קהילת יהודי מֶקְנֶס או מכּנס (בערבית: مكناس; העיר נקראת לעיתים בעברית, על פי שמה הערבי, מכנאס) היא קהילה בעלת עבר יהודי מפואר. היישוב היהודי בעיר קדום מאוד. החל מגירוש ספרד (הרנ"ב, 1492) ובמשך 100 שנה, התרחב והתבסס היישוב היהודי בעיר עקב נדידת מגורשים ואנוסים. החיים הדתיים, החברתיים, הכלכליים והמשפטיים נוהלו על ידי הקהילה.

בשנת 1728 נערכו ביהודי מקנס פרעות, שבמהלכן נהרגו 180 יהודים, וכל בתיהם נבזזו. גם בשנת 1790 התחוללו פרעות, בעידודו של הסולטאן יזיד (1790–1792). רכוש רב אבד ובתי הכנסת נהפכו למסגדים. בפרעות של 1811 הציתו הפורעים בתי כנסת, וגם ב־1894. באותה תקופה חיו בעיר 4,600 יהודים. במהלך השנים בסוף המאה ה-19 חל שיפור במצב הקהילה היהודית, היהודים צברו נכסים. הכיבוש הצרפתי (1912) הביא שיפור נוסף. ב־1931 היו במקנאס 9,510 יהודים. בתקופת ממשלת וישי (1943-1940), בימי מלחמת העולם השנייה, סבלו היהודים מפרעות והצקות.^[1] בראשית המאה ה-21 נותרו במרוקו עצמה כ-2,500 יהודים. נכון ל-2014, נמצאו בעיר 2 יהודים.^[2]

לאחר חורבן בית שני היו יהודים שגלו למרוקו אך לא ברור אם כבר שם החלה ההתיישבות היהודית במקנאס. במחצית השנייה של המאה ה-12 נחרבה הקהילה במקנס בידי שלטון אל-מוואחידון, על כך ביכה רבי אברהם אבן עזרא בקינתו אהה ירד עלי ספרד. החל מגירוש ספרד (1492, הרנ"ב) יש תיעוד של קהילה יהודית שברחה מספרד למרוקו ובפרט למקנאס.^{[דרוש מקור]} יהודים רבים שגורשו מספרד הגיעו למקנאס - הידועים שבהם הם בני המשפחות: משאש, טולידאנו ובירדוגו. מרבני מקנס יצאה תורה ופסיקה הלכתית לכל יהודי צפון אפריקה.^{[דרוש מקור]} פארה של מקנאס נודע בכינויה בפי היהודים - 'ירושלים של מרוקו',^{[דרוש מקור]} רבנים, משוררים, הוגי דעות, ובעלי מדע חיו בעיר. נאמר עליה שהייתה עיר גדולה לאלוהים, ענקי הרוח שכנו בה וגדולי מאורי יהדות מרוקו יצאו ממנה.^[3] בספרו של הרב יוסף משאש 'מים חיים' מתאר הרב בהקדמתו את מקורו של שם משפחתו, הוא מצא שישנה עיר גדולה ועתיקה בספרד ששמה 'משאש' והיא קרויה על שם עשב שהיה גדול שם בריבוי והיו עושים ממנו רפואות, עד היום יש משפחות נוצריות ויהודיות שמשמרות את שם משפחתה של העיר מאהבתה אליה.^[4]לאורך הגלות סבלו היהודית רבות מפרעות ורדיפות, כך למשל קרה שפעם בשנה היה חג אצל הערבים וזה גרם ליהודים להינעל במשך שבוע בתוך המלאח, עד שבשנת תרס"ב או תרס"ג היו כמה יהודים שרצו להסתכל מעבר לחומה לראות את ההמון ונפלו מעבר לחומה, ובזכות חברת גומלי-חסדים ניצלו הרבה יהודים אך בכל זאת מתו חמישה יהודים והרבה נפצעו.^[5]

השכונה היהודית במקנס (המלאח) שנוסדה בראשית המאה ה-17, הייתה אחת היפות מבין השכונות היהודיות במרוקו.^{[דרוש מקור]} אם כי לצד בתי העשירים היו במלאח הישן דירות צפופות וקטנות שבהו היו תנאי החיים עלובים וקשים מנשוא. המלאח היה מוקף חומה ובה שני שערים. בפינה הדרום-מזרחית של החומה נמצא בית העלמין העתיק. השיפור במצבם של היהודים בעיר הוביל לבניית מלאח חדש דרומית למלאח העתיק בקרבת באב לכ'מיס.

לשיא תפארתה הגיעה הקהילה בימיו של אסמאעיל, מלך מרוקו שמינה מספר יהודים כווזירים, בהם משה בן עטר.

בשנת 1902^{[דרושה הבהרה]} בערב פסח, י"ב-י"ג בניסן היו פרעות קשות ביהודים. מי שיכל לשאת נשק ולהילחם עשה זאת, הם עלו על מגדלים ונלחמו. הזקנים, הנשים והטף הסתתרו, והרב חיים משאש זעק בראש חוצות והעיר את לבבות האנשים לשוב בתשובה וכך הצטרפו אליו כל תושבי העיר. עוד כתוב שכל יהודי העיר געו בבכייה וכך הם הצליחו להבריח את הפורעים, "ויושע ה' את ישראל מיד פלשתים בשנה ההיא".

בשנת 1910, בי"ט בניסן הפורעים עשו מצור על היהודים במקנאס, והיה פחד גדול בקרב היהודים.

בשעת צרה כל אחד היה הולך לביתו ומסתגר. בני המשפחה היו לוקחים ספר תהילים בידם "כי הוא הנשק הגדול שנשאר עימנו בגולה" בכך מתבטאת אמונתם התמימה של יהודי מקנס.^[6]

הקהילה סבלה מפרעות מקומיות ונקודתיות. היא לא נפגעה כמעט בין מלחמות העולם ועד ממשל וישי בזכות הכיבוש הצרפתי שאפילו הטיבה עם מצב הקהילה.

בזמן מלחמת העולם השנייה (1939-1945) הוחלו על יהודי מקנס חוקי וישי האנטי יהודיים, בין 1940–1943 היהודים סבלו מפרעות והצקות.^[7] בשנים הללו מוחמד החמישי חתם על גזירות אנטי-יהודיות, עם זאת במישור האישי הוא הפגין בהזדמנויות רבות את אהדתו הרבה ליהודים. ב-1942 הוא ציין בפני נציגים יהודים שלא יקרה להם כל רע, וכי יחסו בעניו ליהודים שווה לכל שאר בני המדינה. לאחר מכן בפלישת ארצות הברית הוא המשיך להכריז על אהדתו כלפי היהודים. אך באותם ימים הקהילה היהודית במקנאס כמו קהילות נוספות במרוקו הפכו ליעד נרדף של התקפות ועלבונות מסוגים שונים מצד האוכלוסייה המוסלמית ובעידודם של נציגי הרשויות הצרפתיות. בראשית 1944 לראשונה חברי מפלגת אל-איסתקלאל דרשו את עצמאותה של מרוקו, המאבק לעצמאות הוביל להתפרצויות אלימות במקנאס (ספטמבר 1944) שתי מגמות הסתמנו בקהילה היהודית האחת גליי עלייה ראשונים לישראל והשנייה התגייסות יהודית למען עצמאותה של מרוקו.^[8].

לאחר השואה, יהודי מרוקו שמרו על זיקה חזקה לארץ ישראל לאורך הדורות, וקבוצות של יחידים עלו לארץ והיוו חלק משמעותי מהיישוב הישן. ניצני הפעילות הציונית המודרנית הופיעו החל מראשית המאה ה-20, ואיתם החלה להתגבר העלייה ממרוקו. גורמים חיצוניים כגון פרעות כנגד יהודים גם כן האיצו את קצב העלייה. לאחר הקמת מדינת ישראל ועד שנת 1967 עלו לארץ למעלה מ-250,000 יהודים ממרוקו, בעוד אחרים היגרו לארצות אירופה וצפון אמריקה ובעיקר לצרפת.

עם סיום מלחמת העולם השנייה חשו יהודי מרוקו כי פרק בתולדותיהם הגיע לקיצם.^[8] משנת 1947 גבר קצב העלייה ממקנאס, בסיוע המוסדות הציוניים ושליחים מארץ-ישראל. בשנות ה-60 של המאה ה-20 עזבו רוב יהודי העיר את מרוקו. בשנות השבעים נותרה קהילה קטנה של בני המעמד הבינוני ולהם שני בתי כנסת. רק כמה עשרות יהודים נותרו במלאח הישן.^[9] בשנת 1955 הוקם סניף משותף של פאס-מקנאס של "המסגרת" -המחתרת היהודית במרוקו הסניף אופיין בכמות פעילים גדולה בקהילה יהודית-מסורתית שמטרתם הייתה לפעול בצורה מחתרתית בתחום ההגירה. שנת 1961 הייתה שנה משמעותית בתולדות יהודי מרוקו בשל טביעת ספינת המעפילים "אגוז", אך חברי ארגון "מסגרת" המשיכו בפעילותם בהדבקת כרוזים תוך סיכון רב וכך נתפסו כמה מחבריהם. משטרת מקנאס טיפלה בחקירת חברי הרשת בכל מרוקו. ובפברואר 1961 נסגר הסניף לאחר חלוקת הכרוז הישראלי.^[10] לאחר מכן עלו היהודים בגלים, סביב מלחמת ששת הימים. וכך בא הקץ על קהילת יהדות מקנס.

בסוף הקדמתו של הרב יוסף משאש לספרו אוצר המכתבים כתב כך:^[6]

ישתבח יושב תהילות,

ויתעלה על חסול הגלות.

סיימנוה בלי הדרן עלה ובלי דעתן עלה,

פלאות יעשה עם עוד המסתופפים בצלה.

משוך ימשכם באהבה לארץ האבות,

אשר בה באמת שמחת כל הלבבות.

חי יתן בלבם להכיר ערכה יותר מכל הפץ,

זריזים אז יהיו לעלות בלב חפץ.

קדוש יקראו לעפרה ואבניה,

ויאמץ לבבכם להיות בניה ובוניה.

יוצאי קהילה מוכרים - רבני מקנס

העיר מקנס ידועה בזכות גדולי תורה שיצאו ממנה, בהם בני משפחת אלקובי, בוסידאן, בן-עטר, ברדוגו (בירדוגו), טולדאנו ומשאש.