בשנת 2009 קיבלה תואר דוקטורט בבית הספר למדעי התרבות, שבאוניברסיטת תל אביב. בנושא "המפגש בין הסובייקט האימהי למסמן החזותי – באמנות ישראלית עכשווית", בהנחיית פרופסור רות רונן.
משנת 2008 ועד 2018 שימשה כראש החטיבה לאמנות במסלול האקדמי של המכללה למנהל. בשנים 2011–2013 כיהנה כראש תחום לימודים עיוניים בבית הספר לעיצוב וחדשנות. בשנת 2015 שימשה כשופטת בוועדות השיפוט של מועצת הפיס לתרבות ולאמנות, וכחברת הפורום לשילוב חינוך ואומנות. הייתה שותפה בקבוצת חקר למגדר ולחינוך. בשנים 2018–2019 קיימה קבוצת חקר נוספת בנושא הורות. בין השנים 2012–2020 עמדה בראש המחלקה לאמנות במכללת סמינר הקיבוצים. בשנת 2021 הקימה קבוצת מחקר במכון ואן ליר בנושא ארגז הכלים ליצירת סובייקטיביוּת פוליטית פמיניסטית.
מחקר
בספרה "א(י)מניות: אימהות מביאות אמנות לעולם" (גמא, 2020) חקרה את נושא האם היוצרת אמנות – ה"אימנית". בעוד אמנות ואימהות נתפסו כספירות המתנהלות בשני קווים מקבילים ונפרדים, הספר מציע תאוריה ביקורתית חדשנית המעמידה את האימהות כנקודת מוצא. גישה זו מאמצת את התפיסה המטריצנטרית הרואה באימהות קטגוריה נפרדת ושמה במרכז השיח את נקודת המבט של האם עצמה, תחת הגישה המקובלת המביטה על האם כאובייקט בתוך השיח. תפיסה זו רואה באימהות גורם בעל חשיבות המגדיר את חייהן של נשים רבות, לעיתים אף יותר מן המגדר עצמו, וטוענת כי רבות מהסוגיות שנשים מתמודדות עימן קשורות במישרין לתפקידן ולזהותן כאימהות.
לטענתה, מקומה של האימהות כגורם מכונן ביצירת האמנות נשאר כלקונה מחקרית. השאלה – האם וכיצד האימהות משפיעה על האימנית – כמעט ולא נשאלה בשיח האמנותי, וזאת בניגוד לשאלות חיוניות אחרות שעלו בדבר השפעתם של מרכיבי זהות שונים על האמניות והאמנים, כגון: מגדר, מעמד חברתי, מוצא וגזע, אמונה דתית ועוד.
הספר בודק כיצד האימהות מיוצגת בתיאוריה ובפרקטיקה האמנותית בישראל וביתר העולם המערבי, ומצטרף למחקרים בודדים על הקשר בין אמנות ואימהות, תוך ביקורת על המהלך ההיסטורי הפטריארכאלי שהפך את האם ואת עבודתה לשקופות. התפיסה המטריצנטרית טוענת כי תפקידה של האם בתרבות הוא תפקיד חשוב לאין שיעור, ואי לכך ראוי להיכתב מחדש. בספר נבחנו האופנים שבהם האמנות הפלסטית מאפשרת לאימהות להפוך סדרי עולם ולכתוב את עצמן בעצמן.
בשנת 2021 זכתה בפרס בינלאומי בתחרות מאמרים בנושא: "אמנות פמיניסטית בתוכניות לימודים אמנותיות בינלאומיות" במסגרת: The Advance HE Connect.
האישי והפוליטי באמנות ישראלית – אימניות יוצרות באזור סכסוך מתמשך, מגדר, כתב עת אקדמי למגדר פמיניזם, 5 (2018)
תיאטרון האימהות. מלי דה-קאלו: So Tell Me. הוצאה עצמית (2020)
חינוך בקורתי לאמנות בראי הפמיניזם: ערעור על הקאנון המסורתי בלימוד יצירות מופת. החינוך וסביבו, מ"ג (2021)
אימניות משלבות מרחבים – המרחב האימהי והמרחב האמנותי, הורות מכל הכיוונים. הקיבוץ המאוחד. (2021)
מאמרים נבחרים באנגלית
Scheflan Katzav, H. (2021). Visual Literacy and Gender Sensitivity: Teaching Art from a Feminist Perspective. Journal of Visual Literacy, 40
Scheflan Katzav, H. (2021). The artistic narrative, the mirror, and the vagina: Teaching History of Art from a Feminist Perspective. the Advance HE Connect (won a prize in the essay competition "Feminist art in an international art curriculum" of the Advance HE Connect).
Scheflan Katzav, H. (2014). Re-representation – Critical art and the return of the repressed. In A. Markowska (Ed.). Politics of Erasure, From "DAMNATIO MEMORIAE" To Alluring Void (pp.91-91). Warsaw-Torun: Polish institute of World Art Studies & Tako Publishing House.
Scheflan Katzav, H. (2014). Artistic Expressions of Maternal Jouissance – Beyond the Phallus. In P. Büskens (Ed.). Mothering and Psychoanalysis (pp. 299-321). Toronto: Demeter Press
Scheflan Katzav, H., Richter, S. (2014). If Mothers Counted: Status Symbols for the Invisible Art of Mothering. In M. Bjornholt., A. Mckay (Eds.), Counting on Marilyn Waring: New Advances in Feminist Economics (pp.149-165). Toronto: Demeter Press.
