דרורה דקל (נולדה בחולון1948) היא אמנית ישראלית בתחום האמנות הפלסטית, היוצרת במגוון רחב של יצירה חזותית: קולאז', הדפס, וידאו ארט וצילום. לצד כל אלה פעלה באוצרות תערוכות ובהוראת האמנות. דקל עוסקת גם בכתיבת שירה ופרוזה אוטוביוגרפית.
ביוגרפיה
דרורה דקל היא בתם של יליד קייב, אוקראינה וילידת וינה, אוסטריה. אמה, גרטרוד (יהודית) פרינץ עלתה לארץ ישראל בספינה בלתי לגאלית, והגיעה לקבוצת כנרת. כל משפחתה של האם שנותרה באירופה נספתה בשואה.[1] האב גויס לצה"ל ונשלח לדייטון, אוהיו, לבסיס חיל האוויר המרכזי של ארצות הברית. הוא שהה שם במשך שנתיים במסגרת הקורס הראשון של חיל האוויר לטכנאי מטוסים. בשל תפקידיו בצה"ל נעדר מהבית לתקופות ארוכות. בילדותה של דקל הרבתה המשפחה לעבור מקומות מגורים ברחבי הארץ עקב עבודת האב.
מייד בתום מלחמת ששת הימים, גויסה דקל לצה"ל שימשה כמורה חיילת בקיבוץ אילות הצעיר. דקל התגוררה בקיבוץ עם משפחתה והייתה בין מייסדי מערכת החינוך של היישוב. כעבור מספר שנים עברה המשפחה לצפון, תחילה לקיבוץ בית העמק ושנתיים מאוחר יותר לקיבוץ כברי, שבו היא מתגוררת עד היום. דקל המשיכה את דרכה במערכת החינוך, ובמקביל יצאה ללימודי אמנות מתקדמים. היא ניהלה את גלריה כברי במשך 25 שנים, החל בשנת 1993 ועד לשנת 2018.
יצירה
עם סיום לימודיה במדרשה לאמנות הציגה תערוכה ראשונה שעסקה במוטיב עץ הדקל, בגלריה צוותא בתל אביב (1993). הדקל הוא מוטיב חוזר וסמלי עבור האמנית והוא מסמל קשר עם חבר שנהרג במלחמת ששת הימים. המשיכה למוטיב זה הוביל בהמשך להחלטתה להחליף את שם נעוריה, ברניסקי, בשם משפחה חדש - דקל.
זיכרונות ילדות עומדים במרכז מרבית עבודותיה, כמו בסדרות "ילדה רעה" (1994) ו"רקמות" שהוצגו בגלריה הצעירה בקיבוץ מצובה ובגלריה טובה אוסמן בתל אביב. אלה היו עבודות קולאז' המורכבות מניירות שנוצרו על יד דקל במספר שכבות, שביניהן היא הטמינה אובייקטים שונים. כל הפריטים האלה הוקפו בסמלים המייצגים עבורה אלימות מינית: סכין גילוח, תחבושות סניטריות וקונדומים. "אלה הן עדויות לפצעים רגשיים שמוצאים ביטוי אמנותי ביצירות," כתבה אנג'לה לוין מהג'רוזלם פוסט בסקירה של התערוכה.[2]
סיפור אמה של דקל, תלאות המשפחה בנדודיה מווינה לצ'כיה ובהמשך לצרפת, ועד לסיומם בארץ ישראל, נוכחים בדימויים הקשורים בשואה. ענת גטניו משייכת בהקשר זה את יצירתה של דקל לזו יוצרים בני 'דור שני' לשואה.[3] האימה והרוע ניכרים בבחירה של צבעים עזים בעבודות, בעיקר השימוש החוזר בשחור ובאדום.
מקור השפעה והשראה נוסף הם אגדות האחים גרים, שסופרו לדקל בילדותה מפי האם. השפעה מרכזית נודעה לסיפור כיפה אדומה שהוא מוטיב מרכזי ביצירתה של דקל.[4] היא קיבלה את הספר מאמה ושנים מאוחר יותר הפכה אותו לאובייקט אמנותי.[3] במרכז הסדרה דמותה המפלצתית של כיפה אדומה שמופיעה בגלגול כמסכת מוות לבנה, כמוזלמנית שנפטרה, כמרטירית קדושה, כמפלצת פגועה מינית.
היבט פמיניסטי שמלווה את דקל בעיסוקה באלימות מינית ואלימות כנגד נשים בלט בתערוכתה 'מצב קרינולינה' (1996). הפסל המרכזי בתערוכה היה של שמלת קרינולינה חצויה, עשויה מפח מגולוון, שהונח חתוך לאורכו על רצפת הגלריה. בשמלה תקועים ברגים ואומים ושזירה של חוט ברזל, ואנקולים לתליית בשר, כשבמרכז פתח אליפטי דמוי רחם. כשהוצג הפסל בתערוכה "שמ-לה / מחשבות על כסות" (2011), נצבעה השמלה בצבע אדום בוהק, תוך חידוד הדיבור על כליאה, אלימות ועל תלות.[5]
בשנת 2020, לאחר מספר שנים של הפוגה ביצירה, חזרה דקל לצור מגזרות נייר המבוססות על דימויי טבע.[6]
עבודות וידאו
דקל פנתה לצור בווידאו כאשר הבינה שהעבודות שלה בצילום ובהדפס הן קולאז'יות באופיין. עבודות הווידאו מתייחסות לזמנים, סיפורים ודימויים, ומציגות עולם תוכן בדקות ספורות. העבודות כוללות הקלטות שבהן היא מקריאה קרעי משפטים מסיפורים אוטוביוגרפיים או שירה מפרי עטה. בעבודה "ליקוי" (2011) הכניסה דימויים הקשורים במצבי ליקוי בחיים, תיאור של עולם מפורק ומאיים שאינו קיים.
אוצרות
כהמשך ישיר להוראה ולעיסוק ביצירה פנתה דקל לעיסוק באוצרות, כשעיסוקה המרכזי היה כמנהלת ואוצרת הגלריה בקיבוץ כברי.[7] במשך 25 שנים אצרה עשרות תערוכות של אמנים ישראלים: יהודים וערבים כאחד. בעקבות עניין בתרבות הערבית ודעתה שלא ניתנת לאמנים מהמגזר הערבי, בשנות ה-90, במה ראויה דייה, פעלה לשילוב יוצרים משני המגזרים בתערוכות משותפות.[8] בראשית שנות ה-90 פעלה דקל לרתום את משרד התרבות, בראשות שולמית אלוני, לתמוך בשיתופי פעולה וחיבור בין הגלריות הקיבוציות בגליל המערבי ליצירת גלריות מבוזרות בתמיכת המדינה. ב-2012 הפכה הגלריה לחלל שיתופי של אמנים יהודים וערבים בגליל ביוזמת דקל.
במקביל לניהול ואוצרות הגלריה בכברי, יצרה דקל מספר פרויקטים מחוץ לגלריה, ביניהם התערוכה 'בבית' (IN HOUSE) בשיתוף האוצר אבי איפרגן, שהוצגה בגלריה לאמנות באום אל פחם (2003).[9] פרויקט השתתפו בוגרים בולטים מבתי ספר לאמנות ברחבי ישראל. האמנים עבדו בבתי התושבים ובבית הספר ביישוב.[10] פרויקט נוסף שאותו הפיקה ואצרה דקל בשיתוף האמן זיו שר התקיים במסגרת פסטיבל עכו בשם "כלים שלובים," (2004). פרויקט זה זכה בפרס הצטיינות בפסטיבל.
פרסים
1972 - פרס קרן ברנר לחינוך עבור פיתוח אמצעי הוראה חדשניים
תערוכות יחיד
1994 - ילדה רעה, הגלריה לאמנות בקיבוץ מצובה, אוצר: קרני עם עד
1994 - הדפסים, הגלריה בצוותא, תל אביב
1995 - רקמות, גלריה טובה אוסמן, תל אביב
1996 - מצב קרינולינה, הגלריה בכברי, אוצרת: אני גולדנברג
^פרסיאדו מור, השפעת הפמיניזם וחקר המגדר על אמנות נשים בנושא השואה
באירופה (1949-1939), בישראל ובארצות הברית (2010-1970), רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשע"ג, עמ' 190
^פרסיאדו מור, השפעת הפמיניזם וחקר המגדר על אמנות נשים בנושא השואה
באירופה (1949-1939), בישראל ובארצות הברית (2010-1970), רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן (דוקטורט), תשע"ג, עמ' 187
^דקל כספי צופיה, שמלה - מחשבות על כסות, ירושלים: בית האמנים ירושלים, 2011