רב תחומי: ציור, פיסול, וידאו ארט, אמנות במציאות מדומה ורבודה VR AR
יצירות ידועות
נמרוד ואת (ציור), די ג'יי מר מוות במסיבה עם אורה ראובן (וידאו), עירום עצמי (סדרת צילומים),
פרסים והוקרה
2020 ג'אפה רזידנסי
Art-Lane 2020 קרן לתמיכה באמנות בפריפריה
2014 מענק הוקרה, עיריית תל אביב בשיתוף קרן רבינוביץ
2003 Myron de Bronze - Symposium de Sculpture – Morges, Switzerland
2001 Prix du public – Symposium International, Morges, Switzerland
2000 Certificate of excellence – Symposium - Stone in the Galilee.
ראובן בוגרת לימודי בלשנות וחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים (1988) ובוגרת המדרשה לאמנות בבית ברל (2002–2006). היא החלה לעסוק באמנות בשלב מאוחר יחסית, כאשר הייתה כבת 50. בעבודתה עוסקת אורה ראובן בסוגיות אשר על פי רוב נדחקות לשולי הדיון הציבורי כמו עירום גברי, מיניות ודימוי הגוף של אשה מזדקנת. היא מגדירה את עבודתה כשאיפה לחשוף את המסתתר ביחסים המורכבים בין הגוף העירום לנפש העירומה, בין העצמי לעצמי של החברה, בין העירום לעריה, בין הבושה מעשה ידי אדם לבין הגוף מעשה הבריאה.[1] ראובן עובדת במדיות שונות, אך חוקרת במיוחד את יכולת הכלים הדיגיטליים, יוצרת אמנות במציאות מדומה ואמנות במציאות רבודה, תוך ביצוע סוגי אמנות חדשים לצד ישנים.
אורה ראובן היא חלק מתופעה הולכת וגוברת של אנשים אשר נעשו לאמנים מצליחים אחרי קריירה מלאה בתחום אחר. מלבד היותה אמנית פעילה העובדת במדיות שונות, ראובן יסדה ב-2008 את גלריה P8,[3] מחלוצות הגלריות השיתופיות בתל אביב והובילה את פעילותה עד 2015. באותן שנים נעשתה גלריה P8 לאחת הגלריות הבולטת בנוף המתפתח והחשוב של הגלריות האלטרנטיביות בתל אביב.[4]
אבן ונירוסטה, 2002, גובה 250 ס"מ
ראובן החלה את דרכה כפסלת אבן אוטודידקטית (2000) והשתתפה בסימפוזיונים בינלאומיים באיטליה, בספרד, בשווייץ ובישראל. באירועים אלו הקימה פסלי אבן גדולי ממדים, ולעיתים שילבה בהם חומרים אחרים. במהלך הלימודים במדרשה נפתחו בפניה הציור והעיבוד הדיגיטלי, שהובילו לעיסוק בהתייחסות התרבות לעירום גברי ולעירום נשי. בו זמנית, ההתמקמות בסטודיו ביפו עיר ילדותה, הניבה סדרת עבודות שעסקו בהיסטוריה, אישית וישראלית. הכלת החיים האישיים במעטפת הפוליטית המתוחה והרוחשת באה לידי ביטוי גם בשנים שלאחר מכן, בעבודות הילדים, שהוצגו בשתי תערוכות: "ראובן שמעון ובנימין" ו"דיאדמה" ובתערוכה "גו גו גולם".
עירום גברי
במשך כמה שנים עסקה בציורי עירום של גברים. ראובן הופכת את היוצרות ומול מבטו המנכס של הגבר, המקובל בציורי העירום הנשי בתולדות האמנות, היא מציבה את הגבר למבטה הבוחן והמנכס של האשה. המדובר במודלים שאינם עונים לכללי היופי של העירום הגברי המוכר מתולדות האמנות ומעולם הפרסום. בשנים האחרונות אין כמעט דוגמאות לאמניות נשים העוסקות בעירום הגברי וגוף העבודות של אורה ראובן על נושא זה, הוא עדיין ייחודי בנוף האמנות המקומי.[5] חוקר האמנות שגיא רפאל מתאר בקטלוג התערוכה שעסקה בעירום גברי את גישתה המחדשת: "בניגוד לציירי העבר אשר הציגו עירום נשי אילם, ראובן חומקת מחפצון נצלני של גוף מצויריה, והיא מדובבת אותם, משמיעה את קולם, תוך יצירת זהות עצמאית ומאופיינת לכל אחד מהם".[6]
גבר עירום 5, 110x90 סמ, 2010, שמן על בדגבר עירום 2, 120x90 cm, 2010, שמן על בדטיים אאוט מיטל רז למי קראת דודה
זווית רחבה יותר על ציורי הגברים העירומים מביאה ד"ר טל דקל: הגבר כמושא לפיתוי נשים – זהו היפוך היוצרות ... הגבר הוא מושא לתשוקת האישה, כלומר – במקום להתייחס לכוחנות שבמערכת היחסים גבר/אישה, יש כאן קביעת סדר יום חדש, שבו האישה מתייחסת אל מושאה מתוך תשוקה מעורבת ברכות, יופי ורומנטיקה. האמנית אינה מייצגת אישה המנסה לתפוס את מקומו הכוחני של הגבר, ולהציג את כוחה לעומתו, אלא האישה מבטאת את נשיותה ביחס לגבר. עם זאת אין להתעלם מכוחה הן כאישה והן כאמנית, המגולם בנכונותם של גברים שדוגמנות אינה מקצועם – להתפשט בפניה לצורך הציור והצילום. ציורי הגברים של אורה ראובן מייצגים נשיות שאינה מובנית על ידי התרבות הגברית השלטת. זוהי נשיות משוחררת, שבנתה את עצמה לבדה, בעודה נשענת על החופש שיצרו למענה האמהות הפמיניסטיות הראשונות, חופש שעדיין רחוק מלהיות מוגשם במלואו..[7]
נמרוד ואת, 2007, שמן על בד, 120X90 ס"מ
עם זאת מתריסה ראובן כנגד הגבריות הישראלית המאצ´ואיסטית בציורה נמרוד ואת: זהו דיוקן עצמי עירום של גוף הציירת כאישה, שגופה המלא והרפוי-משהו מעומת עם גופו הדק, החסון והשרירי של נמרוד. הפסל נראה ניצב בצדודיתו כנגד צדודית גופה החשוף של האמנית וצדודית פנים ועל רקע נוף אפלולי ובלתי מוגדר. הציור מתריס פמיניזם כלפי הדימוי הזכרי, ובה בעת, מבטא הודאה באמת הזמן והגוף כנגד הכזב האשלייתי של המיתוס ה"נמרודי" המאצ'ואיסטי. בעבודות נוספות, הנעזרות בעיבוד מחשב, ראובן נוטלת אל העולם את המפגש בינה לבין "נמרוד" כטענה חזותית המופיעה גם על גדר אבן שכונתית או על רקע טקסטים שונים מהמדרש, מהאסלם, מ"הקומדיה האלוהית" לדנטה ועוד.[8]
בית ביפו – מסגדים בתל אביב
בשתי תערוכות יחיד שהוצגו בו זמנית, מסגדים בתל אביב ואורה ראובן לכי הביתה, הציגה ראובן עבודות שנגעו בילדותה ביפו ובמבט הבוגר והעכשווי על יפו והשינויים שחלו בה. בטקסט שליווה תערוכות אלה אומר אסד עזי: בשלושה רובדי מניפולציה נעזרת אורה – במדיום הצילום, הטיפול הדיגיטלי בו, והרישום – ויוצרת עולם שאין לו קיום אלא בנבכי תודעתה ובין ריבועי הפיקסלים. כך היא יוצרת בדיות שבחלקן מסתמכות על המציאות, אם זה ביתה ביפו, ואם אלה חצרות התרבות החילונית בתל אביב.[9]
מסגדים בתל אביב,2008
מספרת ראובן: ״הלכתי מהסטודיו עם מצלמה לבית ילדותי. איך לא? היו כמה תמונות שהכו אותי בתדהמה...המסגדים ביפו היו נוף ילדותי, אבל לא שירת המואזין. המואזין שתק באותן שנים ראשונות לאחר כיבוש יפו. היום אני שומעת אותו השכם והערב כשאני בסטודיו ביפו. המחשבה הטורדנית ששואלת על אפשרויות קיומיות שונות, התגבשה בסדרת דימויים שקראתי לה מסגדים בתל אביב.
בשנת 2020 הציגה ראובן את הבית ביפו בתערוכת יחיד בבית הבאר ביפו, במסגרת תוכנית רזידנסי של עיריית תל אביב. בתערוכה זו הציגה בין השאר שתי עבודות וידאו שהביאו לביטוי את ההתמקדות של ראובן באמנות דיגיטלית: האנימציה הבית של - שהוקרן גם ב-Peer To Space, והווידאו מסגדים בתל אביב
ונוס ואת, דיוקן עצמי עם ונוס, שמן על בד, 2008, 180x160 cm
עירום נשי – דיוקנאות עצמיים
בתערוכת יחיד בשנת 2012 הציגה ראובן סדרה של צילומי דיוקנאות עצמיים בעירום שבה היא עוסקת באומץ בשאלות הקשורות למושגים שלנו על יופי נשי, הזדקנות ועל מיניות ודימוי הגוף. אין שום דבר נוסף בעבודות הללו מלבד עוצמתו של הגוף הבוגר, בעל הנוכחות, הסובייקט המביט חזרה אל הצופה. דמות נשית נטולת הגנות אך לא מתנצלת. בתוך השחור־לבן מלא הקדרות, התערוכה מעלה שאלות קיומיות בנושא נשיות, הזדקנות והייצוג האמנותי.[10]
כפי שציינה מבקרת האמנות מיטל רז, עבודת צילום זו, הדיוקן העצמי בעירום של אורה ראובן בגיל 65, מאזכרת את ציור דיוקן העירום של אליס ניל מ־1980, ארבע שנים לפני פטירתה בגיל 84. ראובן, כמו ניל, מאתגרת מוסכמות של יופי וגיל בכך שהיא מציעה מודל עירום נשי אלטרנטיבי, נינוח ושלם עם עצמו.[11]
הילדים
Angels, print on perspex 50x35x3 cm´, 2013
הילדים, הלוא הם הנכדים, שנוספו לחיים, אלצו את ראובן להתבונן אל העתיד. בתערוכה "דיאדמה" מוצגים צילומי ילדים בעיבודי מחשב המכליאים ציורים. "שפת גופם של הילדים מבטאת יצרים ראשוניים: תחרותיות, אלימות, משחקיות, ומעמדיות – אלה הדברים שמייצרים לדעתי גם את כל מה שהתרבות של המבוגרים מכילה – אולימפיאדות ותחרויות מאז ועד היום, המתבססים על יצרים אלה".[12] גם בתערוכה ראובן שמעון ובנימין הוצגו דימויי הילדים: "רציתי ללכוד משפע הדימויים את מחוות הגוף שהזדקרו לעיני, מחוות של דחפים ויצרים ראשוניים, המניעים אותנו בכל גיל, במחול או אלימות, בתוקפנות ובסקרנות. דימיתי את הילדים בנופי הארץ הקשה המחכה להם, שאני מצלמת בהיותי בדרכים, תחת מכבש המורשת"[13]
גילנות
מעיסוק בגופה שלה, עברה ראובן למבט מקיף על הזקנה, ואצרה ביחד עם שגיא רפאל[14] תערוכה בת שני חלקים, שהציגו בה אמנים ישראלים ומהעולם: רוך וקושי, הגיל השלישי המגדר הרביעי, זקנה באמנות עכשווית. בקטלוג התערוכה, כתבה האמנית על גישתה לזיקנה: "תנו לי לכאוב את אובדן היופי. תאמרו לי שצריך להיכנע לזמן המנצח. תאמרו לי לחפש עניין בעשייה, בבילוי, בשימוש חכם בזמן ההווה הנותר. אובדן היופי הוא הביטוי החיצוני לאובדן הרבה יותר גדול. הוא מסמן את חולשת הגוף, המוח, והנפש. בשל היותו חיצוני ייתכן שהוא נתפס כשורש הבעיה, כגורם הראשון לאפליה. זוהי מלחמת הקיום". ראובן, שהגיעה לנושא לאחר שעבדה על סדרת דיוקן עצמי בעירום, הרחיקה לכת וטבעה את המושג המגדר הרביעי, המתייחס, לצד שלושת המגדרים הידועים – אשה, גבר, אנדרוגינוס – לזקנים, להיותם של הזקנות והזקנים מגודרים כאחרים לא רק מבחינת הגיל אלא גם מבחינה תרבותית, ולכך שהם נחשבים זן אנושי אחר שהפעילות המינית שלו אינה לגיטימית.[15] "בזקנה הגבר מאבד אט-אט את תכונותיו הגבריות והאישה מאבדת את תכונותיה הנשיות. הם חדלים להיות יצורים מיניים, נחשקים, מחזרים ומחוזרים, כי כך מצפים מהם".[16] נושא זה עולה בשנים האחרונות לסדר היום וזוכה ליותר לגיטימיות בתרבות המערבית בכלל ובאמנות בפרט.
אמנות יחסים
הפרויקט הבא של ראובן, "אדום פומפיי", עסק בשני רבדים, במשחק של מבוגרים ובנראות התערוכה בגלריה. בהשפעת האמנות השיתופית, פנתה ראובן לדרך חדשה לגמרי, כשהיא משתפת את קהל המבקרים ומצלמת את התהליך. היא הזמינה את הצופה להפוך ממבקר פסיבי שמתבונן ביצירות אמנות למשתתף, והציעה לו לשחק בגופים הגאומטריים הצבעוניים שהכינה: קוביות, מלבנים, גלילים ועוד, בגדלים שונים, ולבנות מהם מבנים ומיצבים כרצונו. מהלך זה יצר נראות דינמית לתערוכת המיצבים שהתחלפו ללא הפסקה. במשחק אחר תלתה בתאי צפייה ייעודיים ברקודים שעל הצופה לסרוק, כדי לגלות על מסך הטלפון הנייד שלו יצירות מתולדות האמנות.
"כשאני מציירת זה סוג של משחק, אני רוצה לגרום לאחרים גם לשחק", הסבירה ראובן בראיון, "המשחק נתפס בתרבות שלנו כמשהו שנוגד רצינות. אנחנו צריכים ללמוד, לפרנס, להשיג הישגים. בעולם ההייטק יש כאלה שכבר הפנימו את העובדה שהעובדים שלהם צריכים לנוח וליהנות קצת, והכניסו את המשחקים לתוך סדר היום שלהם, אבל רובנו עדיין תופסים אותו כבזבוז זמן ששייך לעולם הילדים.[17]
גולם – מראה הצבה, פסלי עיסת נייר בגלריה הקיבוץ
את התערוכה הגדירה ראובן Human Specific, כלומר תערוכה ששמה את הצופה במרכז, כתגובה לתערוכות Site Specific, כלומר תערוכות מותאמות חלל. היא מתייחסת אל חלל התערוכה כמקום של אירוח, שבו המבקר מוזמן להיות שותף פעיל.[17]
המצב
חוקרת האמנות ד"ר הדרה שפלן קצב מתארת בספרה אימניות: אמהות מביאות אמנות לעולם[18] את המיצב: החיים בצל הסכנה והמציאות הנפיצה מבחינה פוליטית וחברתית הובילה לתערוכתה של ראובן "גו גו גולם" (2017 גלריה הקיבוץ), בה השתמשה בדמותו של הגולם מפראג כדי לתאר אגרסיביות רוויית ליבידו גברי, בבחינת הנולד בחטא. לפי האגדה, חטא זה, אפילו אם נוצר למטרה טובה, דינו סכנה והרס. הקהל הוזמן לקחת חלק ב"תיאטרון כשפים" ולכסות את ראשו הקרח של פסל הגולם ברצועות נייר מתולתלות שעליהן יכתוב פסוקי כישוף הלקוחים מספר יצירה (חלק מתורת הסוד והמיסטיקה היהודית). השבת שיער הראש, כבסיפור שמשון הגיבור, נועדה לחזק את הגולם בתקווה להצלת העם היהודי בהתאם למקור מהאגדה. האמנית משתפת את הקהל כדי להצביע על צורכי נפש האדם הזקוקה בעיתות מצוקה לגולם מיתולוגי, ובאותה עת להצביע, כבסיפור המקורי, על הסכנה בהחייאתו ובהתחזקותו של הגולם.
מר-מוות
אלבום משפחתי, מר-מוות ואני
בסדרת עבודות משנת 2021 העוסקות במוות, הציגה ראובן גישה אופטימית המציעה לחגוג את סוף החיים בהענקת תשומת לב לזמן ההווה, לחיות את ההווה. ראובן יצרה עבודת וידאו, "די-ג'יי מר-מוות ואני", המציגה מסיבת ריקודים סוערת של דמויות זקנות מצוירות רוקדות עם השלד המייצג את המוות. הווידאו נוצר מציורי דמויות בתוכנת ציור בתלת מימד במציאות מדומה והעמדת הדמויות והרקדתן בסלון הביתי במציאות רבודה. במגזין האמנות so-art מתאר האוצר עוז זלוף את העבודה: האמנית מציגה בתערוכה זו דיאלוג ישיר וחסר פחד עם הוודאות של הסוף, עם הגיל ועם הגוף. היא חוגגת את התשוקה שבחיים ואת היותה סופית".
עוד יצרה ראובן סדרת עבודות המדמות בגדי מסיבה יוקרתיים העשויות שק, המשמש במקרא כלבוש אבל. כך הפכה את סממן האבל לסממן של שמחה. באלבום תמונות משפחתי הציגה את עצמה כבת זוג של המוות, בדמות השלד.
הם, ציורי מערות
ציורי מערות, ציור על אייפד
סדרת העבודות נקראת סטורם ביי - BAY STORM - כשמו של המכחול הדיגיטלי שבו מצוירות כמעט את כל העבודות. אלו ציורים דיגיטליים מצוירים על מסך האייפד באפליקציה פרוקריאייט (procreate (שיש בה עשרות רבות של מכחולים, אבל סטורם ביי מזכיר קצת עבודה באקוורל.
מצד התוכן - הדימויים - דמויות בסיטואציות שונות המבטאות יחסים בינן לבין עצמן או סביבתן ומשקפות רשמים מהתבוננות בבני אדם ומשיכה ספונטנית לעיסוק באדם ובקיומו.
וידאו 360 במציאות מדומה
עם התפתחות הטכנולוגיות יצרה ראובן עבודות וידאו ב-360 מעלות המבוססות על ציור תלת מימד בעבודת יד במציאות מדומה. הסרטים הוצגו בפסטיבלי וידאו ומשקפים את אותם נושאים המעסיקים אותה בכל עבודותיה. עבודות אלו מוצגות בקביעות באתר RADIANCE[19] שהוא מסד נתונים בינלאומי של אמני מציאות מדומה.
תערוכות יחיד
2009 – פמוסטרון – את וגברים עירומים, גלריה P8, תל אביב, אוצרת רקפת וינר עומר (קטלוג)
