר, הוא לקה בסכיזופרניה ונעשה אלים. בני הזוג התגרשו לבסוף ב-1972. באוטוביוגרפיה שלה, "Lessons in Becoming Myself" (ניו יורק, 2006) מספרת בורסטין שבן זוגה המשיך להטריד אותה במשך שש שנים לאחר גירושיהם, שבמהלכם אף פרץ לביתה ואנס אותה, אך לא הוגש כנגדו כתב אישום מפני שאונס על ידי בן זוג לא נחשב באותה עת כעבירה פלילית. לבסוף, ניל בורסטין התאבד ב-1978. בורסטין הפכה לאחת השחקניות המצליחות ביותר בשנות ה-70 וה-80.
בורסטין מגלה עניין ברוחניות ולמדה בהרחבה את הסופיזם האיסאלמי.
קריירה
עד 1970 נודעה בורסטין בשם "אלן מק'ריי", שכן כך הופיע שמה כמעט בכל הופעותיה בסרטים ובטלוויזיה.
היא הופיעה לראשונה בברודוויי ב-1957. בשנות ה-60 היא הופיעה בהופעות אורח בסדרות טלוויזיה רבות, למשל פרי מייסון, Wagon Train, 77 Sunset Strip, The Big Valley ו-Gunsmoke. כמו כן היא הגישה את סאטרדיי נייט לייב ב-1980.
ב-1986 היא כיכבה בקומדיית המצבים "המופע של אלן בורסטין" עם מייגן מולאלי בתפקיד ביתהּ ועם איליין סטריץ' בתפקיד אימהּ. הסדרה ירדה משידור לאחר עונה אחת. בשנים 2000–2002 הופיעה בורסטין בסדרת הדרמה ההמשכית של CBS "אלה החיים". ב-2006 היא כיכבה בתפקיד הבישופ בסדרה הקומית-דרמטית השנויה במחלוקת מבית NBC "הספר של דניאל".
בורסטין זכתה בפרס טוני לשחקנית הטובה ביותר על תפקידה במחזה "פעם בשנה, באותו מקום" בשנת 1975. מועמדות נוספת לאוסקר הייתה בשנת 1978 על העיבוד הקולנועי למחזה. בנוסף, היא הייתה מועמדת לאוסקר ולגלובוס הזהב ב-1980 על "התחייה מחדש", ולפרס גלובוס הזהב כשחקנית הטובה ביותר במיני-סדרה על הופעתה בסרט הטלוויזיה משנת 1981 "האנשים נגד ג'ין האריס". בשנת 1987 בורסטין הייתה מועמדת לפרס אמי על משחקה במחזה "צרור שקרים". בשנת 2000 היא הייתה מועמדת פעמיים נוספות לאוסקר ולגלובוס הזהב בעקבות השתתפותה בסרט "רקוויאם לחלום". ב-1990 זכתה בפרס שרה סידונס[1]על עבודתה בתיאטרון שיקגו.
ב-2006 הייתה בורסטין מועמדת לפרס אמי לשחקנית המשנה במיני-סדרה על "גברת האריס" מבית HBO על תפקידה כמאהבתו לשעבר של ד"ר טארנאוור (תפקיד אותו גילמה גם ב"האנשים נגד ג'ין האריס"). היא הייתה מועמדת על הופעה של 14 שניות בלבד, שכללו שתי שורות של דיאלוג וסה"כ 38 מילים. זוהי ההופעה הקצרה ביותר שזיכתה במועמדות לפרס בתולדות האמי.
זמן קצר לאחר שהוכרזו המועמדויות, פרצה סערה תקשורתית בהקשר לטיבה של המועמדות. הסבר אחד היה כי המועמדות מוענקת לבורסטין בשל הופעתה הקודמת ב"האנשים נגד ג'ין האריס" שזיכתה אותה במועמדות אך לא בפרס, דבר שהיה מטיל בספק את אמינות בחירת מועמדי הפרס. סברה נפוצה יותר הייתה כי חברי הוועדה שבחרה את המועמדים לפרס התבלבלו, או פשוט "זרקו" פנימה את שמה של בורסטין מהיכרות קודמת, בהנחה שהופעתה הייתה טובה מבלי שכלל צפו בה.
האקדמיה למדעים ואומנויות של הטלוויזיה התעקשה בתחילה כי "בהתבסס על פופולריות ההצבעה, זוהי מועמדות לגיטימית". במקביל, העבירה HBO את האחריות על רישום המועמדות לחברה שהפיקה את הסרט. תחילה לא הגיבה בורסטין למועמדות, אך בהמשך אמרה:
"חשבתי שזה נהדר. השאיפה הבאה שלי היא לזכות במועמדות על 7 שניות, ולבסוף למועמדות על סצנה בה אני אפילו לא אופיע...אין לזה שום קשר אליי. אני אפילו לא רוצה לדעת על זה. אתם תפתרו את זה בעצמכם."
לבסוף זכתה בפרס קלי מקדונלד על הסרט "הנערה מבית הקפה". במרץ 2007, הכריזה הוועדה באופן רשמי כי רק הופעה בלפחות מעשרה אחוזים של הסרט (9 דקות בסרט-טלוויזיה ממוצע של 90 דקות) תוכל לזכות במועמדות לפרס אמי לשחקן או שחקנית המשנה.
רבים ממשיכים לציין את התקרית הזאת כדי להציג את חוסר היושרה המקצועית בתהליך היומרני של בחירת המועמדים לפרס אמי, אשר בולטים בו חוסר הכרת התפקיד וחשיבותה של זהות השחקן.
פעילויות נוספות
ב-1981 בורסטין הקליטה את "הבלדה של אשת החייל הנאצי" (מילים של ברטולט ברכט ולחן של קורט וייל), שהופיעה באלבומו של המפיק המוזיקלי בן באגלי.
בורסטין שימשה כנשיאה של "ארגון הצדק של השחקנים" בין השנים 1982–1985.
ב-1997, נכנסה בורסטין להיכל התהילה של הנשים במישיגן.